Maniac, שעלתה בנטפליקס בחודש שעבר, גוללה בפני צופיה עלילה מציאותית שהתרחשה על רקע מציאות פנטסטית. שני גיבורי הסדרה, בגילומם של אמה סטון וג'ונה היל, התנדבו לניסוי מדע בן שלושה שלבים, במהלכו התודעה שלהם נחקרת לעומקה ואז גם נוצקת ומעוצבת מחדש כדי להקל על סבלם הרגשי. על הדרך, Maniac פלשה אל תוך הזיכרונות הטראומתיים של גיבוריה ואל הפנטזיות רחבות היריעה שלהם. כל זה, כאמור, במקביל למציאות שבעצמה נראית לנו, הצופים מהמציאות הקונקרטית יותר של 2018, מוזרה. כך, למשל, ב-Maniac קיימת אפשרות לשלם על שירותים באמצעות שחקן שנשכר במיוחד כדי לעקוב אחריך ולדקלם בפניך פרסומות, ואביה של אנני (סטון) מדבר איתה מבעד לתא רובוטי בעל אורות מהבהבים. למה? ככה.
המיני סדרה המוערכת - ועכשיו, עם ציונים גבוהים באתרי ביקורת כמו Metacritic ו-Rotten Tomatoes, ועם ריקאפים ומדריכי צפייה מפורטים, מותר להגיד שהיא מוערכת - מצטרפת אל פארגו, לגיון ומראה שחורה, כולן סדרות מוערכות ומדוברות עם חיבה גדולה לסוריאליזם. ואם במראה שחורה ובלגיון, המציאות החלופית היא-היא נושא הסדרה, פארגו (שחולקת יוצר עם לגיון) עוד מעניקה לצופיה נרטיב יציב יחסית בכל עונה, אבל דואגת גם לפנק אותו מדי פעם בגיחות אל עולמות הזויים, חלומות וזכרונות. בעונתה השלישית של דרמת הפשע, ששודרה בשנה שעברה, הוקדשו שני פרקים לחקר אותם עולמות חלום מקבילים - פרק אחד ליווה את אחת הדמויות בקו התפר שבין החיים והמוות ופרק נוסף הכיל עלילת מדע בדיוני שסופרה כולה באנימציה.
וזה נחמד, כמובן. נחמד שיוצרי טלוויזיה מנצלים את הכלים הטכנולוגיים שעומדים לרשותם ומרחיבים באמצעותם את היריעה. נחמד לחרוג מדי פעם מהגבולות הקלאסיים של המדיום: שחקנים מצולמים בתוך אולפן במטרה לתאר עלילה מציאותית באופן נגיש מספיק לצופים. אבל הגל החדש הזה של טלוויזיית האיכות מתנער מהמוסכמה שייצוג ריאליסטי הוא ייצוג טוב יותר. ואולי בעצם הן דווקא מתעקשות על הייצוג הכי ריאליסטי שיש - ייצוג ריאליסטי מדי. אם שיבחנו את הסמויה על החיטוט הקפדני שלה בשגרות חייהם של גיבוריה, Maniac הולכת צעד אחד קדימה ומחטטת להם בחלומות; אם תרגיע היא סדרה שמתענגת על אי נעימויות במפגשים הפיזיים בין אנשים, לגיון מפגישה אותם במישור האסטרלי ונותנת להם לבהות אחד בשני בזמן שקקטוסים מדברים מאחוריהם ויש איזה תנין עם כנפיים וגשם של שיערות. אתם יודעים, כי הנפש האנושית מורכבת.
ונשאלת השאלה: למה, בעצם? ככותבים על טלוויזיה אנחנו אוהבים לחפור, לקחת שניים-שלושה מקרי בוחן ולקשור אותם למסקנה כללית אודות הלך הרוח התרבותי, אבל למה לנו? כאילו, למה לי ולמה לכם לנסות להבין את הסדרות האלה כחלק מאיזהשהו סיפור רחב יותר, כשהן בעצמן רק מסבות מאיתנו את פניהן ומציגות את הסוריאליזם שלהן כדבר עצמו, ולא כאמצעי? הסדרות החלומיות החדשות מתיימרות לייצג את חיי הנפש של גיבוריהן - תמיד נפשות מסוכסכות ומשוסעות, כמובן, אף פעם גיבורים שסתם חולמים שהם חוזרים לתיכון ומגלים שהם מאחרים לבחינה, נגיד - רק שעל הדרך הן מתאהבות כל כך בסיפורים המיוחדים האלה ומזניחות את השאר. אלוהים עדי שניסיתי לאהוב את Maniac, שצלחתי את העונה הראשונה של לגיון אפילו שהיא עשתה הכל כדי שלא אצלח אותה ושבכל עונה מחדש אני מתמסר לפארגו בידיעה גמורה שאעזוב אותה באמצע העונה ואשוב אליה אחרי שהחברים שלי ידרשו ממני לעשות את זה, אבל לאור כל הניסיון הזה אני מרגיש בטוח מאוד לומר: זה לא אני, אלה הן.
הקשר המיידי בין חוסר מובנות לאיכות הולך אחורה מאות שנים בספרות ובאמנות. אמנים לא מוערכים בזמנם תמיד נחשבים לאמנים טובים יותר. שירה לא תקשורתית תמיד תיחקר בדיעבד כשירה איכותית ומורכבת יותר, כנאמנה יותר לנפשו של האמן (המיוסר, תמיד מיוסר). אבל בעידן של שפע טלוויזיוני שכזה, בו ברור לנו שמי שבוחר ליצור סדרה לא מובנת עושה את זה כי יש לו את האפשרות וכי הוא יודע שגם אם הסדרה הזו לא תצליח ברייטינג היא לכל הפחות תקבל ביקורות אוהדות, הגיע הזמן לסיים את פרק החלום הזה. אתן הרי לא רוצות לדבר איתנו, סדרות. אתן רוצות לדבר מעלינו, לדבר מבעד לנו. להשתחצן ולהתעליין עלינו באסתטיקה המוקפדת שלכן בלי לספר לנו שום סיפור.
אין לנו באמת צורך בפרקי חלום בסדרות רגילות ובטח שלא ברצף חלומות שכל מטרתם להוכיח לנו כמה הבמאים והתסריטאים בקיאים במלאכת הקולנוע. אנחנו לא בודקים את העבודה שלכם בתואר, מה אכפת לנו כמה זוויות צילום אתם יודעים להעמיד ואיזה שימוש אלגנטי אתם עושים באפקטים ממוחשבים אם שום דבר מזה לא מעניין, אם שום דבר מזה לא מתקשר ברמה הראשונית ביותר של צופה ותוכנית? לחישות אינן חלופה לטקסט מהודק; מונטאז'ים מהורהרים לא מפצים על היעדר עלילה; לבכות ברוורס זה לא משחק טוב, זה סתם גימיק של עריכה. וחמור מכך, נמאס מהדרישה להתנצל על חוסר ההנאה מהסדרות בז'אנר הזה.
כל טרנד טלוויזיוני נדון לעבור שלבים דומים בהתקבלות שלו אצל הקהל. בהתחלה מדובר בחידוש שכולם מתעלפים עליו (חשבו על העונה הראשונה של משחקי הכס, או להבדיל - קומיוניטי. כמה התרגשנו מהחידוש שבהפקות האלה, מהאופן בו הן סיפרו סיפורים כמו ששום סדרה אחרת לא סיפרה בשעתו) , אחר כך זה נהיה ההרגל האהוב או הפינוק השבועי, ואז זה נהיה עול. נטל. לא סתם העונה השנייה של סיפורה של שפחה עוררה כל כך הרבה מחלוקות - היא ניסתה לתת לנו עוד ועוד מכל האלמנטים שייחדו את העונה הראשונה, ובכך גרמה לחלק מהמעריצים הכי אדוקים שלה לסלוד ממנה. כי יותר מדי מדבר טוב זה כאב בטן טלוויזיוני מובטח. בהתאם, אני קורא לכם להתעורר (אהבתם? אהבתם מאוד) על החיים שלכם ולהודות: מראה שחורה היא לא הרהור מבריק, פארגו היא לא תחליף מרגש למדיטציה ולגיון היא... וול, היא לא סדרה נהירה בשום צורה. זה בסדר לא ליהנות מהן והגיע הזמן לטרנד חדש ופחות מתיש.