בן יוסיפוביץ' שמח בחלקו. ויש במה להיות שמח – בלי שנשים לב, השחקן הנפלא הזה הגיע היישר מבית הספר למשחק אל המסך הקטן של כל עם ישראל עם הופעות ב"חזרות", "אבא מטפלת" ו"פרפר נחמד", וכל זה בלי גינונים של סלב. השבוע עלתה בכאן 11 הסדרה החדשה בהשתתפותו, "שישו ושימחו", קומדיה מוזיקלית על להקת הרבנות הצבאית, שם הוא משחק את פרדי, אותו יוסיפוביץ' מכנה "הקברן המזמר". בינתיים, פרדי הוא מהדמויות האלה שזורחות דווקא כשאור הזרקורים מופנה למישהו אחר – לעמוד באחורי התמונה בשעה שהוא נותן הופעה בנאמבר הפתיחה, להעיר למפקד הלהקה על השפה המלוכלכת שלו בלי שאף אחד יקשיב.

והוא עדיין מוקיר תודה על כל מה שנקרה בדרכו – גם אם מדובר רק בנסיעה פשוטה במעלית לצד אגדת תיאטרון. "סליחה שהתעכבתי", הוא אומר (על איחור של שלוש דקות). "באתי לצאת מהתיאטרון, ואז ירדתי במעלית עם ליא קניג, וכשליא קניג יורדת איתך במעלית אתה מנצל כל רגע כדי לדבר איתה". יוסיפוביץ', אגב, שיחק לצדה ב"המלך ליר".

בדרך לפה זיהו אותך?
"לא, אבל בבוקר כן. בגלל 'אבא מטפלת'".

אתה חזק עם הקהל של הילדים.
"כן, וכשמזהים אותי מ'פרפר נחמד' זה כל כך מרגש כי זה בדרך כלל גם ילדים קטנים, וזה מרגיש כמו אחיינים שלי. יום אחד הלכתי בסנטר, וילדה בת 4 פתאום זיהתה אותי, וראיתי בעיניים שלה משהו כל כך טהור מזה שהיא התרגשה לראות אותי. יש משהו בזה שנורא מחמם את הלב. בגלל זה מאוד התרגשתי להיות חלק מהפרויקט הזה. לתת לילדים את מה שאני קיבלתי מ'פרפר נחמד'? זאת מתנה שלא זוכים לה".

מתוך "שישו ושמחו" (צילום: איציק פורטל, באדיבות כאן 11)
יוסיפוביץ' ב"שישו ושמחו" | צילום: איציק פורטל, באדיבות כאן 11

אתה מרגיש מפורסם?
"אני מרגיש שמכירים אותי. אני לא מתעסק ב'כוכב', 'מפורסם'. אני עובד, אני שמח על העבודה שלי, שמח על הפרויקטים שלי".

בוא נלך אחורה עשור. אתה נמצא איפה שרצית להיות עשר שנים קדימה?
"כן, לגמרי. אני בהפקות שמעניינות אותי בתיאטרון, בטלוויזיה. מבחינת קריירה, חד-משמעית איפה שרציתי להיות. אנחנו במין מקצוע כזה שאנחנו כל הזמן רוצים בו עוד ועוד, ובדיוק השבוע דיברתי עם חברה מהתיאטרון שאמרה שמאוד חשוב להגיד רגע 'אוקיי, אתה מרוצה ממה שאתה עושה? תלמד תהנה מהרגע הזה'. זה מאוד חשוב".

"אני בנאדם שנורא אוהב לעטוף קלסרים ומחברות"

יוסיפוביץ' (31) יודע לעשות תפקידים ראשיים וחבל שלא ראינו אותו מספיק בהם, אבל עד שנראה אותו מככב באמת אנחנו יכולים לראות כמה הוא זוהר בתפקידי המשנה הקטנים האלה. למשל, ב"חזרות", שם הוא הצליח להפוך בעצמו לאחד ממחוללי הממים הבולטים בסדרה בדמותו של שראל, עוזר הבמאי המסור. זה לא היה תפקיד גדול, ובכל זאת, יוסיפוביץ' הפך אותו לדמות ששמנו לב אליה – ואפילו אהבנו אותה. הוא שחקן טוטאלי, אבל לא במובן הידוע של המילה. כשחושבים על שחקנים טוטאליים, חושבים על דניאל דיי-לואיס שדיבר במבטא של לינקולן גם כשהמצלמה לא פעלה, אבל יוסיפוביץ' פחות רברבן ויותר יסודי מזה – הוא עיצב לשראל קלסר שמעוטר בפוסטרים של מחזות זמר.

על הספקטרום (צילום: ורד אדיר, באדיבות yes)
ב"על הספקטרום". תפקיד משנה חיים | צילום: ורד אדיר, באדיבות yes

"כשקראתי את הטקסט של האודישן, הבנתי שאני מכיר את שראל. הכרתי אותו בעצמי, הכרתי אותו באנשים שפגשתי בחיים שלי. אני בנאדם שנורא אוהב לעטוף קלסרים ומחברות בטבעי, אז אמרתי 'אוקיי, הוא כל כך אוהב תיאטרון שכנראה יהיה לו גם קלסר תיאטרון. ומה יותר מזוהה עם זה ממחזות זמר?'. לאודישן הגעתי כבר עם הקלסר".

"זה מאוד מרגש אותי כשאני מקבל פידבקים על שראל. הרי זה התפקיד קטן. ההורים שלי רוצים להגדיל ואומרים 'כן, זה כאילו תפקיד קטן, אבל...', אבל לא, הוא לא כאילו קטן, זה תפקיד קטן. ככה אני גם ניגש לכל דמות שאני משחק. אני מחפש איפה אני בתוכה, איך אני מביא אותה למקסימום שלה, איך אני ממלא אותה בעולם, כי בסוף אתה צריך לשחק ככה כל דמות, לא משנה כמה גדולה היא".

בסוף העונה, כשהבמאי, המחזאית והשחקנים מתקבצים ביחד, אתה שואל אותם "אני יכול גם להצטרף? אני גם הייתי חלק מהתהליך". איך עושים ששורה כזאת תהיה גם מכמירת לב וגם מאוד מצחיקה?
"עם המון כנות. בכלל, אני חושב שדווקא תפקידים כאלה, הם חייבים להיות עם לב, כי אחרת הם יכולים לצאת מאוד פלקטיים. גם עם פרדי, אגב. אם אין לי אהבה לדמות ואם אני לא מביא את הלב שלי לתוך הדמות, היא לא יכולה להיות נוגעת ללב. כל שחקן או שחקנית ירצו תמיד לבוא לכל תפקיד במטרה שיאהבו את הדמות שלהם. אתה רוצה שיגלו אליה אמפתיה מסוימת".

איך עשית את זה כשגילמת את עמית ב"על הספקטרום"? זה היה תפקיד לא קל.
"בעיקר הורדתי את הפילטר של הבגרות, את כל המסכות והמגננות החברתיות. נטרלתי אותן. השארתי בחוץ רק את הרגש. זאת הייתה הדרך שלי להתחבר אליו. פשוט פתחתי את הלב ולא שמתי עליו מגננה. זה היה פרויקט משנה חיים".

מה הלוז- 18.1- הצגות - המלט.  (צילום:  אלי כץ , יחצ)
מתוך "המלט" של תיאטרון הבימה | צילום: אלי כץ , יחצ

"נמאס לי משאלות על המשקל, אבל זה מקצוע ויזואלי" 

יוסיפוביץ' זורח כשהוא לא בקדמת הפריים, אבל זה רק אם מסתכלים על מה שהוא עושה על המסך הקטן. כשהוא על הבמה, אור הזרקורים שייך לעיתים קרובות לו בלבד, בין אם מדובר בהצגת היחיד "מפלצת הזיכרון", ובין אם מדובר בתפקיד החלומות האולטימטיבי של שחקן באשר הוא שחקן: המלט. מאז תקופתו כסטודנט למשחק בסמינר הקיבוצים, יוסיפוביץ' רץ עם התפקיד הראשי בהפקה של מאור זגורי למחזה המפורסם ביותר של שייקספיר. אני ראיתי אותו ב-2015, מתרוצץ על הבמה עם שיעור קומה של שחקן בסדר גודל של לורנס אוליבייה. אז זה היה בהפקת סטודנטים; היום, יוסיפוביץ' עושה את זה על בימת התיאטרון הלאומי, בהצגה שהיא כיום חלק מהרפרטואר שלו.

"את המלט ראיתי בפעם הראשונה בתיכון, בקאמרי, עם איתי (טיראן) בתפקיד הראשי, ולי היה בראש איך המלט צריך להיות".

איך הוא היה צריך להיות אז בראש שלך?
"הוא היה נסיך רזה, בלונדיני וגבוה. כמו איתי", הוא אומר ומחייך. "אבל לא רק איתי – הרבה ליהוקים של המלט נראו ככה. לאורך ההיסטוריה, בארץ ובעולם. זאת גם התפיסה שיש לנו על נסיך דני שנמצא הרחק אי שם".

מה השאלה שנמאס לך לשמוע בריאיונות?
"הרבה פעמים שואלים אותי על המשקל, וברור שאני רוצה להגיד שנמאס לי לשמוע את השאלה הזאת. אבל מצד שני, אני אומר – זה חלק מהלוק שלי. אני נמצא במקצוע ויזואלי, בסופו של דבר. זה הוא הכלי שלי, זה מה שאני מביא. אני גם מבין למה חוזרים ושואלים ורוצים להתעסק בזה. מהצד ההפוך, ב'פרפר נחמד' אני שמח שיש לילדים בחור גדול על המסך מגיל קטן. זה לדעתי חשוב, להראות צורות שונות של גוף ושכל ילד יבחר להתחבר לזה".

"נבחנתי לתיאטרון צה"ל ולא התקבלתי", מספר יוסיפוביץ', שהיה מאבחן וקצין במערך הפסיכוטכני.

איך זה היה?
"ממוטט. הרגשתי שקורס עלי הכל, כי מאוד רציתי להיות בתיאטרון צה"ל. הייתי מלש"ב והרגשתי שהכל קורס עלי. במקביל לשירות הצבאי שלי עשיתי את פסטיבל עכו, פסטיבל פסלים חיים, מצאתי את הדרך שלי ליצור מחוץ לזה, ולימים, עד לפני הקורונה, בחנתי לתיאטרון צה"ל וללהקות צבאיות".

אז עקפת את תיאטרון צה"ל בסיבוב.
"אני יודע? אולי".

מלבד "על הספקטרום", לא ראינו אותך בתפקיד ראשי בטלוויזיה עדיין. למה לא?
"מה זה 'למה'? כשזה יגיע, זה יגיע".

וזה לא מבאס אותך שהדמויות האלה, פרדי ושראל, נמצאות מאחורה?
"זאת שאלה שאין לי מה לעשות איתה. זה לא שאני באתי ואמרתי 'לא, אני אבחר לעשות את התפקיד הזה'. באתי להיבחן לתפקיד מסוים והתקבלתי לתפקיד מסוים. כשיגיעו הצעות ואני אתקבל לתפקידים אחרים אז יהיו תפקידים אחרים. אני באמת מאמין בזה שבסוף אתה מצליח למצוא את הדרך שלך לצופים. קיבלתי אחרי שראל הודעות מאנשים על כמה שהוא נגע להם בלב".

"אוהב לחיות את החיים בהגזמה" 

כמו לא מעט שחקנים ישראלים, יוסיפוביץ' הוא בוגר מגמת תיאטרון בתיכון תלמה ילין, אבל המקום הראשון שגילה בו שהוא שחקן היה קצת דרומית לגבעתיים: בימת הנוער שבעירו, רחובות.

_OBJ

"בימת הנוער הוא מרכז שמחנך ומטפח שחקנים וזמרים בחוגי תיאטרון, שירה וריקוד מכיתה א' עד י"ב וגם קבוצות מבוגרים. אבל במובן העמוק יותר, ברחובות זאת כמו עוד תנועת נוער. זה מקום שבו אנשים שחיפשו את עצמם ואת הדרך ליצור מצאו אותה. בשבילי, זה הפך לעוד בית. עד היום. המקום של בימת הנוער בלב שלי גדול מאוד, כי אין עוד מקומות כאלה בארץ כמעט בכלל. מצאתי עוד אנשים שאוהבים, כמוני, לשחק ולשיר. המקום הזה היה הלב שלי, וגדלתי ויצרתי בו".

"זה מקצוע שיש בו הרבה 'לא'", הוא מספר. " כשאתה משנה את הסוויץ' ומבין שה'לא' אינו בהכרח הרסני, אתה גדל מזה ולומד למנף את זה למקומות הנכונים".

מדובר, כאמור, בשחקן טוטאלי, אבל בניגוד לקלישאה, הוא לא אותו אמן מיוסר ומעייף. הוא דוד שרוף לחמישה אחיינים, הוא חבר מסור ("צוחקים עליי שכשיש איזו יומולדת לחבר, אני הופך את זה להפקה הכי גדולה"), והוא מקפיד להרים את הווליום של העולם שהוא חי בו ל-11 מתוך 10. "הפסיכולוגית שלי אמרה לי שאני חי את החיים במלואם. אני נורא אוהב לחיות את החיים בהגזמה".

וזוגיות?
"אני בזוגיות כבר תקופה", הוא אומר, ומסייג בפרטיות. "היא שלי, ואני מאוד שמח עליה. אסף, בן זוגי ואני, עוד מעט שנה יחד".

ונגיד שילד בן 18, רגע אחרי בימת הנוער ורגע לפני צבא ובית ספר למשחק, בא ושואל אותך מה לעשות כדי להיות שחקן עסוק כמוך. מה אתה אומר לו?
"אל תנסה לרצות ואל תנסה לחפש מה מצפים ממך. תביא את עצמך".