לפני פחות מחודש הכריזה כותרת ב-Vulture: "ג'יין הבתולה" היא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה. כותרת מעט פומפוזית, ואולי גם כזו שאנחנו כבר אדישים אליה בעידן הסופרלטיבים העודפים, ובכל זאת, "ג'יין הבתולה" (בגרסתה האמריקאית) היא סוד שמור היטב שנראה מהצד כמו קומדיה חביבה, אבל עבור מי שצופים בה - מדובר בעולם ומלואו.

ישראל, עם העיבוד המתוכנן של הוט שייקרא "בת אל הבתולה", היא לא המדינה הראשונה להציע עיבוד מקומי לטלנובלה. למעשה, הגרסה האמריקאית היא עצמה עיבוד חופשי של המקור הארגנטינאי, שעלה לשידור כבר ב-2002. עוד לפני שהאמריקאים הבינו את הפוטנציאל, הסדרה קיבלה גרסאות בהודו, פולין ו-ונצואלה, ולפני שנה גם ביוון.

הגרסה הישראלית, יש רק לקוות, תלך בעקבותיה של האמריקאית, למרות שיש לה נעליים גדולות ומאיימות מאוד להיכנס אליה. "ג'יין הבתולה", בידיה של היוצרת הניו יורקית המשכילה ג'ני סניידר אורמן, הפכה ליצירה מתוחכמת במיוחד, כזו שככל שצופים בה נחשפות יותר ויותר שכבות בה. על פניה היא קומדיה טלנובלית על ג'יין הנוצריה, לטינית אמריקאית ששומרת על בתוליה עד החתונה, אבל נכנסת להריון לאחר טעות פטאלית במהלך ביקור שגרתי אצל רופאת הנשים. העלילה עצמה מספיקה כדי להחזיק את הצופים (בואו נודה בזה - הצופות) דבוקים למסך, אבל "ג'יין הבתולה" לא מסתפקת בזה.

סדרות שמרוויחות את הסופרלטיב של "הטובה ביותר על המסך" הן לרוב כאלו שיודעות לזגזג בין שני הדברים שהופכים את הטלוויזיה לכל כך נהדרת - היכולת לשלב בידור קליל לצד עומק, ו"ג'יין" יודעת לשלב בין השניים באופן מעורר השתאות ממש. זו אחת הסדרות הכי צבעוניות, כיפיות, מופרכות ומטופשות בטלוויזיה, שמצליחה בו זמנית להעביר מסרים ליברליים ופרוגרסיביים באופן מתוחכם, נמנעת מביקורת שלילית (עד שזה מגיע לטראמפ) ומצליחה איכשהו להיות גם אמינה, אנושית, עם לב ענק ועל הדרך לדון בז'אנרים שונים באופן מעורר מחשבה.

שני הז'אנרים ש"ג'יין" מציעה הסתכלות מחודשת עליהם הם הטלנובלה והרומן הרומנטי - ז'אנרים שמכוונים לקהל נשי ונחשבו לאורך ההיסטוריה כרדודים ובזויים. גם בתוך העלילה של "ג'יין הבתולה", הטלנובלה לא משמשת רק כז'אנר מסגרת עבור הסדרה, היא גם מאחדת בין שלושת דורות המשפחה שמופיעה במרכזה - ג'יין, אמה סיומרה שילדה אותה בגיל 16 ואלבה, סבתה הנוצרית השמרנית, שלימדה את ג'יין שהבתולים שלה הם פרח שלא ניתן להחזיר למצבו המקורי אחרי שהוא נהרס.

אפילו על המסר השמרני הזה סניידר אורמן מצליחה לפצות. למרות ש"ג'יין" מתמקדת בטוויסטים טלנובליים של אב אובד, גופות שצצות בכל מקום, תאומות זהות מרושעות, זהויות בדויות וכל הכיף הזה, היא מציגה גם סיפור על משפחה אוהבת, מערכות יחסים חמות ודיון מעמיק ומקיף בהמון סוגיות פמיניסטיות. במקרה של הבתולים, ג'יין מתעמתת בדיעבד עם סבתה ומודה ששטיפת המוח הנוצרית עיוותה את האופן בו היא רואה את המיניות הנשית, רק שהיא אמרה את זה בצורה נחמדה יותר ואפילו הצליחה לצרף את הסבתא האדוקה שלה לשורות הסיסטרהוד, בקו עלילה מופלא בו היא קונה לה ויברטור ועוזרת לה להשתחרר מכבלי הדת החונקת ולאונן. כן, אפשר להאמין באלוהים וגם בעונג, וג'יין שם כדי להראות לסבתה שישנן המון דרכים להיות אישה טובה ומוסרית בימינו.

"ג'יין הבתולה" היא מאוד "נשית", זה נכון, אבל בניגוד לאופן שהתיאור הזה נתפס בעבר (בואו נשתה קוסמופוליטן ונדבר על בגדים), היום אנחנו כבר יודעים שמדובר בעולם ומלואו - יש בה רצח ופשעים ותככים ומזימות, סקס ושיחות מורכבות על סקס, אהבה, מנה הגונה של מציאות על משפחה ונשיות, עיסוק בפמיניזם, ביצירה, בקריירה ובמשמעות של בכלל להיות בן אדם. הגיבורים של "ג'יין" הם כולם אנשים מורכבים ולכן הזגזוג התמידי שלה בין ז'אנרים עובד. הדמויות שם אוהבות, מפשלות, טועות, מתקנות, סולחות, משתנות, מתפתחות ונמצאות בדיאלוג תמידי. זו סדרה של אנשים שמדברים, ומהסיבה הזאת, כמעט שאין בה אי הבנות קומיות. איכשהו, "ג'יין" מצליחה להעמיד את הגיבורים שלה מול ההחלטות הכי מופרכות וטלנובליות (כמו מה לעשות כשאת נחשדת ברצח אחותך התאומה הזהה המזרח-אירופאית שהיא בעצם אותה שחקנית עם פאה) ומול החלטות יומיומיות ובנאליות (כמו האם לשקר לגבי הכתובת כדי שהילד שלך ילך לגן מוצלח יותר) ולגרום להכל להיראות כל כך אנושי ומעורר הזדהות.

האם "ג'יין הבתולה" היא אכן הסדרה הטובה ביותר על המסך כרגע? אולי, לא בטוח, למי אכפת? מה שהיא כן, זה משמשת דוגמה מצוינת לכתיבה טלוויזיונית מוקפדת ומעמיקה. "ג'יין" מחזיקה כמה כדורים באוויר בו זמנית, כבר ארבע עונות (העונה החמישית והאחרונה תעלה ב-2019) - עלילות מורכבות, אחריות מוסרית העברת מסרים פמיניסטיים ומיניים מורכבים לנשים ונערות שצופות, ותשומת לב לפרטים הכי קטנים. אין שם התנהגות שאינה מוסברת, מריבה שלא נסגרת או טוויסט שלא נפתר, וכל חלק במערכת נותן את כל כולו לתוצאה הסופית - היוצרת, הכותבים, השחקנים ובעיקר ג'ינה רודריגז המרהיבה שהוסיפה לעצמה לטייטל גם תפקיד מפיקה ובמאית בסדרה, כולם נותנים את הלב שלהם, וכתוצאה מכך הסדרה אכן נראית כמו לב זוהר ופועם - מטאפורה ויזואלית שהיא גם משתמשת בה בעצמה להביע אהבה. אם היוצרים המקומיים יצליחו לתרגם את כל העולם הזה, עם כל גווני הרגש האנושי, המורכבות האינטלקטואלית וגם הקלילות המבדרת שבו, זו תהיה נחמה מצוינת לכל מעריצי (נו, מעריצות) "ג'יין הבתולה" שכבר עכשיו מבכים את סופה הצפוי.