בתחילת שנות ה-2000 עלתה בערוץ ג'טיקס (בזמנו פוקס קידס) גור ואוח, סדרה לילדים שהצליחה בטירוף, הפכה לקאלט ונשארה עד היום הדבר הכי מצוטט וזכור שיצא מהערוץ הזה. זה לא מפתיע, כי היא גם במקרה הדבר הכי מצחיק שקרה אי פעם בטלוויזיה הישראלית.
גור ואוח הייתה חדה, מלאה בגאגים חוזרים, משחקי מילים מתוחכמים ובמרכזה - שני ברנשים שתיארו באופן מושלם ומדויק את המהות של להיות ילד במדינה הזאת. הדעה הרווחת היא שהעונה הראשונה היא הכי טובה, ושברגע שהצטרפו שחקנים נוספים כחיזוק לעונה השנייה - משהו הלך לאיבוד. הסיבה לכך פשוטה: הקסם של הסדרה היה טמון בשני ילדי הכאפות שחיים בתוך וואקום, משחקים אחד עם השני משחקים מטומטמים שרק הם מבינים כמו "דו קרב פרצופים" או "משחק השה", משתמשים בביטויים מומצאים כמו "לצ'קלף" ומדברים עם דמויות שקולן נשמע רק דרך הטלפון או מבעד לחלון. כך כשהמורה לימונה, ימית הפנמית, גודיק האח הקטן ושאר הדמויות החדשות הצטרפו, הן הרסו את הדבר הכי מעורר הזדהות בסדרה - התחושה שלשני הילדים האלה אין אף אחד בעולם הזה חוץ מאחד את השני.
על הנייר, הסדרה עוסקת בשני ילדים חנונים ודחויים שעושים צחוקים ושיגועים במחסן שנקרא "הקרבונקל". אבל אחרי אינספור צפיות חוזרות, ודרך עיניים של אדם בוגר, התחלתי לראות דברים שלא ראיתי קודם. האם הסיפור מאחורי צמד החנונים האלה קודר משחשבנו?
הסדרה נפתחת כשגור מגיע למחסן נטוש ורעוע יחד עם חברו הטוב אוח, והם הופכים אותו ל"קרבונקל" שלהם. השניים מבלים שם את כל זמנם הפנוי, וצריכים לדאוג בעצמם לתחזוק השוטף של המקום: כשהמקרר מתקלקל - הם צריכים לדאוג לתיקון שלו, ובפרק שבו הם רוצים להפגין נגד העירייה, נכתב בשלט "לא נסכים שיסגרו לנו את המים כי גור מתרחץ". הם ישנים שם, מתקלחים שם, ובתכלס - הילדים האלה אף פעם הולכים הביתה.
סליחה על האופל, אבל מה הולך אצל גור ואוח בבית שהם כל כך מחפשים לברוח ממנו? פרק 3 בעונה הראשונה מדגים טוב את מערכת היחסים בין גור לאביו. כשהטלוויזיה החדשה מתקלקלת, הוא נלחץ ומשקר לו בטלפון שהכול בסדר. הוא מדבר איתו בשפה רשמית ומרוחקת ("שלום, מדבר גור"), וכשאביו מבין שגור משקר - הוא עונה ש"יגיע עוד חצי שעה ויטיל עונשים כבדים בהתאם". הכעס המתמשך של אביו של גור כלפיו מוסבר בפרק "בעקבות הזמן האבוד" בעונה השנייה, כשנחשף שרצה לקרוא לבנו הבכור גודיק, אך מפני שהתינוק נולד מכוער, בחר לקרוא לו גור. את השם גודיק הוא שמר לאחיו הצעיר יותר, שהפך להיות הבן המועדף (כל כך מועדף שהוא זוכה לישון בבית? כן).
בעונה השנייה קיבלנו הצצה גם לחייו של אוח, כשאמו הצטרפה בתור אחת מדמויות המשנה. היא מצטיירת כקמצנית - ליד הטלפון שלה כתוב "גוביינא בלבד", היא משקרת לרשויות כדי לא לשלם ארנונה וכשהיא מקבלת שיחה על כך שאוח לא יוכל לצאת לטיול השנתי אם לא יסדיר את החוב, היא עונה "מי זה בכלל אוח?" ומנתקת. כאמור - אמו של אוח היא במקרה הטוב קמצנית, ובמקרה הרע פשוט טרודה מדי במצבה הכלכלי כדי לדאוג לו.
אז מה נשאר לשני הילדים האלה? בבית הספר הם מוחרמים, בבית הם מוזנחים, ואת כל זמנם הם מבלים במחסן מעופש עם פוסטרים של להקת עוף שימחעס. אם אלה לא ילדים בסיכון אני לא יודע מי כן, ובמציאות הישראלית רשויות הרווחה ממזמן היו צריכות להתערב. ופה בדיוק נכנסת המורה לימונה.
בתור ילדים, כולנו ראינו את המורה לימונה בתור המורה המרשעת שמתנכלת לגור ואוח, רודפת אותם וממררת את חייהם. בגלל זה חשוב לצפות שוב בעונות המאוחרות של הסדרה, כדי להבין שהיא לא הנבלית כאן - אלא האדם היחידי בעולם שבאמת אכפת לו מגור ואוח. היא רואה את הילדים שהמשפחה שוכחת והכיתה מנדה, ומחליטה לא לתת להם לנשור מהלימודים. היא מגיעה אליהם עד הבית (או במקרה הזה, עד הקרבונקל), ומאמתת אותם עם המציאות, מכריחה אותם לעשות שיעורי בית, ולא לוותר לעצמם. בכל פעם שהיא נותנת להם עונש - היא נותנת להם את החינוך, הערכים ותשומת הלב שהם לא מקבלים בבית. לימונה היא לא מורה נוראית, היא המורה הכי טובה שהילדים האלה יכלו לקבל.
אז כן, העונה הראשונה של גור ואוח היא הכי טובה אם אתם תומכים בנרטיב שבו גור ואוח לבד בעולם, ואין מי שיציל אותם מהגורל האכזרי והמדכא הזה. אבל אם אתם אנשים אופטימיים יותר, שמאמינים בטוב האדם ושלכולנו מגיעה ישועה - גם לגורים והאוחים של העולם הזה - גם לעונות הנוספות של הסדרה מגיע את הכבוד הראוי להן.