פני נסרין כפני הדור. ומשהו עבר על הפנים האלה
מה המסר המטריד בקליפ 90 השנה של התאגיד? למי "סיפור אהבה" דווקא באה ברע? ולמה העובדה ש"נסרין" לבד בתחרות לא מעניקה לה את גביע הזבל? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ומסביר על באמת כדאי לכם לדבר
-
פסטיבל כאן
לפעמים 1 ועוד 1 שווה כאן 11, ולפעמים 1 ועוד 1 שווה הקליפ הכי מכוער אי פעם. השבוע חגגו בתאגיד 90 שנות שידור ציבורי - כלומר היו אמורים לחגוג, עם יום שידורים מיוחד שחוזלש במלואו בגלל נפילת הלוחמים בלבנון, כי מי באמת היה מעלה בדעתו שמלחמה היא לא הזמן המתאים לפסטיבל עינוג עצמי. אבל החגיגות כן הספיקו להיפתח עם קליפ רשמי, שסוקר את המיטב שיש לארכיון התאגיד להציע, כשברקע חברי "זהו זה" עושים בנזין ושרים את "בית משותף". והקליפ הזה, חשוב להזכיר פעם נוספת, הוא הדבר הכי מכוער אי פעם.
בשביל להסביר למה קליפ 90 השנה של התאגיד כל כך מכוער אפשר להסתפק בשתי אותיות: AI. כי הקונספט הכי קלישאתי בספר, שבו חיים יבין פוגש את אמנון טיטינסקי ורוני קובן מתייצב מול קישקשתא, יכול מטבע הדברים להתאפשר רק באמצעות בינה מלאכותית. ככה לא צריך לשכנע את דליה מזור לחזור ליום צילום, להקים לתחייה את מוטי קירשנבאום או להושיב את החתול כראמל בעגלה של שאול אמסטרדמסקי. אבל שימו לב איך בדקה 00:28 נועה קולר נראית יותר כמו נועה קירל, ואיך הקהל מאחורי אוזה בדקה 1:54 נראה כמו סלופ מוחלט. ציון הדרך המשמעותי הזה, אחרי שאיש לא האמין שגם התאגיד וגם ישראל ישרדו עד היום, נחגג באמצעות עיגול פינות אסתטי באווירת שש אצבעות - ואפילו שיגר מסר מטריד, בואכה מאיים, לאנשי היצירה המקומית שהתאגיד מתהדר בהיותו בית עבורם. לא משנה אם אתה אפטריסט זוטר או טאלנט מצליח, הכיסא שלך רועד. מזל שלפחות לבינתיים, בני ה-90 הם היחידים שבאמת מתלהבים מהכיעור ההרסני הזה.
מה לראות?
את עונת הקאמבק של "הקאמבק" (HBO מקס), הקומדיה שלקחה על עצמה את המאבק בבינה המלאכותית - למרות שבשלב מסוים היא כבר נהיית דידקטית מדי. אבל רגע לפני ש"האקס" חוזרת, חשוב ובעיקר מצחיק להיזכר איך ואלרי צ'ריש סללה לדברה ואנס את הדרך. לקריאה נוספת: הביקורת המלאה, וגם הריאיון של ליסה קודרו ל-mako.
-
זוג או פרק
אין ספק ש"סיפור אהבה: ג'ון קנדי ג'וניור וקרולין בסט" (דיסני+) באה בטוב. היא באה בטוב לצופי הטלוויזיה, שקיבלו סדרה ראויה להתמכר אליה בעיצומו של חורף רדום; היא באה בטוב לשירות הסטרימינג, שהצליח לספק להיט אחרי הרבה מאוד זמן שלא; היא באה בטוב לעורכי מדורי האופנה, שחיפשו משהו להתאבסס עליו; והיא באה בטוב ליוצר ראיין מרפי, שהוכיח שבתנאים מסוימים הוא עדיין מסוגל לספק תוכן שאינו זבל. למי היא לא באה בטוב? קודם כל לדריל האנה, שנימקה במאמר קצר ויפה איך פרק אמיתי מהביוגרפיה שלה עובד ללא ידיעתה לדרמה שלא משנה כמה יוצריה יתכחשו לזה, לגמרי השחירה את שמה. אבל טובה ככל שתהיה, "סיפור אהבה" באה ברע גם למי שחיפשו עומק מתחת לכל המיתוסים שלה.
סדרות כמו "סיפור אהבה" פוגשות את התואר "מהמם" במובן הכי גולמי שלו. השחקנים היפהפיים, הרומנטיקה המכשפת, העיצוב האומנותי שגובל ביצירת אומנות ונוסטלגיית הניינטיז שנוכחת מכל עבר. אלו התלבשו היטב (ובסטייל מינימליסטי) על סיפור האהבה הכי גדול שנראה מאז הראל שי ומורן סתיו. אבל כמיטב המסורת המרפית - בעודה מראה איך האנשים האמיתיים האלה הפכו למיתוסים, "סיפור אהבה" התגלתה כסדרה על המיתוסים בלבד. קרולין בסט לא זכתה למספיק הערכה בקלווין קליין, ג'ון קנדי ג'וניור שיחק פוטבול בלי חולצה, ובמקום לבנות אופי אמיתי מתוך האנקדוטות האלה הסדרה הסתפקה בסימון וי בדרך ליעד האסתטי הבא. ואז מגיע הפרק האחרון, זה שבו הרומנטיקה מומרת רשמית לטרגדיה. על פערי המידע בנוגע לאותם ימים "סיפור אהבה" מגשרת באמצעות בדיה: שום מטפלת זוגית לא המליצה להם להיפרד, וההחלטה לשרוף את הגופות שלהם לא נולדה מתוך בקשה של אף אחד. ההחלטות התסריטאיות האלו מראות כיצד מרפי ושות' העדיפו סנסציות מלאכותיות במקום נבירה אמיתית בנפש של הדמויות. כיצד ההיסטוריה שילמה מחיר כדי להתיישר עם הפוסטר הפוטוגני מכולם. כיצד דריל האנה היא המושא היחיד של "סיפור אהבה" שיצאה נגד הסדרה, כנראה בגלל שהיא בין הבודדים ממנה שעדיין כאן.
פריים אחד למזכרת
באישור הצנזורה: התפקיד הקטן ב"ריסט" (קשת 12) הוא לא הפעם הראשונה שבה אורי גבריאל עולה על הלהט"ב בטלוויזיה. גם לא הפעם השנייה.
-
לא כיף איתה
זו מזוודה שמופיעה במערכה הראשונה: נסרין קדרי, מושא הדוקו-ריאליטי "נסרין" (הוט) שחזר השבוע, יוצאת מהבית עם שלל תיקים ונראית גמורה. ככה נפתחת העונה השלישית של הסדרה, השנייה שלה מאז 7 באוקטובר, והסיבה לכך ברורה. לכאורה אלה אריזות תמימות לטובת מסע הופעות מעבר לים - אבל בהמשך יתברר מה שמדורי הרכילות כבר ביררו, והוא שבערך שם הנישואים של הזמרת לרום שמיר הגיעו אל סופם. היה חסר רק את קריינות ה"אתם בטח תוהים איך הגעתי לכאן" הקלישאתית, רגע לפני ש"נסרין" תריץ אחורה כמה שבועות ותשרטט לנו בדיוק איך הגיעה לשם. איך כל "אנחנו הולכים להתגרש" ציני ירגיש בדיעבד כמו רמז מטרים, איך כל טסטת "שום דבר לא יפריד בינינו" תתיישן רע.
התקופה שחלפה מאז העונה הקודמת של "נסרין" דווקא היטיבה איתה בהיבט המוזיקלי, עם שיר מצליח בודד שמן הסתם ייטחן לעייפה בפסקול הסדרה. אבל בהיבט שבאמת ממלא את רוב הלו"ז שלה - אספקת אייטמי רכילות - מדובר בזמרת של הרבה יותר מלהיט אחד. גם הדוקו-ריאליטי נוצל לטובת חלק מהחגיגה התקשורתית, עם התכתשות משפטית סביב צילומי שמיר והילדים, כי אחרת למה ליצור אותו מלכתחילה. והקטע הוא שדווקא במציאות הנוכחית, שבה הז'אנר ממילא משמים ומושאי ההפקות ממילא מקבלים את העריכה הכי מלבינה, קשה לצפות ב"נסרין" ולא לתפוס את הצד שנגדה. פעם, כמה גרסאות אחורה, אולי היא עוד הייתה מצליחה לעורר אמפתיה. היום היא בקושי נותנת משהו לצופים, ומה שהיא נותנת לא נוגע. עוד פרק ועוד פרק מתבזבזים על הכנות לאותה נסיעה, כמובן עם עיסוק בלתי נגמר ב"מה יהיה עם הילדים" וניסיון שקוף להסוות את זה תחת גלימת העצמה נשית-מקצועית. במציאות אנחנו עדיין חיים בעידן שבו כל רום שמיר או אסי בוזגלו, או איזה מושא דוקו-ריאליטי גברי שתרצו, היה ממריא בלי שמשהו מענייני הבית יהווה אישיו. ועד שהפרידה תגיע ונראה אם ועד כמה היא מתועדת, המקסימום דרמה בחייה של קדרי היא הגילוי שהצ'ק אין במלון טרם נפתח. כאילו היא לא אדם בוגר, וכנראה מתפקד, שהיה אמור להיערך לכך.
אבל עונה גרועה של "נסרין", לפחות כפי שהיא מסתמנת מהפרקים שנשלחו מראש למבקרים, היא גם לא דבר מפתיע וגם לא דבר מאוד מעניין. מה שמעניין הוא להסתכל על המיקום שלה בזירת הדוקו-סלבס של ישראל - ולהבין שהמגרש הזה ריק: "הבוזגלוס" מתקפלת אחרי נצח, "קוקה בע"מ" לא מראה סימני חיים, "דנה קמה" ו"הגולדשטיינים" סיימו מוקדם מדי, "רפאליס" ו"משפחת שדה" כשלו במבחן העונה השנייה, "אני נועה קירל" מתמהמהת בדרך אליו, וספק אם הבשורה תבוא מסדרות הדוקו-סלב העתידיות על ארז איסקוב או קוקו מאילת. בקיצור, דיכאון. כי לא יכול להיות שפורמטי הדוקו-סלב היחידים שיצליחו בישראל יהיו אלה שמחליפים קאסט מדי עונה, ולא יכול להיות שהאינסטגרמיזציה של הז'אנר תחסל תת-מוסד טלוויזיוני שבמשך שנים סיפק לנו זהב. אפילו במדינה קטנה ושכונתית כמו ישראל יש מקום לדוקו-ריאליטי-סלב מסעיר יותר מ"נסרין", והעובדה שהיא לבד בתחרות לא הופכת אותה לראויה להחזיק בגביע הזבל. פני "נסרין" כפני הדור של הז'אנר כולו, וכפי שקדרי תעיד בעצמה, משהו עבר על הפנים האלה.
בשבוע הבא
ספיישל פסח המסורתי של "בואו לאכול איתי", הפעם עם חמש דמויות יחסית-ידועות מעולם הקולינריה (כאן 11, 5.4); יוצרי "צל של אמת" משתפים פעולה עם רונן ברגמן בדוקו "מלחמת הצללים: החיסול בדובאי" (הוט, 6.4); גלעד קמה לתחייה ב"העדויות", סדרת הספין-אוף של "סיפורה של שפחה" (דיסני+, 6.4); עונה חמישית ואחרונה של "הבנים" (אמזון פריים, 8.5); וגם של "האקס" (יס והוט, 10.4); ו"מלקולם באמצע: החיים עדיין לא הוגנים" מחזירה את המשפחה האהובה מהסיטקום לארבעה פרקים נוספים (דיסני+, 10.4).
צילום קלמן ליבסקינד: מתוך קליפ 90 שנה לשידור הציבורי / צילום שרה פידג'ן ופול אנתוני קלי: מתוך "סיפור אהבה: ג'ון קנדי ג'וניור וקרולין בסט", דיסני+ / צילום אורי גבריאל: מתוך "ריסט", קשת 12
מצאתם טעות לשון?