דווקא רציתי ש"האח הגדול" תעבוד. למרות שאני עובדת בבניין המתחרה, למרות שכתבתי על התכנית עשר שנים ובואו נאמר שמכירה את המונח "תחושת מיצוי" די מקרוב, ולמרות שיש גבול לכמות הטלוויזיה שאדם יכול לצרוך תוך כדי קיום מצג שווא של חיים. שני הפרקים הראשונים דווקא היו מבטיחים - לירון ויצמן נהדרת, המיצוב שלה כלידרית, כארז טל ולא כקורין או אסי מרענן ונכון, פמיניסטי והוגן. עפר ואסי זה סיפור אחר. בכל עונה של האח יש את המיותרים, אבל לרוב הם בתוך הבית (ואף אחד לא שם אליהם לב עד שהם מגיעים בטעות לגמר). כאן, עפר ואסי לא רק מיותרים אלא גם הפריעו והפכו את שלב האולפן לארוך מדי. מילא. דווקא הליהוק נראה מבטיח ושידר עסקים כרגיל. ליהוק שלא היה מבייש אף עונה סבבה, כלומר מתמודדים ככל המתמודדים. אנשים שמעמידים פנים שהם רוצים כסף ופרסום אבל האמת היא שהם רק רוצים שנאהב אותם.
אז מה השתבש? בואו נתחיל עם קשיי ההסתגלות. לכל ריאליטי, בטח ריאליטי שהוא אורגניזם חי שנבנה תוך כדי תנועה, יש כאלה. אבל לא כל ריאליטי חווה עונה ראשונה ועשירית בו זמנית. לנו אין סבלנות לקשיי ההסתגלות האלו. התחושה היא שאנחנו, כצופים, משופשפים יותר מהעורכים, וזאת חוויה מוזרה. אנחנו אמורים לקלל דיירים על המסך ולא לצעוק דברים כמו "לא חושפים העמדות להדחה בשלב כזה, אין ביניהם עדיין קשר רגשי, זה כל כך לא אלגנטי!". עריכה אמורה להיות שקופה, אנחנו לא אמורים לשים לב לכל התפרים והמכפלות, אלא אם כן הם לא נכונים, והם לא היו נכונים. מאוד מאוד לא נכונים. לא הבנו את כיוון הסיפורים, או אם בכלל היו כאלו, שיחות שהגענו אליהן מהאמצע והיו אמורות להשתלב בנרטיב מובן, בין אם על ידי טסטות בחדר האחות ובין אם על ידי הצגה סדורה של מהלך העניינים, פשוט נשארו תלויות באוויר. לא הבנו כלום, וגם לא היה מעניין מספיק כדי שממש ננסה. ואם יש משהו ש"האח הגדול" לא יכולה להרשות לעצמה להיות זה משעממת.
פתאום כולנו הפכנו לעורכים ומנתחי רייטינג. אה כן, הרייטינג. דווקא הוא לא היה הסיפור, או לא צריך להיות. נכון, הייתה פתיחה חזקה ואז התרסקות גדולה, אבל כנתוני פוסט פיצול זה מתקבל על הדעת. וסביר להניח שאם הייתה מאחורי הקלעים אווירה נינוחה והפרקים היו מיוצרים בקצב נכון, לא היו מחליפים עורכת כל כך מהר על רייטינג כזה, אלא נותנים הזדמנות.
גם עם האחות היה קשה. היה שם משהו קר, שטוח ומונוטוני, היא לא נשמעה כמו מישהי שאמורה לדובב דיירים ולהניע עלילה, אלא להגיד להם לפנות שמאלה או שתיכף יש כיכר. האח הגדול נבנה במהלך השנים והפך לדמות נוספת בעונה, בין אם חיבבתם את הדמות הזאת או לא. האחות הנוכחית נשארה בחוץ, וגם אנחנו. וכן, מותר גם להתבאס מזה שהאחות הגדולה חוזרת להיות האח הגדול. היה משהו נכון ועכשווי בחלופה המגדרית הזאת. בכל העולם עסוקים עכשיו בסיפורים על נשים או בסיפורים שנשים מספרות, היה הגיוני לתת לאישה לספר גם את הסיפור הזה. חבל, אבל בואו לא נתייחס לזה ככישלון של אישה, במיוחד כשמלא גברים נכשלים כל הזמן ואף אחד לא ממתג את זה ככישלון של גברים.
ואם לחפור קצת פנימה, חייבים לציין שאחרי פרקים שלוש וארבע האיומים, חל שיפור קל בשני הפרקים האחרונים. זה עדיין לא היה טוב, אבל זה כבר כן הרגיש יותר כמו "האח הגדול". העניין העיקרי היה בליהוק של שמס, שהצליחה להבעיר את הפורומים וקבוצות האח בפייסבוק, שיצאו נגד התכנית בטענה שהיא שמאלנית. כלומר, שאם דיירים בבית מכריזים במשימה שהלאום הוא יהודי-פלסטיני-נוצרי ואם צמים עם שמס את הרמדאן כאות הזדהות, ונאמרת המילה כיבוש, זה אומר שהתכנית עוכרת ישראל. ובמקום להצניע את הקו הזה כדי לא לעצבן את הקהל, דווקא נתנו לו מקום מרכזי בשידור והצליחו לבנות שם התחלה של סיפור. וזה היה מעניין ולא מובן מאליו וגם לא מתחנף לצופים. שזה תמיד כיף, אבל במקרה הזה פשוט לא הספיק.
הבעיה העיקרית שעומדת בפני "האח הגדול" כרגע היא שהוא צבר המון מומנטום שלילי. גם בקבוצות הפייסבוק וגם בברנז'ה הדיבור על העונה ממש גרוע. התחושה היא שכולם קצת נהנים להספיד את העונה ולהתבוסס בעליבותה, ונורא קשה להתרומם מזה, במיוחד כשלאנשים יש בחירה ויש את "ארץ נהדרת" מולה. נורא קשה לקבל עוד צ'אנס, גם אם מגיע לך. להביא צופים זה קשה, להחזיר אותם יהיה עוד יותר קשה.