בשבוע האחרון הלכו לעולמן שתי דמויות שעבור רבים היו ממייצגי הניינטיז - השחקן לוק פרי וסולן הפרודיג'י קית' פלינט. זה היה שבוע טריגרי עבור בני דור האיקס שבכו על נעוריהם האבודים, אבל גם תזכורת לכמה משוגע היה העשור הזה, שהתחיל בנפילת חומת ברלין ונגמר בפאניקה של באג 2000.

בשנים האחרונות עולם הדוקומנטרי החל לחזור אחורה לימים בהם סטיב ארקל היה כוכב, ולספק מבט שני, מפוכח יותר, על אותן דמויות מיתולוגיות מהניינטיז. אבל עוד לפני שראינו דוקו על מוניקה לוינסקי, לורנה בוביט או מייקל ג'קסון, נוצר דוקו מקיף באופן יוצא דופן על הפרשייה שערבבה כוכב פוטבול וקולנוע, רצח מחריד, מתיחות גזעית ומערכת משפט פגומה במה שכונה עוד בזמן אמת "משפט המאה": פרשיית או.ג'יי סימפסון.

זו הייתה פרשייה פנים אמריקאית שאמנם כיכבה במהדורות ברחבי העולם, אבל לא עניינה מעבר לרמת הכותרת את מי שלא גדל בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לכן סדרה דוקומנטרית כמו או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה היא מתנה נפלאה לכל מי שאוהב סיפור טוב, דוקומנטרי טוב או גיבור אמריקאי רע. במהלך 5 פרקים שמתפרשים כמעט לאורך של 8 שעות נגלל סיפור רחב, מעמיק ומרתק שמגלה את הכל, אבל באמת הכל, על הכוכב האמריקאי, על אמריקה בכלל ועל הסדק הגזעי שחוצה אותה גם ברגעים אלו ממש.

בניגוד לסדרה סיפור פשע אמריקאי: אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון שיצאה באותה התקופה והיתה בעיקר שחזור דרמטי של המשפט והאירועים שסביבו, תוצרת אמריקה בוחרת לקחת עמדה דוקומנטרית ריאליסטית ורצינית, אך לא פחות מרתקת. להיפך. עם כל הכבוד ליכולת המשחק של קובה גודינג ג'וניור ודיוויד שווימר, הרבה יותר מעניין לצפות בחומרי הארכיון הרבים שמראים את או.ג'יי עצמו, הרוצח שהצליח להתחמק מעונש.

יוצר הדוקומנטרי עזרא אדלמן מטפל בנושא הנפיץ בעדינות וסבלנות יוצאת מן הכלל. בהחלטה נראטיבית מעניינת, הוא מציג את צמיחתו של סימפסון כסופרסטאר ספורטיבי במקביל למאבקים האפרו-אמריקאי בלוס אנג'לס, חיבור שמרגיש מעט תלוש בפרק הראשון, אך מתגלה כמהותי במיוחד להבנת המורכבות הגזעית של המשפט המתוקשר. כמו אקדח שמוצג במערכה הראשונה, גם המתח הגזעי יורה לכל עבר בפרק השלישי.

ובלב כל זה ניצב או. ג'יי סימפסון כדמות חד פעמית. גיבור טראגי ונבל כאחד, רוצח מעורר חמלה. הוא אמנם הצליח להתחמק מידה הארוכה של החוק, אבל לא הצליח לברוח מהמחיר שהיה למעשיו. הדוקומנטרי מצטיין בגזרת הריאיונות דווקא מכיוון שלא התמקד בשיחה עם או.ג'יי, אלא דווקא בשיחות עם חברים ושותפים שאסף ואיבד לאורך השנים. כשרואים את המעבר מחברי הילדות שלו לחברים שהגיעו אחרי הצלחתו אפשר להבין את התמונה כולה – ככל שמתקדמים בשנים, החברים נהיו בהירים יותר, עשירים יותר ואדישים יותר להתנהגותו האלימה.

תוצרת אמריקה לא מתעלם מהסנסציה שבסיפור ומהצהוב הבוהק שהפך אותו לפרשייה עסיסית עוד בניינטיז, אבל זה לא לב העניין. יש שם צילומים מזעזעים מהרצח, תיעוד מלא של המרדף המשטרתי הדרמטי, שמועות על בגידות ודרמה משפחתית, אבל תוצרת אמריקה מעדיפה לשים את כל הפרשייה בקשר רחב יותר. או. ג'יי, כפי שרומז שם הדוקו, לא נוצר יש מאין. הוא תוצאה של הסביבה שלו, נוסחה מתמטית עקומה שמחברת בין כישרון אישי למאבק חברתי, מכפילה בעושר ותהילה ומחסרת באישיות פגומה. התוצאה אמנם מזעזעת, אבל כמו שהמורה שלי למתמטיקה תמיד נהגה לומר - הרבה יותר חשוב איך הגעת לתוצאה.

או.ג'יי. סימפסון: תוצרת אמריקה זמין לצפייה בסלקום tv