אחרי שיחה קצרה ונוגעת ללב במסדרון, טלי (עלמה זק) נעצרת כאילו נזכרה בדבר מה פעוט, ופונה שוב ליוסי אבן (יובל סגל) בביטחון שקט: "יוסי, אני רוצה שתפנה את המחסן". במשפט הקטן הזה נסגרה הפרשייה האפלה שטלטלה את חייה של הדס (נועה קולר), מהמכתבים האנונימיים שקיבלה, מותו של המטפל שלה, התפרקות נישואיה וסיכון עבודתה. הטלטלות שעברנו, הסודות והאיומים, הסתכמו כולם ברגע אחד כמעט אגבי. הפחדים והמתח שנבנה לאורך העונה התפוגגו באחת, אבל הסיום לא התלווה בתחושת שחרור, אלא הותיר אותנו עם אי נוחות בלתי פתורה.
כל הסיפור הזה היה בגלל מחסן, כפי שהדס חזרה ואמרה בתדהמה וזעזוע, אבל זאת אינה הבעיה שטורדת את מנוחתנו. מה קרה לאותו דב האימתני שנתן לסדרה את שמה? בניגוד לעצת עורך הדין אבנר כץ (דורון תבורי), הדס העירה את הדב. היא גילתה את זהותו של אבן ששלח את המכתבים, התעמתה איתו, סחטה הסבר שלא סיפק אותה ("בגלל מחסן?!"), סירבה להגיע לפשרה ודחקה אותו לפינה. הוא עוד ניסה לחזור לישון, להתנצל ולהתחנן שתיתן לו לעצום עין, אבל היא לא נתנה לו להניח ראש. בסוף, אחרי כל ניסיונות ההפחדה, הדב התגלה כדביבון שמפחד מהצל של עצמו. עם הגב לקיר, בלי הגב לקיר, יוסי אבן לא יעשה שום דבר לאף אחד, ויפנה את המחסן כמו ילד טוב.
איך האיש הקטן והפתטי הזה הצליח לטלטל כך את עולמה של הדס, כמעט להרוס את חייה? הסיפור התחיל משני מכתבים, העתקים של סיכום פגישות עם הפסיכולוג שלה. המכתבים האנונימיים שלחו את הדס למסע חיפוש היסטרי שהוביל למותו של המטפל בתאונת דרכים, גרמו לה לחשוף בפני בן זוגה שניהלה רומן עם הבוס שלה ("אני לפני שנה וחצי שכבתי פעם וחצי עם שי גבאי"), לוותר על קידום בעבודה ולבגוד בחברתה הקרובה ביותר. בדחיפה אחת עדינה הוא הצליח להפיל רכבת שלמה מהפסים, לפרק משפחה, לקחת חיים. התשובה היא שלא הוא עשה את כל הדברים האלה, לא הוא היה הדב שטרף את חייה של הדס, היא בעצמה הייתה הדובה שהרסה את הכל.
שותפות גורל הרסנית
בתחילה זה היה נראה כמו נקיטת יוזמה מבורכת, היא הבינה שלא תצליח להסתיר את הסוד מדרי בן זוגה (יוסי מרשק), אז היא מיהרה לחשוף בפניו את הסוד שאיים עליה. היא אספה רמזים והגיעה לשולח המכתבים האנונימי, כופפה את ידו וסחטה אותו. היא ניקתה את ארונות השלדים שלה, סידרה את ענייניה והסירה כל איום שריחף מעל לראשה. אבל ככל שהתקדמו הפרקים, התחזקה התחושה שהפעולות שלה הן הדבר הממשי היחיד שזורע הרס בחייה, האיום לחשוף את סודותיה לא מומש על ידי יוסי אבן, אלא על ידה. ברצונה הבלתי נשלט להתמודד עם השד המסתורי, היא פגעה באופן בלתי הפיך בעצמה ובקרובים אליה.
המועקה שנבנתה לאורך העונה קיבלה את האישור הסופי במפגש האחרון של הדס וטלי. הדס פותחת את השיחה עטופה בשריון הגבורה שלה, מבטיחה לטלי שהיא תנקום את מותו של יעקב בן זוגה, תעניש את אבן ותעניק לה את המחסן שהתחיל את הכל. במבט עייף טלי תוקעת סיכה בבלון הענק שהדס ניפחה לאורך עשרת הפרקים: "מה זה עניין שלך המחסן?". תדאגי לענייניך ותפסיקי לדחוף את האף, בזה הסתכם מהמסע של הדס. זה לא היה סיפור על פסיכופת מסתורי שהרס את חייה, אלא כך שלא הצליחה להניח לפרשה, להפסיק לחטט בפצעים. טלי מוסיפה עוד משפט קטן שחורץ את הדין, "תדאגי שכמה שפחות אנשים ייפגעו". אם יש דבר אחד שהדס לא עשתה, זה לדאוג שכמה שפחות אנשים ייפגעו. להיפך, נראה שכל פעולה שעשתה רק פגעה בסובבים אותה, שהיא כמעט כיוונה את דרכה כך שתגרום כמה שיותר נזק לכל אדם קרוב ואהוב.
הדחף הבלתי נשלט של הדס לפתור את כל צרות העולם אינו אלטרואיסטי באמת. מה שנראה בתחילה כהתחשבות מופרזת, מתגלה לאיטו כקומפולסיביות אנוכית. היא לא יכלה להתמודד עם תחושות האשמה והפרנויה שצרו על נפשה, אז היא העבירה את המועקה לקרובים אליה (בעיקר דרי). בפסיכולוגיה קוראים לזה הזדהות השלכתית – אדם חש מצוקה פנימית, והוא מייצר את המצוקה הזאת בסביבתו, רואה אותה מתבטאת באדם שמולו, ומוצא נחמה בשותפות הגורל ההרסנית. לכולנו זה קורה, כשאנחנו כועסים אנחנו מחפשים עם מי לריב, כשאנחנו פוחדים אנחנו רוצים שמישהו יפחד איתנו, יאשר את הפחד שלנו. כשרע לנו, אנחנו עושים רע לעולם. אבל כמו שהנטייה טבעית, כך היא הרסנית, ואנשים יכולים להקריב את הקשרים הקרובים והחשובים להם ביותר בטקס האכזרי והבלתי נשלט.
"להעיר את הדב" התחיל כדרמת מתח בורגנית על גיבורה טובת לב שחייה מתהפכים ברגע, והסתיים כמותחן פסיכולוגי על אנטי גיבורה שמחרבת כל חלקה טובה במחול פראי של הזדהות השלכתית. הקורבן העיקרי של מעלליה היה דרי המתוק והעגמומי, שהפך לאורך הסדרה למוקד ההזדהות הרגשי של הצופים. בזמן שהדס השתוללה וזרעה עוד כאב והרס, דרי ניסה להתמודד עם המשבר בהיגיון וחמלה. הוא סידר את ענייניו ושיחרר לאט לאט את התלות שלו בהדס, גם הרגשית וגם הפרקטית (נקיון בית אביו לדוגמה). ככל שדרי היה מתחשב ורגיש, הדס רק פגעה בו עוד ועוד, השתמשה בו ללא התחשבות ודרכה על הגבריות שלו שוב ושוב. את הניצחון הקטן שלו דרי כבר השיג בפרק הקודם, כשליטף את פניה של הדס ברוך ולחש, "אני חושב שכדאי שתעברי לחיפה". הדלת לא נסגרה סופית על נישואיהם, אבל אם השבר יאוחה, מערך הכוחות הנצלני לא יישאר.
צלו של הדב
לא היה דב ב"להעיר את הדב", היה אולי צל, אולי שמענו הדהוד של שאגה מרוחקת, אבל דב לא פגשנו. במקום דב הייתה לנו דובה, אמיצה ואימתנית למראה עין, אבל כזאת שתטרוף את ילדיה רק כי הרגישה סכנה מתקרבת. האופנוען שעקב אחריה, המכתבים האנונימיים, המבטים המטרידים, הכל התגלה כמסך עשן. הדברים הרעים שקרו, התפרקות הנישואים, הפגיעה בקריירה, מותו של המטפל, הכל היה מעשה ידה של הדס. מסיבת הרחוב העליזה בסיום מסמנת לנו שהחיים ימשיכו למרות הקשיים, שאפשר לאחות את השברים, אבל הכאב שהוביל את הדס למסע ההרס נשאר בלתי פתור, וליווה לא רק אותה, אלא את כל הדמויות בסדרה: הבדידות.
השיחה האחרונה בין דרי לאביו מבהירה את הנקודה באירוניה כואבת, דרי רוצה לשפוך את ליבו מול האדם הקרוב אליו ביותר, אבל זה לא רוצה לשמוע את הוידוי החושפני. אין לדרי עם מי לדבר, אז הוא ממשיך לחפור למרות ההתנגדות. אותו דבר קורה עם שאר הדמויות: איריס שמפסיקה את הטיפול, הדס שניהלה רומן ופיתחה תלות בפסיכולוג שלה, ואפילו יוסי אבן, שנקשר כל כך לשכן שהתעניין בשלומו, ולכן גם נפגע כל כך ממעשיו. "להעיר את הדב" נפתחה בשבירת האמון הקדוש עם הפסיכולוג, והמשיכה לחפור בתחושת הבדידות שהשבר הזה מסמן. אין לנו עם מי לדבר, אין מי שידאג לנו, זה מה שלמד דרי, שלמדה הדס, שלמדו איריס וטלי ואפילו גילי וליטל, שגורשו מחיקה החם של הדס.
בני אדם הם יצורים משונים, הם מחפשים קרבה אבל מתקשים להכיל אנשים אחרים. הם רוצים אוזן קשבת וחיבוק אוהב, אבל מקפידים לפגוע בעיקר באנשים החשובים להם ביותר. הם מפרים הבטחות, מנצלים ופוגעים, ועושים הכל מתוך תחושה בלתי פוסקת שהם הקורבנות האמיתיים בסיפור. זה לא סוף העולם, אף אחד (כמעט) לא מת מזה, אבל תחושת המועקה שליוותה את כל העונה התבהרה והגיעה לסיכומה המדכא: אנשים, הם פשוט לא כל כך טובים.