ארבע סדרות בינלאומיות מצליחות, פרס גלובוס הזהב ופרס האמי: היוצר והבמאי גידי רף נחשב לאחד הישראלים המצליחים ביותר בהוליווד, וכל זאת תודות לסדרה ישראלית אחת - "חטופים", שבהמשך הפכה ל"הומלנד" ופתחה בפניו את הדלתות.
בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה", חושף רף את הסיבה שבגללה "חטופים" לא זכתה (עדיין) לעונה שלישית, מספר מה הוא עשה בבוקר שאחרי הזכייה בפרס האמי היוקרתי, ומסביר מדוע התקציבים הנמוכים בארץ דווקא מעניקים יתרון לתעשייה המקומית.
"כשאבי ניר, מנכ"ל קשת, הגיע ללוס אנג'לס, נפגשנו והוא שאל אם יש משהו שאני עובד עליו", נזכר רף, "שלחתי לו שלושה עמודי סינופסיס ל'חטופים'. אבי לקח איתו את העמודים למטוס וכשנחת התקשר אליי ואמר: 'תתחיל לכתוב'. כתבתי את 'חטופים' ובאתי לארץ לעשות את הפרה-פרודקשן, ללהק ולביים". רף ממשיך ומספר: "עוד לפני שצילמנו שוט אחד של 'חטופים', כבר התחיל הדיבור להפוך את זה ל'הומלנד'. דיברתי עם השותפים שלי על איך להפוך אותה לסדרה אמריקאית. בזמן שצילמנו את העונה השנייה, צילמנו גם את הפיילוט של 'הומלנד'. הייתי על הקו כל הזמן".
"כשהבאתי את 'הומלנד' לצלם בארץ את העונה הראשונה, נשיא פוקס שאל אותי: 'על מה אתה עובד עכשיו?'. אמרתי לו שאפילו הסוכן שלי לא יודע על מה אני עובד, שאני לא רוצה לדבר על זה. הוא ביקש: 'נו, תגיד לי'. שלחתי לו את הסינופסיס של 'הרודן' וביקשתי שלא יעשה עם זה כלום ולא יגיד לאף אחד. למחרת הסוכן שלי התקשר ואמר: 'לא יודע מה זה, אבל קיבלת הצעה לכתוב פיילוט'. זה החזיר אותי לארצות הברית. היו צעקות, לא רציתי לחזור, אבל אמרו שאם אני רוצה להיות השואו-ראנר, אני צריך לבוא לשם".
איך נולדה "דיג"?
"הייתי עם אבי במטוס, בחזרה מטקס גלובוס הזהב. 'הומלנד' התפוצצה בדיוק. אבי אמר שתמיד חלם לעשות סדרת מתח ארכיאולוגית שמתרחשת בירושלים, במנהרות הכותל. ככה נולד 'דיג'. אני ירושלמי במקור, זה מאוד דיבר אליי. זה כל כך מסתורי. החלק שקסם לי מאוד, זה שזה היה אמור להיות מצולם בארץ. הבאנו את 'הרודן' לצלם בישראל את העונה הראשונה, ובמקביל צילמנו את הפיילוט של 'דיג'".
זו בעצם הסיבה שלא הייתה עוד עונה ל"חטופים"?
"מה שמנע את 'חטופים 3' זו הקריירה האמריקאית שלי, כשהלכתי לעשות את 'הרודן' ו'דיג'. אין לי הרבה חרטות בחיים, אני מנסה לנקות אותן ולא להתייחס אליהן, כי זה לא עוזר - אבל זה שאין 'חטופים 3' זו חרטה גדולה. יש לי את הסיפור בראש, כל העונה נמצאת אצלי בראש. עברו השנים, אבל אני עדיין מקווה שזה יקרה. זו שאלה טובה אם עבר יותר מדי זמן או לא. מצד אחד אני אומר: נשאיר את זה כמו שזה, ומצד שני יש לי עוד סיפור בראש לדמויות האלה".
איך נוצרה הסדרה "אלי", בה שיחק בתפקיד הראשי סשה ברון כהן?
"אחרי 'דיג' כתבתי את 'אלי', בהתחלה כפיצ'ר. אחרי כמה חודשים הבנתי שהסיפור לא נכנס בשעתיים ולא בארבע שעות, שזו תהיה סדרה. מכרנו אותה לנטפליקס וחיפשנו את אלי. סשה היה מאוד פתוח לזה, הוא אהב את התסריטים והרעיון וגדל על הספרים על אלי כהן, כמו 'בודד בדמשק'. הוא קצת שיגע אותנו בהתחלה, רצה לעשות את זה אבל אף פעם לא עשה פרויקט טלוויזיוני. בטח לא דרמה. הוא אמר כן, ואז לא, ואז הפרויקט נפל. פגשתי אותו במקרה כמה חודשים אחרי זה במסעדה והוא אמר: 'תגיד, מה קרה עם הפרויקט על אלי? אני קצת מתגעגע אליו'. יצאנו לדרך".
"החזרה מהשבי וההתאקלמות בחברה ובמשפחה קשה לפעמים יותר מהשבי עצמו"
חזרה ל"חטופים", שנת 2010. רף מספר: "הסדרה נולדה מהגעגועים לארץ. בכל פעם שהייתי בא לבקר בארץ, הרגשתי שהמקום הזה, שצריך להרגיש כמו בית, מרגיש יותר ויותר זר. אמוציונלית, הרגשתי שאני צריך שהמקום הזה יחזור להיות המקום שאני זוכר. חשבתי, מעניין מה קורה לבן אדם שחוזר לארץ אחרי הרבה שנים. זה הוביל אותי לשבויי מלחמה. חקרתי את הנושא הזה וגיליתי עולם שאף אחד לא נגע בו לפני כן".
לדבריו, "העולם הזה זה לא מה קרה בשבי, אלא מה קורה ביום שאתה חוזר ממנו. ככל שפגשתי יותר פדויי שבי ודיברתי עם הרופאים, המשפחות והפסיכולוגים שטיפלו בהם, הבנתי שהמסע הזה, להתאקלם מחדש בחברה ובמשפחה, הוא לפעמים הרבה יותר קשה מאשר השבי עצמו. רציתי לספר סיפור מהמקום הזה".
"בתקופה הזו היו לנו שלושה חטופים: גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. הרחובות רעשו, אנשים דרשו שהממשלה תשלם מחיר ותשחרר את הבנים. אף אחד לא דיבר מה יקרה עם הבנים ברגע שהם יחזרו. זה ריתק אותי".
ספר על תהליך הליהוק.
"איך שיורם טולדנו הגיע, אמרתי: זה הנמרוד שלנו, אין בכלל ספק. הייתה בו גבריות שבורה, פגיעות וטראומה בעיניים. ישי גולן ישב מחוץ לדלת האודישנים. לא הכרתי אותו. הלכתי לשירותים, וכשחזרתי הוא ישב לידי בספסל. כשנכנסתי לחדר האודישנים אמרתי: אני לא יודע אם הוא הגיע אלינו, אבל אני חושב שמצאנו את אורי. ידעתי שאני רוצה בסדרה את אסי כהן הגאון, בתפקיד עמיאל. יש מסביב לדמות של עמיאל הרבה קסם וידעתי שאנחנו צריכים מישהו שהוא קסם. זה אסי".
מה באשר לליהוקים הנשיים?
"כשיעל אבקסיס נכנסה לחדר, זו הייתה נוכחות של כוכבת קולנוע שאין דברים כאלה. מעבר לכישרון, ליופי ולאישיות הכובשת, יש לה את הדבר הזה שגם אם אתה עם הגב לדלת כשהיא נכנסת, אתה יודע שמשהו קרה. אנרגטית. מילי אביטל שברה לי את הלב באודישן שעשתה. בכל פעם שהייתה על המוניטור, שכחתי להגיד קאט. עדי עזרוני - איך שראיתי אותה, ידעתי שהיא בדיוק הדמות שכתבתי: המושבניקית שבגיל 13 נעצרו לה החיים והיא ישראל של פעם. עדי הביאה משהו של פעם, שהיה חשוב לי".
האמנת ש"חטופים" תצליח ככה?
"לא חשבתי על זה בכלל. לא הגבלתי את עצמי בכתיבה, חייתי בתעשייה האמריקאית וכתבתי כמו לתעשייה האמריקאית. הצוות שהתאסף סביבי כדי לעשות את 'חטופים', כל כך התאהב בסיפור הזה שהם התאבדו על לספר אותו כמו שהיה כתוב. בגלל שהייתי טיפה מרוחק מהארץ, זה איפשר לי לדבר על הנושא הזה שנחשב לטאבו. כשעלו הפרומואים של הסדרה שאלו, 'איך אתה מעז לגעת בנושא כזה?'".
וכשהסדרה עלתה?
"היה לזה רייטינג היסטרי. בכל שבת ישראל התיישבה ובכתה מול הטלוויזיה. היה מדהים ומרגש לראות את זה. יורם, אסי וישי לא היו יכולים לעבור את הכביש בלי שאנשים יחבקו אותם. מישהו הכריח את יורם להראות לו את הגב, כדי לוודא שאין לו באמת את הצלקות. הם זכו לדאגה ולאהבה מהקהל. הסדרה הפכה ללהיט גדול".
איך הגיבו פדויי השבי?
"הם היו שותפים לתהליך, הבאתי אותם להיות בסט לפני ומאחורי המצלמה. בכל שבוע הייתי מקבל מהם ומהמשפחות שלהם טלפונים שאמרו, 'סוף סוף אבא שלי מדבר על מה שקרה', או 'בפרק הראשון, כשנמרוד מבקש לנהוג אחרי שלא נהג 17 שנה, זה בדיוק הדבר הראשון שגם אני רציתי לעשות'. זה פתח להם אפשרות לדבר על זה בעיתונים, ברדיו ובעוד מקומות. זה יצר שיח, שזה מה שאנחנו תמיד מקווים שהיצירה שלנו תעשה".
זה נדיר: יצא לך לצלם את אותה הסדרה, פה בתקציבים ישראליים ובמקביל בתקציבים אמריקאיים.
"אם תיקח את כל הפרקים של 'חטופים' ביחד, התקציב שלהם לא מגיע לחצי מהפיילוט של 'הומלנד'. אצלי זה לא יוצר תסכול, אלא הפוך. בסופו של דבר אלה תמיד אותן הבעיות: אין מספיק זמן, אין מספיק כסף. זה לא משנה כמה כסף יש לך. יש משהו בעשייה בתקציב נמוך שמכריח אותך להתפקס על הסיפור והדמויות. אתה לא יכול לסמוך על פיצוץ או משהו מגניב אחר, אלא להגיע לאמת הדמויות והסיפור. זה קוסם לי מאוד. כשאני מביים, אני מסתכל על אנשים שיש להם תשוקה לחזון הזה, לסדרה הזאת. הם עובדים קשה בגלל שהם אוהבים לספר סיפורים. רואים את זה יותר בתקציבים הקטנים מאשר בגדולים".
איך הרגשת כשזכית בפרס האמי?
"זה היה מדהים. כדי שלא לחשוב על זה יותר מדי, לא לטוב ולא לשלילה, קמתי אחרי הזכייה באמי בשבע בבוקר ועשיתי את מה שאני תמיד עושה, כתבתי. לא רציתי לטפוח לעצמי על השכם או שזה ילחיץ אותי יותר מדי".
מה היה אפקט ההצלחה הענקית של "הומלנד" עליך?
"האפקט המיידי היה שכל דלת נפתחת בפניך, כולם רוצים לדעת מה הרעיון הבא שלך. יש עליך באזז, ובהוליווד זה הרבה. לא נתתי לזה לבלבל אותי. זה מאוד משמח כשזה קורה, אבל גם מאוד מפחיד ומלחיץ. הפחד מלהצליח זה לא שקר. זו גם הייתה רמת חשיפה שאני לא רגיל אליה, שלא נוחה. למדתי שההצלחה הגדולה בעשייה זו הדרך. הפרס הכי גדול שלי זו העבודה על הסט, עם הצוות. זה הדבר האמיתי".
מה הלאה מבחינתך?
"למצוא עולמות שאני רוצה לספר ודמויות שאני רוצה לבלות איתן זמן. הימים שלי רצופים בפיצ'ים שלא יוצא מהם כלום, ותסריטים שכתבתי שאף אחד לא קונה. אני מאחל לעצמי להמשיך לעשות. יש פיתוחים שאני עושה עכשיו, גם ל-Apple, גם לפה וגם במקומות אחרים. אני רוצה לחזור לחיות בישראל ומקווה שבקרוב אחזור".