איפה "שעת אפס" נכשלה, ואיפה היא הבריקה? למה אנחנו שוב משתפים פעולה עם הניצול של פמלה אנדרסון? והאם תעשיית הדרמה הישראלית נמצאת מעבר לשיא שלה? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ומסביר על מה כדאי לכם לדבר (ועל מה לא)
מעולה, אבל לא משתווה להצלחות ישנות. אלונה סער ב"המפקדת" | צילום: ורד אדיר, באדיבות כאן 11; עיצוב: סטודיו mako
ענייני השעה "שעת אפס" (כאן 11), הסדרה בהשראת פרשת אדם ורטה וספיר סבח שסיימה השבוע את דרכה, לא הייתה מושלמת. העובדה שהיא קצרה לא מנעה ממנה להימרח לפרקים, ומיצירה ששואפת להיות כל כך אמינה ועדכנית אפשר היה לצפות לייצוגים מעט יותר אמינים של התקשורת הישראלית (תוכניות הרדיו והטלוויזיה שהופיעו בסדרה הרגישו כמו מערכון, וזה לא סימן טוב). פרק הסיום, שסגר את הסאגה עם איזון סביר בין קלישאתיות לנפיצות, גרם לכל הסדרה להרגיש כמו דרמת נעורים, לא כמו מותחן חברתי. אבל זה לא הכל.
למרות שלא הכתה גלים, "שעת אפס" היא סדרה שחשוב (וכן, גם מומלץ) לראות. עונה אחת הספיקה בשביל למצב את דקלה קידר כאחת התסריטאיות שהכי כדאי לחכות לפרויקט הבא שלהן, וצוות השחקנים כולו, לא רק מיה לנדסמן שמטבע הדברים תפסה את רוב הפוקוס, הבריק. דורון בן דוד הכניס עניין מחודש בדמות מהסוג שכבר די מיצינו, עלמה זק ועירית קפלן עשו מטעמים מהמעט שקיבלו, לב לייב לוין הרוויח ביושר את היותו שם בנסיקה, ואמיר בנאי היה כל כך טוב בתפקיד הבכורה שלו - שלא מן הנמנע שהוא עוד יתברג בטופ 5 של שחקני המשפחה. אפילו כשהיא קרטעה, הייאוש האמיתי מ"שעת אפס" נבע מהנושאים שהציפה. ואת החלק הזה היא ביצעה בהצלחה. מה לראות? את "המורה" (הוט), למקרה שאתם זקוקים לעוד סדרת תיכון מורכבת בין "שעת אפס" ו"אופוריה". הנערים כאן די רגילים, וגם המורים - חוץ מהאחת בגילומה של קייט מארה, שמשום מה מחליטה לפתח מערכת יחסים רומנטית עם תלמיד. גולת הכותרת: 10 פרקים, 20 ומשהו דקות כל אחד, ותהיו בטוחים שהאורך לא מעיד על האיכות. עריכה יעילה היא תמיד סימן טוב בטלוויזיה. לביקורת המלאה של זוהר אורבך.
להטריד את פמלה אין צורך בנתונים מדויקים בשביל להבין שיותר אנשים צפו בקלטת הסקס של פמלה אנדרסון וטומי לי מאשר ב"פאם וטומי" (הולו), הסדרה החדשה על פרשת הניינטיז ההיא. מנגד, ברור שכתבת המגזין המקורית (והמצוינת) משנת 2018 על מעלליה של אנה סורוקין - שילוב בין נוכל הטינדר לפרסיליה קשתי רק עם טעם הרבה יותר טוב באמנות עכשווית - לא הגיעה לעשירית מהחשיפה של "להמציא את אנה" (נטפליקס), פרויקט הדגל הטרי של שונדה ריימס שכבש את טבלאות התכנים הנצפים. למרות ההבדלים הברורים בקהל היעד והטון, ל"פאם וטומי" ו"להמציא את אנה" יש לפחות דבר אחד במשותף: מסוקרות שלא לגמרי שמחו לראות את עצמן על המסך הקטן. ובעוד שבמקרה של סורוקין נראה שהדברים השתנו - היא הודיעה בראיון מאחורי הסורגים שלא תצפה בסדרה, אך תוך ימים ספורים התחרטה והשלימה כמה סצינות - הסיפור של אנדרסון מורכב יותר, ובעיקר מעציב. אנדרסון, שכבר ראתה איך קלטת אינטימית שלה הופכת ללהיט ויראלי (בימים שבהם לא ידעו מה זה), בלי שתהיה לה שום שליטה על המצב, שוב נותרה חסרת אונים. אפילו ללא תגובה רשמית מצדה היה ברור שהיא מרגישה מחוללת, ולא רוצה להיזכר באותם ימים. איך המצב הזה בכלל התאפשר? פשוט מאוד: גם "פאם וטומי" מבוססת על כתבת מגזין, ולכן אנדרסון לא חייבת להסכים לעיבוד הטלוויזיוני. היוצרים בהחלט מיהרו להסביר שהם פנו אליה ואותתו שהם בצד שלה, אבל חוסר התגובה לא הוביל לשינוי בתוכנית. ולמרות שהסדרה זוכה לכותרות על החזה של לילי ג'יימס או הפין של סבסטיאן סטאן, היא לא באמת מתייחסת לטענות של אנדרסון על התעללות של לי. אז נכון, כשמוניקה לווינסקי הייתה חלק מהפקת "סיפור פשע אמריקאי" מה שקיבלנו היה עונה סבירה ולא סקסית. עדיף לצפות בעוד אלף כאלה מאשר לפגוע פעם נוספת באנדרסון, גם אם בעקיפין. גיף אחד למזכרת עדי אשכנזי מפציצה ב"רוקדים עם כוכבים" (קשת 12). רצף מילים מדהים שעוד לא נקלט באמת.
על הספקטרום של הבינוניות עד כמה ישראל היא מדינת בלי תודעת טקסי פרסים? טקס האוסקר שנערך בתחילת השבוע בכלל לא הועבר כאן בשידור ישיר (סתם, הוא ייערך בסוף מרץ, אבל לשנייה האמנתם לזה). מה שכן קרה השבוע היה הכרזת המועמדים הסופיים בטקס פרסי הטלוויזיה של האקדמיה הישראלית - ומה אני אגיד לכם, 2021 לא הייתה שנה מדהימה. רק לפני שנה קטגוריית הדרמה הייתה באמת ובתמים מותחת, כש"מנאייכ" גברה על "הטבח", "טהרן", "שטיסל" ו"שעת נעילה". ועכשיו? "בני אור" (יס), סדרה שהצליחה בעיקר בקרב בני נוער, כנראה תהנה מההפקר ותנצח את "עלומים" (כאן 11), "אזהרת מסע" (הוט), "מנגן ושר" (יס) ו"פמת"א" (כאן 11). פרס הדרמה הקומית יוענק ל"המפקדת" (כאן 11) או ל"ילדות סכסכניות" (הוט), ו"קופה ראשית" (כאן 11) תשתלט על קטגוריית הקומדיה. ל"חזרות", שבכלל עלתה שנה קודם, הייתה יותר השפעה תרבותית ב-2021 מאשר לכל השמות כאן.
רשימת המועמדים המלאה מעלה גם כמה שאלות - כמו מה קרה ל"השוטרים" (קשת 12), סדרה שדווקא כן זכתה להצלחה - וגם כמה מסקנות. אחת מהן נוגעת לעובדה שמתוך 16 מועמדות בקטגוריות המרכזיות, 12 הן סדרות חדשות לחלוטין. "פמת"א", "קופה ראשית", "שבאבניקים" (הוט) ו"מייקל" (יס) הן היחידות שזכו לחזור לעונה נוספת ולהיכנס לרשימת המועמדים. כי אם יש משהו שהטלוויזיה הישראלית שונאת יותר מטקסי פרסים, זה כנראה הצורך להריץ סדרות לאורך שנים ובקצב נורמלי. המסקנה הבאה: עדיין אין בישראל מספיק שחקנים עם תפקידים טובים. בתעשייה מתוקנת שחקנים כמו הילה סעדה, צחי הלוי ומיה לנדסמן, מוצלחים ככל שיהיו, לא נכנסים בהליכה לרשימה עם מועמדויות על שני פרויקטים שונים.
וזה לא הכל: אם בשנים האחרונות "על הספקטרום", "הנערים" ו"חזרות" הצליחו להחזיר קצת צבע ללחיים של הדרמה הישראלית - ותסלח לי "המפקדת" הנהדרת, שנשכחה כלעומת שבאה - 2021 הייתה עוד שנה גדולה עבור התכנים הלא מתוסרטים. אפילו מעבר לאימפריות הריאליטי, "טיפול זוגי" (כאן 11), "קלף מלוכלך" (יס), "יס מן" (יס) ו"שיטת אשכנזי" (קשת 12) נתנו תחושה שאנחנו בידיים טובות, וחייבות להיות מתוגמלות בטקס עצמו. אז טוב שאירועים כמו טקס פרסי האקדמיה נמצאים כאן, ועושים כבוד לטלוויזיה המקומית גם כשהיא סוגרת את אחת השנים הכי חלשות. כמה חבל שסביב האירוע יהיה הייפ נמוך עוד יותר מזה שהיה סביב הסדרות. בשבוע הבא האפוס הקולנועי "אגדת חורבן", בבימויו של גידי דר, מגיע לשידור על המסך הקטן (הוט וכאן 11, 20.2); האפוס הרכילותי שהוא חייהם של ציפי, רפי, בר, דור ואון רפאלי זוכה לראשונה לדוקו-ריאליטי משפחתי עם "רפאליס" (הוט, 21.2); עונה תשיעית - עם או בלי התייחסות לישראל? - לתוכנית הסאטירה המשובחת "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" (יס, הוט וסלקום, כנ"ל); ו"ויקינגים", סדרה שישראלים אוהבים, מקבלת את הספין-אוף "ויקינגים: ולהאלה" (נטפליקס, 25.2). צילום מיה לנדסמן: מתוך "שעת אפס", כאן 11 / צילום לילי ג'יימס: מתוך "פאם וטומי", הולו / צילום עדי אשכנזי: מתוך "רוקדים עם כוכבים", קשת 12
