עבר שבוע מאז שודר בישראל הפרק האחרון של "ברוקלין תשע-תשע", קומדיית המשטרה האהובה והקורעת של יוצרי "מחלקת גנים ונוף" ו"המקום הטוב". אחרי שמונה עונות, ביטול, חידוש והמון המון בדיחות קרש - זה הזמן לומר כמה מילות פרידה לסיטקום שהצליח לשלב בחוכמה בין הומור לבין רגש.
נהוג לחשוב על סדרות דרמה איכותיות כעל מלאות במסרים עמוקים, רבודים וחשובים, ועל קומדיות כעל מוצר שטחי ומטומטם, סדרה "להעביר איתה את הזמן". אבל למי שבאמת אוהב טלוויזיה ברור לגמרי שזה לא נכון. לא רק שקומדיות הן לא פחות סבוכות ובעלות אמירה, אלא שיש לאמירה שלהן תהודה הרבה יותר רחבה – וכך גם השפעה יותר גדולה. עד היום, כולנו רואים בריפיט את הקומדיה האהובה עלינו (או יותר נכון, את אלו שנטפליקס טרחה לרכוש) – בניגוד לסדרות חמורות סבר שאורך החיים שלהן מסתיים אחרי צפייה אחת ונשכחת.
"ברוקלין תשע-תשע" תמיד הייתה ייחודית בנוף הטלוויזיוני. לא בגלל כתיבה יוצאת דופן, שחקנים פנטסטיים או צילום משגע (למרות שחלק מאלה בהחלט נכונים): זה נטו בגלל שהיא הגיעה בדיוק בתקופה של בצורת סיטקומים ענקיים, מאלה שהיו כל כך גדולים עד שהפכו לתופעה חברתית, לפחות בישראל. "איך פגשתי את אמא", סדרת הלהיט הענקית שהגיעה לפניה, הסתיימה ב-2014 – והשאירה מקום ליורשת הבאה שתהפוך לסיטקום הכי גדול בסביבה. לתוך הוואקום הזה נכנסה "ברוקלין".
בניגוד לקומדיות רבות מדי, הדמויות של "ברוקלין" מתפקדות בהחלט. מה זה מתפקדות – הם הבלשים והבלשיות המוצלחים ביותר במחוז שלהם, אם לא בכל ניו יורק. הם נקיי כפיים וטובי לב, חכמים ומבריקים, תמיד צעד אחד לפני האויב. אבל מה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסדרה עלתה למסך בעיצומן של כמה מהשנים המורכבות ביותר בכל הנוגע ליחסי האמון בין המשטרה לבין הציבור, גם בישראל ובעיקר בארה"ב. להציג על המסך חבורה של שוטרים מוכשרים, מוסריים וטובי לב זה קצת מנותק, במובנים מסוימים.
אז "ברוקלין תשע-תשע" הייתה קשובה לרוח התקופה והעונה השמינית והאחרונה, שהגיעה זמן לא רב אחרי הרצח של ג'ורג' פלויד והמהומות בניו יורק, לא התעלמה מהאירועים החדשותיים. כמעט בכל פרק קיבלנו מונולוג חוצב להבות על מקומה של משטרה בעולם שראה את הרצח האכזרי הזה, מונולוג שגרם לעיניים להתמלא לחלוחית וגרם לנו לתהות האם אנחנו עדיין צופים בקומדיה לא מזיקה.
אבל האמת היא ש"ברוקלין תשע-תשע" הייתה כזו לכל אורכה, ולא רק בעונה האחרונה. נכון, היא התעסקה הרבה יותר בלהיות מצחיקה, אבל הצליחה להעביר את המסרים שלה בצורה לא מודעת. אחת התמות החוזרת בסדרה היא שבזמן שהדמויות הראשיות נפגשות לעתים עם פושעים די רציניים ומסוכנים, רוב הבעיות הגדולות של הגיבורים נוטות להגיע משוטרים אחרים, מושחתים ומניפולטיביים, ומבירוקרטיה מנוונת.
כן, בסדרה בה חבורה של שוטרים חמודים ומצחיקים נלחמים בכוחות הרשע והפשע, הנבלית הגדולה של הסדרה היא בכלל המשטרה בעצמה. דאג ג'ודי? הוא אמנם גנב ופשע והסתבך אינספור פעמים, אבל הוא מוצג פעם אחר פעם כחומד של בחור, החבר שכולנו היינו רוצים. לעומתו, ה"נץ", קית' פמברוק, חבר יחידת הפשעים הגדולים במשטרת ניו יורק, הוא חרא לא קטן – ושלא נתחיל בכלל לדבר על מדלין וונץ', נציבת המשטרה בניו יורק, שמוצגת בתור שטן קטן, מניפולטיבית וכלבה מרושעת. ויש עוד דוגמאות. נכון, פה ושם יש גם פושעים מניאקים ורעים ומגעילים, אבל האויבים האמיתיים הם השוטרים בעצמם, מי שאמורים להגן על האזרחים מכל פשע, ביושרה ובהגינות. וזה די חתרני, כשחושבים על זה.
אז זה הזמן להיפרד. להגיד תודה לסדרה שמילאה את החור שבלבנו, שרק סיטקום חכם ומצחיק וכזה שלא מזלזל בצופיו יכול למלא. תודה על קאסט מגוון ולא מתנצל, ועל אחד הייצוגים הטלוויזיוניים היפים שקיבלנו לקהילה הגאה. תודה לסדרה שהביאה לעולם את הדמות האלמותית של ג'ינה לינטי, ולזה שהחזירה אותה לקאמבק מדהים בעונת הסיום. תודה על הכל, תודה שידעת מתי להתחיל ומתי להסתיים. עד הפעם הבאה.