היוש בת חן, התחלת מלהצהיר שאת לא רואה טלוויזיה.
"בגלל שאני כותבת לטלוויזיה, אני כן משתדלת לראות הרבה סדרות, להישאר בעניינים. אבל האמת שזה מסתכם בהרבה פרקים ראשונים בעיקר. מעטות הסדרות שאני מגיעה איתן עד הסוף. 90% מהסדרות שהתחלתי, אני לא ממשיכה לפרק השני. לצורך העניין בית הנייר לא תפס אותי בכלל. אחרי הבילד-אפ המטורף שעשו לי על זה בכלל לא הבנתי על מה המהומה".
חייב להיות משהו שהצליח לתפוס אותך בכל זאת.
"עכשיו אני רואה באיחור רציני את ווסטוורלד. אני בפרק החמישי של העונה הראשונה, משהו כזה. בעיקרון קצת קשה לי עם כל המדע הבדיוני, פחות מתחברת לרובוטים ודברים כאלו, אבל איכשהו עברתי איתה את השלב הזה. הבנתי שזה מדבר על נושאים כמו אלימות ודברים שכן מעניינים אותי, ושמתי את הרובוטים בצד".
מעניין שמהכל דווקא ווסטוורלד הצליחה לתפוס אותך, הדעות מאוד חלוקות לגביה...
"תראה, מצד אחד זה תפס אותי, מצד שני הנה אני אחרי כמה פרקים ואני חייבת להגיד שכבר מתחילה להיקרע להם הפיתה. לא יודעת אם אני אסיים אותה".
את באמת קשה בסדרות! איזו סדרה הצליחה לרתק אותך עד הסוף?
"שובר שורות, ברור. מהפרק הראשון זה העיף את התחת. אני לא חושבת שהיא סדרה מושלמת, בכלל לא, יש לה פאקים תסריטאיים, אבל היא סדרה כיפית, הם לא הפריעו. הלב שלך עם הגיבור ויש לך רצון שהוא יצליח למרות שהוא מניאק, וזה מה שעשה לי כיף לצפות בה. אתה בתהליך רגשי מדהים עם הדמות הראשית - זה מתחיל ברחמים ונגמר בשנאה, אתה כבר אומר "שמישהו בבקשה יהרוג אותו". זה מה שהופך אותה לסדרה מיוחדת בעיניי. היא אפילו הייתה מבחינתי ההשראה להתחיל לכתוב את מטומטמת".
באיזה אופן זה היווה לך השראה?
"המהלך הרגשי הזה, של אישה שמחליטה לקחת את גורלה בידיה, להחזיר לעצמה את השליטה על החיים שלה, אבל בסוף היא עושה את זה בדרך עקומה ואלימה. זה יושב במובן מסויים על אותו מהלך".
יש סדרות שאת אפילו לא טורחת לנסות להתחיל?
"אני לא רואה ריאליטי בכלל. זה עניין עקרוני אצלי. זה כן יכול לתפוס אותי אם אני רואה פתאום אצל אנשים אחרים, אבל אני גם מבינה שהעולם הזה פוגע לנו היוצרים בפרנסה, בתקציבים. אני לא צורכת את זה אצלי בבית".
אז מה רואים במקום?
"דוקו. מבחינתי זה התחליף ריאליטי שלי כשאני רוצה לראות אנשים אמיתיים. זה מה שאני רואה הכי הרבה, אגב. כיוצרת זה משחרר אותי מהדחף להעביר על זה ביקורת, כי זה מה שבאמת קורה. הם מספרים לי סיפור, אלה האנשים. ראיתי לאחרונה את ואז הגיע ילד של רוני קובן, זה היה מאד מעניין. מלווים כמה זוגות כזה בטלטלה אחרי שמגיע שלב הילדים. ממש מראה מה זה עושה לזוגיות, לחברות. האמת שזה די מוריד את החשק לעשות ילד. לא יודעת אם זה מה שרוני קובן תכנן. ראיתי גם את יונתן אגסי הציל את חיי, של תומר היימן".
לא בדיוק תחליף ריאליטי קליל.
"זו סדרה מאד קשה לצפייה. מזעזעת, אבל בקטע טוב. אני לא יודעת אם אני יכולה להמליץ עליה, כי זאת לא המילה הנכונה, "ממליצה". זאת באמת סדרה מאד מדכאת, אבל זה גם מאד מעניין לראות את הדרך שיונתן אגסי (שחקן הגיי-פורן לשעבר) עשה, שיהיה בריא, שרק יהיה לו טוב אמן. הסדרה מראה איך הוא הגיע למקום שהרגיש הכי גבוה - וכמה ההתרסקות הייתה קשה. סיפורי "עלייתם ונפילתם" זה תמיד הכי מעניין, לא? אני אוהבת מאותה הסיבה גם את עמק הסיליקון".
זהירות, שינוי ז'אנר מהיר לפניך! אז את מחכה לעונה השישית?
"לגמרי. אין לי שום הבנה בעולם הזה של ההייטק, אבל הם בנו שם חבורה מושלמת של גיקים. כל גיק מאופיין לפרטי פרטים, עם דמויות עגולות ושלמות ומדממות. מצחיק לראות את ההתרסקות שלהם כל פעם מחדש. הם כל כך מנסים, וכל כך מתרסקים פעם אחרי פעם. אלה הדברים שמעניינים אותי כיוצרת ומן הסתם גם כצופה. ברור שזה מצחיק דווקא כי זה עולם שהוא רחוק ממני לחלוטין".
אז את נהנית מטלוויזיה בעיקר כשאנשים מתרסקים בה.
"ברור, אנחנו אוהבים לראות את הגיבורים שלנו בטלוויזיה מתרסקים על הפרצוף. זאת מטרת הדרמה, אחרת מה עשינו בזה? בשיעור תסריטאות ראשון מלמדים: "תמצא מה הגיבור שלך רוצה, ואז תתחיל להרוס לו את החיים בדרך לשם". בעמק הסיליקון הם לקחו את זה לרמת אמנות".
רוצה לספר לנו איזו התרסקות מחכה לנו בעונה הבאה של מטומטמת?
"אני רק יכולה להגיד שזה הולך להיות מטונף מאד. פשוט הולך ונהיה מטונף. בקטע טוב, כמובן. מעבר לזה תזדיינו בסבלנות".
סליחה מראש על השאלה, אבל אני חייב: מה הסדרה הכי מטומטמת שראית?
"האמת שעולים לי כמה שמות לראש, אבל לא כאלה שאני רוצה להגיד ושתכתוב אצלך במדור. מדובר בקולגות אחרי הכל".