אתחיל מהסוף: לא, אני לא מובכת מזה שאני רואה את הכלה מאיסטנבול. להפך, ככל שאני מעמיקה בצפייה, אני מגלה רבדים שלא יובנו למי שיסתכל עליה מבחוץ. אני כן מובכת, לעומת זאת, מהאופן שבו מסקרים את הסדרה במדיה, ובעיקר מהאופן שבו מתייגים את צופיה. באחד הערבים ראיתי בחי בלילה אייטם שנתן הצצה לחזרות להופעה של פארוק בארץ בתחילת החודש. נדב בורנשטיין ביטא את השם סורייה מהפרומטר פעמיים בצורה שגויה, בצורה שנשמעה יותר כמו המדינה השכנה. אותו חוסר הבנה ניכר גם אצל רז שכניק במוסף "7 לילות" וגיא פינס בערב טוב, במהלך כתבות שעוסקות בסדרה. הם מסתכלים על השגעת הזו מבחוץ, מדווחים עליה, מודעים לרייטינג שהיא מייצרת רק מעצם אזכור המילים פארוק, סורייה או הכלה מאיסטנבול. אבל הם לא באמת מבינים בסדרה, ובטח לא מבינים מה זה הדבר הזה שגורם לכל כך הרבה אנשים להתרגש.
למען הגילוי הנאות, מודה שלקח לי קצת זמן להצטרף לחגיגה הטורקית הזו. החלטתי לשבת ולכתוב את הסמינריון האחרון שלי לתואר השני והדרך שהכי דרבנה אותי באופן די מפתיע, הייתה כתיבה בימים וצפייה קדחתנית בסדרה בלילות. אז לכל המבקרים למיניהם שטוענים שמי שצופה עושה זאת מתוך חוסר, לפעמים זה דווקא מניב הרבה פלוסים ומדרבן לכיוונים חיוביים. אז הנה שש סיבות טובות ומשמעותיות לצפות בהכלה מאיסטנבול:
1. זו סדרת חינוך מחודשת לגברים.
כבר מהפרק הראשון שלה, הכלה עוסקת בנושאים של מרות וסמכות בין בעלי ממון ומחוסרי מעמד, מזווית גברית ונשית כאחד. אלה נושאים שהפכו לרלוונטיים במיוחד בתקופה האחרונה, שמהדהדת את תנועת metoo#, שלא תמיד יכלה להגיע לאוכלוסיות שמרניות יחסית כמו זו שבטורקיה. אלימות כלפי נשים במשפחה, בגידה ותקיפה, ניצול גברי של נשים בעלות מעמד (גולד-דיגרים, כן יש גם את הצד הזה של התופעה) - כולם נושאים שהכלה מתמודדת איתם. זה קורה לצד לשיחות כנות בין גברים על המבט השיפוטי שנשים זוכות לו בחברה, לעומת גברים שעושים בדיוק אותו הדבר.
דמות הנבל של הסדרה, אדם בוראן, יזכיר ללא מעט צופים דמות איקונית אחרת בטלוויזיה - טוני סופרנו. אדם, היושב על הספה של הפסיכולוגית אידיל ועובר "קשיי גדילה", לא שונה מאותו גנגסטר איטלקי שהפך לאחת מהדמויות המוערכות ביותר על המסך בזכות המורכבוּת של דמותו הרעה, לכאורה. הפער בין הגנגסטר הרצחני לאיש הפשוט שמכניס את העיתון מדי בוקר בתחתונים עשה את כל ההבדל בהסופרנוס - וזה בדיוק התהליך שאנחנו עוברים עם אדם. השינוי שעובר אדם, שינוי איטי ועמוק שהסדרה משרטטת בסבלנות, מאפשר לנו להשתנות יחד איתו או לכל הפחות - לאסוף כמה תובנות מעמיקות בנוגע לנפש האדם.
2. זה דיון על פער הדורות בחברה שמרנית.
הכלה מאיסטנבול נוצרה ומופקת על ידי נשים (הבימאית זיינפ גונאי טאן והסופרת-פסיכולוגית, גולסרן שעל ספרה "בחזרה לחיים" מבוססת הסדרה), מה ששובר את הסטיגמה שאולי יש לצופים על טורקיה השמרנית. היד הנשית המנחה הזו מצליחה להציג בראש חוצות את הצייטגייסט החדש, את הדיאלוג המעודכן שמתנהל בין בני הדור החדש לבני הדור הישן. יש בה הצגה וכבוד למסורות, אבל גם עניין גדול בקדמה, והמקום של הסבתות, האמהות והבנות בתוכן.
הפער הדורי הזה מתקיים בכל העולם, וגם צופים שהתיאור "סדרה טורקית" מלחיץ אותם יוכלו להתחבר להבדלים שהם מזהים בעצמם בין דורות ה-X וה-Y לדורות שקדמו להם. אלה דמויות שכתבו אותן נשים באומץ רב, בחברה שבה הקול הנשי מוחלש, מתאפשר לנו להרגיש שסוף סוף יש מי שמדבר גם בשפה שלנו.
3. זה סיפור טוב על דמויות דינמיות בחברה מורכבת.
הכלה מצליחה לספר כמה סיפורים בעת ובעונה אחת, שכולנו מכירים מהחיים האישיים שלנו: הדינמיקה העדינה בין אחים ואחיות (עם האיזון העדין שבין קנאה, פרגון ואהבה), המתח בין רצונן של נשים להגשים את עצמן לצורך שלהן לתת דין וחשבון למשפחות שלהן ועוד. הכלה מזכירה לנו שהדברים האלה קורים גם לנו ב-2019, ושאנחנו לא עוברות את זה לבד בעולם. הרי בכולנו יש לפעמים קצת סורייה, קצת אסמה וקצת דיאלרה, ולפעמים גם קצת איפק, רחמנא ליצלן. אנחנו פוגשים את הדמויות הקיצוניות או העדינות האלו, ועד שאנחנו מתייגות לעצמנו מי מהסדרה הכי דומה למי מהחיים - הדמויות משתנות ואנחנו נאלצות לארגן את כל הסדר בראש שלנו מחדש.
בתקופה פוליטית מורכבת בטורקיה, בה חופש הביטוי עומד על חבל דק ועדין, הסדרה מביעה את מחשכי המצוקה החברתית של נשים מבחינת מעמד ושייכות, והופכת לשופר שכדאי להקשיב לו.
4. זה טיפול חינמי יומי על ספת הפסיכולוגית.
אחת הדמויות הראשיות באופן לא רשמי היא "התרפיה" בסדרה. המפגשים הדחופים של אדם עם הפסיכולוגית שלו, והשיחות על פרצי כעס, נקמה, עלבון, תחושת קיפוח, עצב ויחס להורים - כל אלו מטופלים בפרקי הכל, כשהצופים הם הזבוב שעל הקיר.
וכמו בטיפול טוב, גם בהכלה יש שיחות שמצליחות לנחם ולהרגיע אותנו, וכלים טיפוליים כמו שימוש בדמיון מודרך (מנהרת הזמן של סורייה) או הורדת מתחים באמצעות חיבור לטבע (ההליכה בלי נעליים של סורייה ואסמה). את התוצאות של זה אפשר לראות מחוץ ליקום של הסדרה, בדיאלוג שמתפתח בקהילות הווירטואליות, שמציפות את הנושאים שעלו בפרקים ודנות בהם. הקהילות שסובבות את הכלה מאיסטנבול הופכות למשפחה, ונוצרת בהן אינטימיות עם יכולת לשתף ולנתח דברים שהמשפחה או הסביבה המיידית פחות פתוחים אליהם. כל התנאים האלו יוצרים חברויות בין אנשים שמהדהדות ויוצאות גם מבעד למסכים: חשבו על הטיולים בעקבות הסדרה לטורקיה, מפגשי המעריצים בארץ וגם ההופעות של כוכבי הסדרה. לכלה יש קהילה חזקה ומגובשת.
5. זה מבט חדש ומפתה על טורקיה.
יש את טורקיה שהכרנו בתקשורת היומיומית ויש את טורקיה שהכרנו דרך הסדרה. טורקיה של הסדרה מתוארת בצורה רומנטית כמעט, עם תרבות צבעונית, מנהגים ישנים וחדשים, מוזיקה עשירה ומקומות יפים שהופכים את הסדרה לכלי שיווקי חזק יותר מכל פרסומת. זיהוי השירים הטורקיים שמושמעים בסדרה, הביטויים בטורקית שהצופים מתרגמים לעברית והחשיפה העמוקה לתרבות המקומית מציגים לנו טורקיה אחרת מזו שהכרנו.
באמת, בורסה הפכה ממושג מוכר בכלכלה לעיר תיירותית עבור ישראלים רבים שלא הכירו אותה קודם ובעקבות הסדרה המניות שלה בפרט ושל טורקיה בכלל כיעד נחשק לקיץ הזה, רק עולות.
6. זו חזרה לסרט הערבי של יום שישי.
הכלה מושכת אליה צופים מכל הדורות, אבל הדור שזוכר את ימי השישי של הסרט הערבי הוא הדור שיכול לזהות את מדורת השבט המתכנסת מחדש בזכות הכלה מאיסטנבול. עבור רבים מהצופים, היא מבטאת געגוע לתקופות נאיביות יותר על המסך שלנו, בהן גילויי רומנטיקה ואהבה היו המפלט האולטימטיבי.
לישראלים, הכלה מאיסטנבול מהדהדת את ימי שישי של פעם. זו כמו שיחה משפחתית ארוכה ומשוכללת על אהבה, נדיבות ושפע. וכולם מוזמנים לשיחה הזו - היא פתוחה לכולם, אבל גם מספיק חגיגית כדי שתמשוך אליה זוגות, משפחות וגם יחידים. היא מזכירה את חשיבות המשפחה וההורים, ותובעת מאיתנו לפנות מקום בלוח הזמנים שלנו למחשבה עליהם. היא גם ממש עושה חשק להיפגש איתם, או אפילו רק להתקשר ולבדוק מה שלומם.