תאום מרושע הוא מסוג המושגים האלה שקיימים אך ורק בתוך כותלי המסך הבדיוניים של הטלוויזיה, כמו סוס מדבר או מפלצת העשן. הרי מעולם לא פגשתם או שמעתם על זוג תאומים זהים כל כך שונים באישיותם, עד שהאחד מכונה התאום הטוב והשני התאום הרע. ובכל זאת, המוני תסריטאי חסרי סבלנות דחפו קווי עלילה שמציגים תאום מרושע שצץ משום מקום והורס את חיי התאום הטוב - אורסולה ופיבי ב"חברים", פלקסו ובנדר ב"פיוצ'רמה", פאדי ונואל מגווייר ב"לגדול בלי בושה" ועוד מגוון סטים של טוב מול רע, שחור לבן. אבל למה בעצם?
מאיפה בכלל הגיע הרעיון של התאום המרושע? כדי להבין יותר את הסיבה לכך, צריך לחזור מעט אחורה. אוקי, אולי הרבה אחורה כי תאומים, ובמיוחד תאומים זהים, ריתקו את האנושות מאז ומתמיד. בדומה לכל אנומליה אנושית (למשל גמדים) גם התאומים נכנסו במהרה למיתולוגיה, ומשם באופן טבעי גם לגלגל המזלות. ובהתאם למזל תאומים, גם הייצוגים הטלוויזיוניים של תאומים נגעו במקרים רבים בדואליות. הרבה יותר קל להראות שיש שני צדדים לכל מטבע אם מראש יש שני מטבעות.
יצירות רבות השתמשו בתאומים כדרך לתאר דואליות מוסרית הרבה לפני שהתאום המרושע הראשון צץ על המסך: מהאיש במסיכת הברזל של אלכסנדר דיומא האב, דרך ביזארו, התאום הרע של סופרמן ועד לקונסטנטין, התאום הרשע של קרמיט הצפרדע. למעשה, תכסיס התאום הרשע הפך כבר בשנות ה-60 לקלישאה נרטיבית, סוג של קו עלילה עצלני שנשמר למערבונים ובשנים מאוחרות יותר, לאופרות סבון. באופרת הסבון המיתולוגית "כל ילדי", למשל, קו העלילה של התאומים אדם (הרע) וסטיוארט (הטוב) צ'נדלר החזיק במשך 30 שנה. ב"חברים" אפילו צחקו על זה כשיצרו לד"ר דרייק רמורה (הדמות הפקטיבית שג'ואי משחק באופרת הסבון "ימי חיינו") תיאום מרושע בשם סקיילר רמורה. אורסולה בטח אהבה את זה.
רעיון התאומים לא מוגבל לגנטיקה - בסדרות רבות אוהבים לחקור את הרעיון דרך יקומים מקבילים, דימויי מראות, שכפולים נבזיים או סתם מציאות אלטרנטיבית. אלו שלא רצו להיכנס לתחומי המד"ב הסתפקו בדופלגנגרים רגילים, כמו בפרק "ביזארו ג'רי" ב"סיינפלד", בו איליין פוגשת ומתחברת לכפילים של ג'רי, ג'ורג' וקריימר. במקרה הזה, אגב, סיינפלד יוצר היפוך קומי בכך שהקהל מבין כי הגיבורים שלנו הם למעשה התאומים הרעים. כך עשו גם ב"משפחת סימפסון", "פיוצ'רמה", "משפחה בהפרעה" וב"לגדול בלי בושה".
ויש כמובן את התאומים המטאפורים. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אם תרצו. גם הם מאופיינים באותה דיכוטומיה של טוב ורע, גם אם לרוב מאוכלסים באותו הגוף. לוולטר וייט יש את הייזנברג, לסטיב ארקל יש את סטפן אר'קל ולנו רק נותן לתהות אם בכל אחד מאיתנו מסתתרת מפלצת. למעשה, זו בדיוק מטרתו של התאום הרשע, בכל פורמט שלא יבוא. הוא נועד להציב תמונת מראה, לפעמים מילולית, בפני הפרוטגוניסט שלנו. החולשות של הגיבור יהיו נקודות החוזק של התאום ולהיפך. הוא יאלץ את הגיבור להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלו פנים אל פנים, לראות את עצמו בתור כל מה שהוא שונא. מהבחינה הזו, זו התאום הרשע הוא אלגוריה למאבק הפנימי של כל אדם עם הרוע של עצמו, עם הצד השני, המודחק, החבוי.
התאום הרשע מאפשר לתסריטאים לבחון מי הדמות שלהם באמת באמצעות מראה כמעט מילולית. התרגיל הזה נשחק לאורך השנים, הועמס בקלישאות (למשל, הזקנקן שנועד לסמן מי הרשע) וכיום משמש בעיקר כבדיחה רצה (רק תשאלו את עאבד הרשע מ"קומיוניטי"), אבל עדיין יש בו ערך, גם אם באופנים מעט שונים, עדכניים לעידן המודרני. אנחנו חיים בימים שבהם השחור-לבן שולט בשיח התקשורתי, אבל דווקא בעולמות היצירה הכל הופך למורכב יותר. ג'ורדן פיל הראה בסרט "אנחנו" שאפשר להעביר בעזרת רעיון התאום הרע ביקורת חברתית מתוחכמת, וגם טרנטינו הציג ב"היו זמנים בהוליווד" גרסה משלו לרעיון התאומים, עם דמותו של בראד פיט ככפיל הפעלולים של לאונרדו דיקפריו. אפילו התאומים לבית לאניסטר הם סוג של עיוות מחליא לדיכוטומיה התאומית, יין ויאנג. בדרך כזו או אחרת, גם על המסך הקטן עדיין רואים כפול.