בואו נתחיל מלהרגיע - העונה השלישית של בלש אמיתי, לפחות על פי שני הפרקים הראשונים, היא לגמרי טובה. אחרי עונה ראשונה מופתית ופלספנית, ואחריה עונה שניה מאכזבת, אפשר כבר לומר שלא יהיה פה מפח נפש שיהפוך את הסדרה ל'וואן היט וונדר'.
העלילה הפעם היא כזו: 7 בנובמבר, 1980, היום בו השחקן סטיב מקווין מת. אח ואחות, בן 12 ובת 10, נעלמים מביתם. לא נספיילר אם נמצאות גופות או לא, אבל ברור שיש כאן פשע. הבלש וויין הייז (מהרשלה עלי, בהופעה מצוינת וסקסית) והשותף שלו רולנד ווסט (סטיבן דורף, בהופעה) יוצאים לבדוק מי חטף או רצח את הילדים.
עשר שנים לאחר מכן, הייז נקרא לחקירה פנימית שקשורה לאותו הפשע שחקר עשר שנים לפני, שם מתגלה לו פרט חדש ומפתיע. נקודת הזמן השלישית היא 25 שנה לאחר מכן - הייז, עכשיו כבר בן 70 וסובל מבעיות זיכרון, מתראיין לסדרה מז׳אנר הפשע האמיתי על אותו המקרה, ומנסה לחלץ מהבמאית מה הניע אותה לחזור לסיפור הזה דווקא עכשיו.
המעבר בין שלוש נקודות הזמן מייצר מתח אפקטיבי, עם שלוש תעלומות במקביל. כל אחת מהן מסוג שונה, אבל כולן קשורות לאותו המקרה, כשברור שאת כל התשובות נקבל רק בסוף העונה. שלא כמו בעונות הקודמות, כאן ברור שישנו גיבור אחד - הייז, שמוליך אותנו בין הקפיצות בזמן, כשהוא מנסה להשלים לעצמו תמונה בין כל הזיכרונות שאבדו ולהגיע לאמת במקרה שמסתמן שלא בדיוק נסגר.
הרמזים שאנחנו מקבלים להתפתחות העלילה הם מעטים וכל אחת מהעלילות מלאה בטיזרים, ובכל זאת, לא מרגיש שמדובר בסיפור שסתם נמרח. הקצב שלו מתאים בדיוק לצפייה מהסוג הזה - הוא לא משעמם אבל מתקדם בדיוק באיטיות הדרושה כדי שתבינו את כל הפרטים בכל אחת מנקודות הזמן מבלי שהמוח יתמלא בפרטים מיותרים.
למרות שסיפור הפשע עצמו והפרטים שמתגלים עליו לאורך השנים הוא לב העלילה, ברור שיש כאן גם סיפור של אדם והאופן בו העבודה שלו עיצבה וממשיכה לעצב את האישיות שלו. במובן הזה, בלש אמיתי ממשיכה את התמה של העונה הראשונה והשנייה, כשהיא מתמקדת באנשי החוק שמוצאים עצמם עומדים מול זוועות אנושיות ורוע שהם לא יכולים להסביר. מהבחינה הזאת, עלי הוא ליהוק מעולה, כי הוא הופך את הדמות שלו למישהו שקל לגלות כלפיו אכפתיות, להתעניין בסבל שלו ולצפות בדרכי העבודה שלו.
ניסיון העבר עם בלש אמיתי מלמד אותנו שאי אפשר באמת לשפוט את טיב העונה או את הכיוון הפילוסופי שהיא הולכת לעברו על פי שני פרקים בלבד, אבל לפחות אפשר לומר שמדובר בפתיחה טובה, מעניינת ומותחת, וכמו תמיד - מצולמת ומבוימת באופן מהפנט. על סוף העונה אנחנו כבר לא לוקחים אחריות.