אתמול שודר הפרק האחרון של 'על הספקטרום' ואין לי כול כך מושג מה אני מרגיש בנוגע לזה. אפתח בווידוי: אני לא רואה המון סדרות ישראליות. לא יודע, יש בהן משהו שלא מאוד מושך אותי. ממילא כל הסדרות שמופקות בארץ הן על אנשים נורמטיביים שצריכים להתמודד עם בעיות של אנשים נורמטיביים, ואני בתור אדם עם אספרגר המתמודד עם קשיי תקשורת וחברה – לא מוצא את עצמי בתוכן.
ואז הגיעה 'על הספקטרום'. על הסדרה שמעתי לראשונה רק כשהזמינו אותי לפרימיירה. אחרי שראיתי את שני הפרקים הראשונים (תוך כדי אכילת כריכוני טונה), התאהבתי לחלוטין בסגנון ובשפה הוויזואלית של הסדרה. התוודעתי לרון רון, עמית וזוהר, שלושה אנשים על הספקטרום האוטיסיטי שמתמודדים עם בעיות כמו שלי: בעיות תקשורת, הבנה לא נכונה של העולם שבחוץ, ורצון להתקדם ולהצליח למרות המגבלות הנפשיות. עם כל פרק שראיתי רק הכרתי אותם יותר, רציתי בטובתם, שמחתי כשהם הצליחו, בכיתי כשהם נכשלו, וכשהכול הגיע לפרק הסיום המרגש - שוט הסיום גרם לי פשוט לאושר.
בלי קשר למה שהסדרה מייצגת מדובר באחת מהסדרות הטובות שראיתי, ישראלית או לא. בין אם זה הבימוי המדוייק, הכתיבה החדה, ההומור, קטעי הרגש הנוגעים ללב, העלילה המרתקת שלרגע לא מזלזלת בצופים עם פיתולים מיותרים או קטעים מטופשים ומעל הכול המשחק. המשחק של כולם בסדרה פשוט מדהים. בין אם זה ניב מג'ר, בן יוספוביץ' ונעמי לבוב שמצליחים לעצב דמויות כה שונות אחד מהשני באמצעים פשוטים ובין אם דמויות המשנה שנותנת נפח לעולם של הסדרה באמצעות ניאונסים ראויים להערכה של משחק, קול ותנועות גוף. הם פשוט חייבים לזכות בפרסים על זה.
קראתי הרבה ביקורות על הסדרה. רובן חיוביות, אבל אלה השליליות טענו כי הסדרה מוקצנת ושהיא לא מייצגת עד הסוף את ההווי של להיות על הספקטרום. ובכן, אני ממש לא מסכים. קודם כל, מדובר בסדרה שהיא לא דוקומנטרית. ברור שיש רגעים מסויימים בסדרה שהם מעט יותר מוקצנים מהמקבילה בחיים האמיתיים אך לדעתי הסדרה מדייקת באיך שהיא מציגה את ההווי האספרגרי שלה. למשל כשרון מתמודד עם הפחד שלו לצאת החוצה זה הזכיר לי איך התמודדתי, בזכות הפסיכולוג שלי, עם החרדות שהיו לי: לעשות 'דווקא' לקולות בראש שרוצים שאשאר באזור הנוחות שלי ולא אתמודד, או פשוט לקחת נשימה עמוקה ולצאת לעשות את הדבר שאני הכי מפחד ממנו.
או למשל הדרך בה עמית מתמודד עם האהבה שלו לליאור - המלצרית עם הפס הצהוב בשיער בבית הקפה בו הוא שוכן קבוע. הוא מתאהב בה, רוצה להיות חבר שלה, אחרי זה כבר לא ואחר כך כן, וכשהיא מתייחסת אליו בפרק האחרון - הוא כבר לא מעוניין בה. זה הזכיר לי את כל הפעמים בהם התאהבתי בידידות שלי, ואיך עם הזמן ירד לי מהן וקיבלתי את זה שהן ידידות שלי ולא יותר מזה, או שפשוט שכחתי מהן. כך שאין ספק שסדרה כה מדוייקת וחכמה כמו 'על הספקטרום' לא ראיתי וכנראה גם שלא אראה - לפחות עד העונה השנייה שלה.