יש משהו חמוד מאוד ב"האנטומיה של גריי". בשעה שדרמות בית חולים נוטות להיות אינטנסיביות ומורטות עצבים, "האנטומיה של גריי" מספרת את סיפורם של רופאים יפים ומגוונים אתנית שאוהבים לשכב זה עם זאת לצלילי שירים שקרן פלס הייתה שרה אילו נולדה במינסוטה ולא ביבניאל. זה לא אומר שהסדרה לא אוהבת, אחת לכמה פרקים, לשבור את לב צופיה עם איזה מוות טראגי מוצלח בפרק מיוחד (פצצה מתקתקת פה, התרסקות מטוס שם, ובמקרה של הפרק שמעסיק אותי במיוחד - ירי המוני) אבל גם אז נראה שהדמויות, אפילו בתוך האדרנלין והאקשן שנכפים עליהן באותם פרקים מיוחדים, עדיין עסוקות בלשאול את עצמן "האם הוא אוהב אותי או שהוא עדיין תקוע על האקסית?". וזה אנושי מאוד, כי גם אנחנו יכולים למצוא את עצמנו, בשיאה של מגפה עולמית או בעיצומו של גל לחימה, תקועים על איזה וי כחול בווטסאפ שנותר ללא מענה.
גם מנדי מור היא שחקנית חמודה. אולי אחת השחקניות האמריקאיות הכי חמודות שעובדות היום. ואולי זה לא הוגן לצמצם אותה למילה המקטינה הזאת - מה זה "חמודה"? מה היא, האחיינית שלי? - ונכון יותר להגיד שהיא פשוט אישה מאוד מוכשרת. מנדי מור היא מסוג השחקניות שעצם נוכחותן בַתמונה יכולה לגרום לצופים מסוימים להרגיש טוב יותר. היא נראית כמו כוכבת פופ לבנות נוער מתחילת שנות ה-2000 (בין השאר בגלל שזה מה שהייתה, למשך שנתיים-שלוש), והיא יכלה להיות כוכבת גדולה במיוחד אילו רק רצתה. אך נדמה שמור כמו ראתה מה חברותיה למקצוע עשו כשכוכבן דרך, אמרה "אין לי עניין להיות לינדזי לוהאן ולהיכנס ולצאת ממכוני גמילה" והתעקשה לשמור על שפיותה (ולעניינינו, חמידותה) לאורך כל הדרך.
מור ניהלה אמנם אורח חיים בריא ונטול דרמה, אבל זו כנראה גם היסבה שמעולם לא הייתה לכוכבת על. יש לה חן, ויש לה קסם אישי, אבל היא לא רק ייצוג של תכונת החמידות, אלא שחקנית טובה מספיק כדי להעביר את כל מעלותיה באנושיות כנה ומשכנעת. ובגלל זה תפקיד האורח שלה בסוף העונה השישית של "האנטומיה של גריי" היה כל כך יעיל: היא הייתה קרן שמש באחת משעותיה הקודרות ביותר של אופרת הסבון הזו.
העונה השישית של "האנטומיה של גריי" נחתמת בשני פרקים שמעריצים אמיתיים של הסדרה נזכרים בהם בסיוטיהם. אחת לכמה זמן, כאמור, "האנטומיה" משתעשעת בסצנות גרנדיוזיות של מתח ואקשן, אבל שני הפרקים האחרונים לעונה היו סטייה חולנית מהשבלונה שעיצבה שונדה ריימס, הסולטנית הבלתי מעורערת של הסדרה. הם סיפרו את סיפורו של גארי קלארק, גבר שאשתו מתה בידיו של דוקטור דרק שפרד, הלוא הוא מקדרימי. במקום לטחון בורקסים בשבעה, קלארק החליט להתמודד עם האבל שלו בדרך פחות משמינה, נכנס חמוש לבית החולים סיאטל גרייס והתחיל לירות בכל רופא שנקרה בדרכו. וכך, הסדרה החמודה על הרופאים החרמנים מסיאטל הפכה למותחן אימה מצמרר. אבל אותי, עד היום, מעסיק רגע אחד קטן בפרק הבלתי-אפשרי הזה. וזהו הרגע שבו מרי - היא מנדי מור - מוצאת לנכון לחלק עצות בדייטינג לרופא גוסס באמצע מתקפת טרור אזרחי.
מהר מאוד לתוך הפרק הכפול הזה, נורה דוקטור צ'רלס פרסי, שמטפל בדמות שמנדי מור מגלמת, ולאורך שני הפרקים האלו הוא מדמם למוות, ובאיטיות. דוקטור ביילי הקשוחה מנסה לגרור אותו למעלית ומשם לחדר ניתוח, אך כשהיא מגלה שהמעליות לא עובדות היא מתחרפנת ונאלצת להבהיר לדוקטור פרסי שאלו רגעיו האחרונים. ובנשימותיו האחרונות, פרסי מבקש מביילי דבר אחד אחרון: שביילי תגיד לדוקטור ריד, הקולגה היפהפייה שלו, שתמיד אהב אותה. "תמיד הייתי דלוק עליה", הוא אומר, "ואני לא חושב שהיא יודעת את זה". ואז מנדי מור אומרת משהו שלא עוזב אותי עד היום: "היא יודעת. בנות תמיד יודעות".
מצד אחד, אתה רוצה לומר למרי "שמעי, כפרה, האיש מתבוסס בדמו ותיכף נכנס בשערי הפנינה של גן עדן, אבחנות של אמת או חובה זה פחות מתאים לעכשיו". ומצד שני, קשה שלא לרצות לתת לה חיבוק, להציע לה כף מקופסת הבן אנד ג'ריז שהכנת לצפייה החודשית שלך בפרק המסויט ההוא ולומר לה "נכון, זה באמת נכון, אני באמת תמיד מזהה כשמישהו בעניין שלי". הרי כשמישהי מתוקה ואמינה כמו מנדי מור מגישה לך אותו, קצת קשה לסרב לה. וזה כנראה מה שהופך את הופעת האורח של מנדי מור בסדרה לאחת המצטיינות בתולדותיה: היא קולעת בול לטון של הסדרה כולה, ולמה שכנראה הופך אותה לזכירה ומצליחה במיוחד. מור היא שחקנית מספיק מוכשרת בשביל להצליח ולמסור את הפסיקה הרומנטית הזו כאילו היא מוכיחה את תורת היחסות, והיא גם מספיק לבבית כדי שנבין את הבעיה, שנבין שזה רגע מתוק מדי בשביל פרק מלחיץ כזה.
הרגע הזה הוא "האנטומיה של גריי" במיטבה: שילוב לא הרמוני אבל יעיל בין דרמה אינטנסיבית לרומנטיקת מסטיק שטחית. מרי מציגה בפני פרסי תובנת כיתה ו' על עניינים שבינו ובינה, וזה מגוחך, כמובן, אבל גם מרגש. כמו בקטעים הזכורים ביותר של "האנטומיה", מדובר בקיטש שעובד עליך למרות שהצופה מנסה להתנגד לו - ובגלל ההתנגדות הזו. ברחבי בית החולים מסתובב רוצח מסוכן, כולם נורא מפחדים, אבל למנדי מור הנאווה יש את הפנאי להזכיר שהבנות תמיד יודעות כשהבן דלוק עליהן. וזה לא משנה אם זה נכון או לא, כי השוני בין הטונים של בפרק צורם כל כך, שהוא כבר פועל לטובתו של הפרק. ההצהרה הזאת של מנדי מור נשמעת מתוקה עוד יותר וכך גם הפאניקה מפני דמות הרוצח המסוכן נעשית טהורה יותר ומרגישה אמיתית יותר.
ואולי זה מה ש"האנטומיה" רוצה להזכיר לנו, ומצאה את השליחה המושלמת לכך בדמות אחת השחקניות החמודות ביותר בהוליווד: מותר להרגיש הכל תמיד. גם רופאה מצטיינת יכולה לאכול סרטים על העובדה שהדייט מאתמול לא נישק אותה, וחולה בסיכון עדיין יכולה לחלוק טיפים מ"מעריב לנוער", גם כשבקהל שלה יושב אדם שגוסס מפצע חמור. כי גם כשהדברים לא פשוטים במיוחד, עדיין מותר בם לנגוע – ותמיד, אבל תמיד מותר לאהוב.