אזהרה: הטור מפוצץ בספוילרים. אם כי זאת סדרה על ימי האיידס הראשונים, אז ברור שחלק מהגיבורים ימותו.
לקח לי זמן להתחיל לראות את המיני סדרה האנגלית החדשה "It's a Sin" ("החטא") של HBO, שזמינה לצפייה ב-yes דרמה. כלומר התחלתי את הפרק הראשון, ראיתי את פרצופו של הגיבור הצעיר ריצ'י, וישר הפסקתי. דמעות מילאו את הגרון שלי. היה לי ברור שהבחור המתוק הזה, אותו מגלם בהצלחה אולי אלכסנדר, הסולן של years & years, ימות עד סוף הפרק החמישי והאחרון. ולא בא לי. מותם של אנשים צעירים מאיידס הוא משהו שעדיין קשה לי לראות.
זה פרק בהיסטוריה שעדיין לא מצא את מקומו בתודעה הכללית ולא כולם מבינים את זה. אבל כמו שאני בוכה מול הלוויה של חייל צעיר שנהרג, בטח ביום הזיכרון לחללי צה"ל, או ביום השואה, ככה אני מזיל דמעות כשמתחילים לדבר על איידס בשנות ה-80. אם להיות כן, אני ניצול של הדבר הזה. אם הייתי קצת פחות חששן בתחילת שנות ה-20 שלי, ולא דייל חנון שמפחד לצאת לבד בלילה בניו יורק, לא הייתי כאן. למזלי הרב לקח לי זמן עד שהעזתי ללכת למועדוני הומואים בעולם, ולמזלי הרב עוד יותר, זה קרה רגע אחרי שהבנו שיש דבר כזה איידס, ושצריך להיזהר בסקס. שצריך סקס בטוח.
כל גיבורי המיני סדרה "It's a Sin" נראים לי כמו אנשים שפגשתי בימי לונדון העליזים, כשהייתי מגיע אחת לחודש כדייל אל על שנשאר גם לאובר-נייט ויוצא לבלות. הייתי אז צעיר ונמרץ, והייתי מאוהב במועדון של סטיב סטריינג' המנוח מלהקת ויסאז' בקמדן טאון, שם הופיעו כל הרכבי הגל החדש. לונדון היתה אז נהדרת, תוססת, מפוצצת ביצירתיות. הברים הגאים ברחוב אולד קומפטון בסוהו היו מלאים עד אפס מקום בערבוב ההומואי האנגלי. המון גברים צעירים, פרחים מלבלבים, חלקם כאלה שברור שברחו מעיירות קטנות ורחוקות והם כאן לבד בעיר הגדולה, מנסים לשרוד. וגם לא מעט גברים מבוגרים, חלקם עדיין נשואים לנשים או בכל מקרה מנהלים חיים כפולים לגמרי.
סדרה שמתחשבנת עם כולם
בתחילת שנות ה-80 היחסים בין הומואים ובין העולם הסטרייטי היו שונים לגמרי, וכשהחלה מגפת האיידס, היו שם לא מעט רגעים קשים. כמו הרגע שבו קולין, הבחור הכי מתוק ויורם בסדרה, מפוטר מהעבודה שלו בחברה אנגלית ותיקה לתפירת חליפות גברים. זה קורה אחרי שבעל העסק - הומו מגעיל ונשוי, שאשתו הצפודה מנהלת את החשבונות שלו בזמן שהוא מטריד את העובדים - רואה אצלו מגזינים על איידס. גם קולין ימות מהנגיף. ומאחר שהוא בחור ביישן שתמיד יושב בצד, כזה שבחיים לא מתמזמז עם מישהו רנדומלי בבר, המוות שלו הוא סוחט הדמעות הגדול מכולם.
היוצר האנגלי ראסל טי דיוויס, הוא האיש שהמציא בזמנו את הגרסה המקורית של "Queer as Folk" האנגלית ואז את הגרסה האמריקאית, שהיא סדרת הגייז המכוננת של הטלוויזיה. מאז הוא יצר המון סדרות מצליחות אבל רק עם "It's a Sin" הוא מצליח שוב להביא למסך משהו אייקוני שכמוהו עוד לא היה. תיאור צבעוני, שמח, כובש, מלא הומור וגרוב טוב, של פרק אפל מאוד, גם אם קצר, בתולדות האנושות.
השנים הראשונות של האיידס, בעיקר בין 82'-88', שבהן היא נחשבה למחלה מסתורית שהורגת רק הומואים, היו שנים שאפשרו לעולם להתאמן על כל גילויי ההומופוביה. יש בסדרה סצנות איומות שבהן כולאים חולה איידס באגף מבודד של בית חולים כדי שלא ידביק אחרים, ועוד ועוד. לפני שהבינו בדיוק איך הנגיף מועבר מאדם לאדם, התנהגו לחולי איידס קצת כמו לחולי קורונה, אנשים שכדי להתקרב אליהם צריך ללבוש חליפת מגן מטורפת. ואולי לא כדאי להתקרב אליהם בכלל.
דיוויס רוצה לספר את הסיפור של בני דורו וגם להתחשבן. עם הפוליטיקאים האנגלים המבוגרים שניהלו חיים כפולים, עם המשטרה, עם מערכת הבריאות, ובעיקר עם ההורים. אלה שראו בילד ההומו סוטה ולא היו מוכנים בשום צורה לראות את מה שקורה מול העיניים שלהם.
הבן, האימא ומרגרט תאצ'ר
שלושת הפרקים הראשונים (שהם הטובים יותר), מתחילים מנקודת המוצא של הלהיט המכונן "Smalltown Boy". השיר הזה של ברונסקי ביט הוא התיאור הטוב ביותר של התודעה ההומואית של נער כפרי שמחליט לעזוב הכל ולברוח לעיר הגדולה, שם יהיה הומו. בשלושתם אנחנו נחשפים להוויה של מרכז לונדון, שבתקופה ההיא, אגב, היתה נקייה כמעט לחלוטין מסמים קשים. אנשים דפקו את הראש עם בירה. זה תיאור כובש לב. אתה מתאהב מיד בכל הדמויות, ובעיקר בג'יל, החברה הכי טובה של ריצ'י, שהופכת להיות הפיה הטובה של הסיפור. הסצנות שבהן הוריה, גבר שחור יפה תואר ואישה לבנה דהויה, מצטרפים כסטרייטים למאבק נגד השתקת האיידס, הן מהמרגשות ביותר בסדרה.
לקראת הפרק הרביעי מחליט דיוויס לדחוף קדימה את האג'נדות, כדי להבהיר את השקפתו. ברגע הזה הופכת הסדרה לסיפור מוסר וזה לא עושה לה טוב. שני הפרקים מוקדשים כמעט אך ורק לריצ'י. מתברר שהבחור המתוק והמשוחרר כביכול שהגיע ללונדון מהאי וייט (אי אנגלי קטן בתעלת למנש, בין צרפת לבריטניה) הוא לא כזה משוחרר. הוא מפחד לספר להוריו שהוא הומו, ומגיע הביתה לחופשות כשהוא מלווה בידידתו ג'יל, שמוצגת להם כחברה שלו. מכל חבריו הוא היחיד שמצביע למפלגה השמרנית ולמרגרט תאצ'ר ויש לו דעות שמרניות ומעט הומופוביות. הוא גם מתעקש להישאר בארון כי בתור שחקן תיאטרון מתחיל "אסור" לו לצאת מהארון. אחרי סצנת בדיקות ה-HIV המצמררת, הוא אינו מגלה לחבריו שהוא נשא, וממשיך להשתולל. כשהוא מת בסוף הסדרה, ברור שהוא גם משלם במותו על ההתנהגות חסרת המעצורים שלו, ועל המעשה הלא מוסרי של לשכב עם גברים למרות שאתה יודע שאתה נשא.
דיוויס מנסה להציג את מעשיו של ריצ'י באור אנושי. אבל הוא מאוד מתקשה, כי מול עינינו הופך ריצ'י מהומו מתוק למפלצת. ואז נכנסים לתמונה הוריו, ובעיקר אימו המכחישנית, שמאשימה את כולם באחריות למות בנה. היא כלל לא מוכנה להודות שהיה הומו, ומסתירה את סיבת מותו מהשכנים והקרובים. דיוויס מייצר את דמות האימא כמין בת דמותה של מרגרט תאצ'ר. השמרנות, האטימות וחוסר האמפתיה שלה, הם הדהוד של האם האנגלית הגדולה של התקופה, האישה האיומה שמוריסי הציע באחד משיריו לערוף את ראשה בגיליוטינה.
בחלקים האחרונים שלה, "It's a Sin" היא כבר טלנובלה דידקטית. ועדיין, בטח להומו כמוני, הסדרה הזאת דומה קצת לצפייה של בני דור מסוים ב"שעת נעילה". היא מציפה את כל הזיכרונות, את הפחדים, את התמונות של החברים והידידים שמתו מאיידס, ואת הדרך שעברתי איתם. זאת סדרה מאוד אנגלית. בארצות הברית הזעם הגדול בשנים ההן היה כלפי רונלד רייגן, שהיה מארח בביתו את אצולת ההומואים של ניו יורק, ובו בזמן מכחיש את המגיפה ולא מפנה כסף למחקר. באנגליה לא היתה כתובת אמיתית. ולכן, באופן מדויק היסטורית, הסדרה תוקפת את כל האנגלים, כל מי שבאותה תקופה פשוט סימן X על ההומואים ולא רצה שום מגע איתם.
ובארץ: שרובר, לסקלי, גוטמן
הסדרה אינה דומה למה שהתרחש בשנים ההן בישראל. באיכילוב ותל השומר מעולם לא היה רגע בזמן שבו מחלקה שלמה הוסבה לטובת חולי איידס על ערש דווי. העניינים כאן התנהלו קצת אחרת, הקהילה היתה אז קטנה בהרבה. אבל היו סיפורים. למשל סיפורו של הבן של הנדבנית המנוחה גיטה שרובר, שחזר מניו יורק כדי למות בארץ, ואחרי מותו, אימו ניסתה להחזיר אותו לארון ולבנות לו סיפור חיים מפוברק. או מותו הטרגי של הקולנוען עמוס גוטמן ("נגוע") שגם תעד את סופו הקרב בסרט הנהדר "חסד מופלא", ומותו האכזרי של המשורר והעיתונאי, שהיה חברי הקרוב ובעיקר המנטור שלי, חזי לסקלי.
אפילו עכשיו כשאני כותב את השורות האלה, ונזכר בחזי ובעמוס ובאחרים, אני ישר מצטעף, ולחלוחית ממלאת לי את הגרון. כי אני יודע שאני באמת ניצלתי. וזאת תחושה מאוד ספציפית. אני לעולם לא אשכח את הבחור האחד שאיתו קיימתי סקס לא מוגן בניו יורק, בדיוק כמה חודשים לפני שהתבררו פרטי המגפה, ואחר כך שנים היה חוזר אלי בסיוטים. זה קרה אחרי שצלצלתי כמה חודשים אחר כך לביתו, ומישהו ענה וביקש שלא אצלצל יותר, כי קווין חולה. גם אחרי שעברתי שוב ושוב בדיקות, והיה ברור שאינני נשא ולא קרה כלום, הסיוטים המשיכו לבקר. שנים.
כמו שכולנו יודעים, האיידס הוא כיום משהו שונה לגמרי. הידבקות ב-HIV כבר מזמן אינה גזר דין מוות. זאת יותר מחלה כרונית. וגם להידבק זה משהו שהולך ונעלם מהעולם המערבי כשיש תרופות כמו פרפ שמונעות כל הידבקות. הדור הצעיר שגדל בקהילת הלהט"ב, כבר לא ממש מבין על מה הרעש הגדול. הפחד שעיצב את התודעה של הדור שלי נעלם ואיננו. זה טוב ומשמח, כי מי רוצה שאנשים יגדלו עם טראומה? אבל זה גם מאפשר לצעירים להתייחס אל חייהם הגאים והצבעוניים כמובנים מאליהם, בלי לזכור שהדברים מאוד שבירים. לכן חשוב שצעירים יראו את זה. בשבילם זאת לא סתם צפיית חובה מהנה. זה שיעור היסטוריה.