1. איך שכוכב מעז
    ידיעת הליהוק המשמעותית ביותר של התקופה היא ליהוק שבכלל לא קרה: אחרי דיווחים על אודישן שסיבכו אותו עם הבוסים - לא שזה מנע מהם להיפטר ממנו גם ככה - נבחרת העונה הקרובה של "רוקדים עם כוכבים" (קשת 12) נסגרה בלי אילון לוי, המסביר והגבות של המדינה. עבור צרכני הטלוויזיה מדובר בבשורה קצת מבאסת, כי לוי הוא טאלנט מבדר ומי יודע כמה הזדמנויות עוד יהיו לו להתלהק (אלא אם אופציית "רוקדים" פשוט תוחלף ב"הזמר במסכה"). עבור פרשני הטלוויזיה, מדובר בהחייאתו של דיון שאי אפשר להתעלם ממנו בחצי השנה האחרונה: מי יהיה סלב המלחמה הראשון שיקפוץ למים?

    יש לזה כבר כמה ניצנים: רחל מאופקים (שאיבדה לאחרונה את בעלה) בטוח תמנף בעתיד את התהילה עם אלמנט קולינרי, החטוף המשוחרר איתי רגב לוהק לתפקיד משחק בסדרת נוער, ובעונה הקרובה של "רוקדים עם כוכבים" כן ישתתף חזי דין, שאיבד את אחיינו בנובה. אבל כל אלה לא מספיקים בשביל לענות על הקריטריונים לציון הדרך הרשמי (והבלתי נמנע) - אדם שהתפרסם תוך רגע בנסיבות המחרידות שנוצרו כאן, ושסולל את דרכו עד ללב הפריים טיים בז'אנר הכי מסחרי ובידורי בארסנל. לוי היה הבחירה המתבקשת, גם בגלל עוצמת הוויראליות וגם בגלל היעדר טרגדיה אישית מדי. ומי שחושב שזה פשוט לא יקרה, מן הסתם ייווכח אחרת בעוד זמן מה. כמו עם המחאה או עם קריאת הפוליטיקאים לבחירות, סיסמת ה"זה לא הזמן" כבר די נשכחה פה. לא בטוח שבצדק, עם 134 חטופים שעדיין בעזה, ולא בטוח שלאורך זמן, אם מתישהו תיפתח חזית נוספת מצפון.

    מה לראות?
    את "ראמי יוסף: עוד רגשות" (יס, הוט וסלקום), מופע הסטנדאפ של הקומיקאי המוסלמי שכבר עלה השבוע לכותרות - עם סיבוב ב"סאטרדיי נייט לייב" ומונולוג שקרא לשחרור פלסטין והחטופים. בהופעה מעוררת המחשבה שלו, שצולמה לאחר 7 באוקטובר ומגיעה מבית חברת A24 ורשת HBO, יוסף לא מפחד להתייחס גם לנושא הכי נפיץ במזרח התיכון. אבל זו התייחסות זהירה ומנומקת באופן ראוי להערכה, ולכן לגמרי כדאי להקשיב לו. לביקורת המלאה.
  2. חוקי המשחק
    הפרוגרסיביות שהשתרשה בשנים האחרונות בתעשיית התרבות הביאה איתה כמה עקרונות שעליהם אין ויכוח - למשל שבלאקפייס זה דבר פסול, אלא אם אתם בישראל ושם זה עוד מנורמל פה ושם - אבל גם מספר סוגיות שאותן עדיין קשה לבלוע. כי בעוד שגברים שמשחקים נשים ולהפך הם כבר נחלתן הבלעדית של תוכניות המערכונים, וחליפות שומן הולכות ונעלמות מהמסך, החברה עוד לא ניסחה ספר חוקים מסודר בכל הנוגע לגילום אנשים בעלי מוגבלות על ידי שחקנים שאינם. ההתלבטות הזאת אכן הופכת לבוערת מעת לעת, בעיקר בעולם, אולי בגלל שכאן עוד זוכרים לטובה את "על הספקטרום" המופתית ואת העבודה שניב מג'ר, בן יוסיפוביץ' ונעמי לבוב עשו בה. רק שצפייה חוזרת בקטעים מ"על הספקטרום", יותר מחצי עשור לאחר ששודרה לראשונה, אכן מעוררת אי-נוחות מסוימת. אפילו אם ההופעות שם, שנכתבו על ידי דנה אידיסיס שגדלה בעצמה עם אח על הספקטרום, רחוקות מלהיות פוגעניות באופן מפורש.

    אחת הסיבות הבולטות לכך היא שבשנת 2024 כבר יש לנו שחקניות כמו גפן קמינר מ"איסט סייד" (כאן 11): בחורה אוטיסטית שמגלמת אוטיסטית והרוויחה על כך מועמדות סופר-מוצדקת לפרס האקדמיה. נכון, כל הרעיון של שחקנים הוא לגלם דברים שרחוקים מהם, אך קמינר היא הוכחה חיה לכך שהיכרות מוקדמת עם החומר כמעט בהכרח תביא איתה עבודה אמינה בהרבה, ושיותר הזדמנויות עבור שחקנים על הספקטרום רק יעלו את הרמה. כל זה נועד כדי להגיע לפרק החמישי של "ברלין בלוז" (יס) החדשה והמומלצת, סדרת הקאמבק של אותה אידיסיס הכל כך מוכשרת. אורי קומאי (דודו פארוק), אדם שקשה להאמין לדברים שהוא מספר על עצמו ובכל זאת לא נראה שמתמודד עם הפרעה נפשית חריפה, מגלם דמות כזאת בתפקיד אחיה של הגיבורה. זו תצוגת משחק מפתיעה לטובה, כזו שנכתבה בזהירות ואמורפיות מתבקשות כדי לדלג מעל מכשול הפוגענות. אבל בכל רגע מול קומאי הולכת ומתחדדת הזמניות של מה שקורה כאן - כי תרבות היא דבר חי ולא דומם, עם עוד ועוד גפן קמינרים למיניהם. ממש לא בטוח שעוד כמה שנים, בצפייה חוזרת, ההופעה הזאת תחליק בגרון באותה קלות.
    פריים אחד למזכרת
    אם כבר מדברים על אותה "ברלין בלוז" (יס) - חברי מערכת mako שמחו לראות את המחווה לאתר במהלך אחד מפרקיה. ולא, השאלון הזה לא באמת קיים כאן.

  3. הבשורה המרירה
    גם השבוע, כשהגיע תורה לבקר במסאז' הכרטיסיות של רוני קובן, השרה לשעבר גלית דיסטל-אטבריאן חזרה על קביעתה ש-100 אנשים (כולל אותה) היו אלה שדרדרו את ישראל לתהום הנוכחי. אפשר לפקפק בייסורים שלה, למעשה ממש כדאי, אבל אם אכן קיימת רשימה כזאת - חייב להיות בה מקום של כבוד לאבישי בן-חיים. קחו רגע להיזכר בבחור עם הקוקו שלפעמים מתנהג קצת קוקו, כי כבר כמה חודשים טובים שהוא איננו על המסך של חדשות 13. הסיבה הרשמית שניתנה לכך היא מילואים של הסא"ל במיל', אולי יש איזשהו חשבון נפש שמתווסף לזה. בכל זאת מוזר שטאלנט כל כך בכיר, עסוק ככל שיהיה, לא מצא זמן להשתלב בערוץ הבית שלו מאז סוף אוקטובר.

    אבל כמו תזכורת ממציאות רחוקה שיש כמה סיבות טובות להתרחק ממנה, בן-חיים חזר בימים האחרונים לטלוויזיה. בערך: הוא אחד המשתתפים הבולטים ב"פוליטיקה ב-90 דקות" (ערוץ הכנסת), ניסיון מבורך נוסף של אפיק 99 בגזרת הדוקו, שהפעם בוחן את הקשר בין פוליטיקה לכדורגל - בעיקר באמצעות פריזמת הסכסוך ההיסטורי בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב. הסדרה שיצרו בועז סגל ואילון בר טל, ושמן הסתם צולמה לפני סערות בן גביר התורניות ולפני המלחמה, בונה תזה לא רעה בכלל על האופן שבו תנועות הנוער הבית"ריות וקבוצת הכדורגל ההיא הביאו לעליית בגין לשלטון ולכל מה שבא אחריה. למרות שהיא איננה מקיפה במיוחד, ונקרעת בין הצורך להישען על האספקט הפרלמנטרי לבין התרומה הדי מצומצמת שלו לענף, קשה שלא להשתכנע מהטיעונים של הסדרה בכל הנוגע להשפעת הכדורגל על מה שקורה גם מחוץ למגרש.

    כשרולטת הראשים המדברים נוחתת על בן-חיים, הוא נותן שם את כל הלהיטים הצפויים: היציאה של רובי ריבלין מגבולות בית"ר היא "טרגדיה", ההתנהלות של בית שאן במשחק השרוכים היא "מעשה הירואי", ובאחד הפרקים העתידיים מתברר ש"רק לא ש"ס" היא בכלל קריאה אנטי-מזרחית מובהקת - לידיעת המזרחים שממשיכים לרצות שוויון בנטל. אם בן-חיים למד משהו מאז 7 באוקטובר, בשמחה. שישוב לאולפנים ויספר על כך לצופיו. אבל למרות זכות האדם לקשקש עצמו לדעת, ספק אם מה שישראל זקוקה לו הוא עוד דמגוגיה.

    כי מה לעשות, המקרה של אבישי בן-חיים חורג מתמהיל הדעות הסביר וההכרחי. הוא ממש לוקח את תזת "ישראל השנייה" הראויה, או ליתר דיוק תופס עליה בעלות, ומתעקש לנתב את כולה (ואת האנשים שנכללים בה) רק לאובייקט יחיד. כשזה כדורגל זה בית"ר, כשזו פוליטיקה אלה דרעי ונתניהו ותיקיהם הפליליים. אז מה אם המחדל שלהם הוא הסיבה שבגללה נקרא למילואים. על אף ששתיקתו רועמת מתמיד, עם חוק הפטור מגיוס והקרעים המתחדשים ברחוב הישראלי, אי-הגעגוע הזה יכול להיות גם זמן מצוין לשינוי היחסים בין הצופים לבן-חיים. במשך שנים הוא זעק את זעקת המוחלשים, וכל מה שהוא הצליח לשדרג זה את מעמדו והונו האישיים. במשך שנים הוא קרא לאחדות תוך שימוש בכלים הכי מפלגים, ונאלם ברגע שהתפספסה כאן הזדמנות יוצאת דופן לשותפות גורל אמיתית. אף שירות מילואים מבורך לא יצדיק את היעלמותו של האיש שהבטיח בשורה מתוקה, והתאייד דווקא כשהחיים נהיו עוד יותר מרירים.
    בשבוע הבא
    אחרי סיבוב די קצר, ומעט מדי צופים שיעריכו עד כמה היא הייתה מהנה, "הפליליסטיות" סוגרת עונה (רשת 13, 7.4); הסודות הקשים של להיטי הנוער האמריקאיים נחשפים בדוקו "שקט על הסט: הצד האפל של סדרות ילדים", שכבר הספיק להכות גלים מעבר לים (דיסקברי+, כנ"ל); סיפורו המתסכל של בן זיגייר צף מחדש ב"המוסד והאסיר X" התיעודית (הוט, 9.4); פרק הסיום של "הצבי" הנהדרת (כאן 11, כנ"ל); ובחלוף כמעט חצי מאה מאז שפרץ לחיינו, המותג המיתולוגי "היה היה" חוזר עם "היה היה - חפצים" החדשה, שהפעם אף הופקה לראשונה בשיתוף גוף שידור ישראלי (הוט, 10.4).
    צילום אילון לוי: מערך ההסברה הלאומי / צילום אורי קומאי: מתוך "ברלין בלוז", יס