אני צופה ב"בית ספר למוסיקה" עם הבן שלי, טומי, שש וחצי. זאת התכנית היחידה שאנחנו רואים ביחד (חוץ מ"בוב ספוג", אבל זאת לא חוכמה, מי לא רואה "בובספוג"), ובעצם הפעם הראשונה שבה הוא צופה בריאליטי. כלומר, בהנחה שהוא לא זוכר את חופשת הלידה שלנו שבה היינו מחוברים לערוץ 26 (אז 20) וצפינו בניצני מערכת היחסים הרעילה בין אליאב לדנית.
הדבר הראשון ששמתי אליו לב זה שהילד לא מכיר שירים מפעם. הוא אמנם הוא בקיא בלהיטים עכשוויים (אוהב את "מליון דולר" ואת "זוט עני", לא מתחבר לאחרונים של סטטיק ובן אל), אבל לא שום דבר ישן יותר. כאילו, חוץ מ"זה סימן בשבילי", שכאחרון הבומרים הוא מוכן לשמוע רק את המקור ולא את החידוש. והאמת שבצדק, סורי אנה זק, אבל הרסת הכל.
אני מאשימה את עצמי בבורות המוזיקלית היחסית של בני. החינוך המוזיקלי שלי קלוקל, הוא לא היה תינוק שגדל על שירים של גדולים וגם הטעם שלי די מוגבל, ולכן זאת הפעם הראשונה שהוא פוגש את "לעולם בעקבות השמש" או "אנטארטיקה", המנוני מסיבות סיום כמו "שבט אחים ואחיות" ו"מתנות קטנות" הוא מכיר מהגן. וזה סבבה, הוא חופשי לצעוד באופן עצמאי במשעולים מוזיקליים ולפתח טעם משל עצמו שיהיה, ככל הנראה, גרוע כמו של אמו, ומה טבעי יותר מלהתחיל עם בופה הקיטש שהוא ילדים מזמרים?
מלבד השירים, גם השופטים חדשים לו. מבחינתו בעצם מדובר בנועה קירל וחבורה של אלמונים. שאלות נפוצות: "למה מירי מתרגשת כל הזמן?", "מרגי כתב את הזוג הזה לנועה?" ו"למה אני לא הופך לאיש זאב?" שהגיע כנראה מסיפור אחר.
באופן מעניין, בתכנית הראשונה הוא כיסה את עיניו בכל פעם שילד עלה לשיר, עד שהוא הבין שכולם עוברים את האודישן. וזה יפה, ביטוי של אמפתיה או דאגה לאחר או סתם ביישנות. הוא התכווץ אל מול פוטנציאל המבוכה של ילדים אחרים. אנחנו, אחרי שנים של אודישנים וריאליטי כבר חסינים להשפלת הזולת, הוא עדיין לא. אודישנים מבזים הם לא דבר שקורה יותר בתחרויות ריאליטי, וטוב שכך. זה כבר לא מרגיש כמו בידור אלא כמו בריונות, וזה לא מתאים יותר. זה כבר לא האקלים, אנחנו לא בניינטיז או בתחילת שנות האלפיים, לאף אחד כבר אין כח לסיימון קאוול או לצחוק מאנשים טיפה רופפים שמגיעים לטלוויזיה.
ואמנם טומי יכול להעיר מהיציע על ביצועים של ילדים (וגם לבקר לא מעט), אבל באופן מוזר, הוא לא מתייחס למראה החיצוני או לסממנים יוצאי דופן שלהם (מלבד ילדים חובשי כיפה שלגביהם הוא שואל האם הם "מתפללים באלוהים"). הוא לא יציין שילד כלשהו הוא שמן, הוא לא ילעג למראה חיצוני. וזה דבר מדהים בעיני, במיוחד כשאצלי אלו מחשבות שחולפות בראש ואני מצנזרת. בהנחה שהוא לא מצנזר, ושהוא כן מבחין בשונות ויזואלית כלשהי, כנראה שאלו לא נראים לו דברים שיש לציין.
וכן, רוב הסיכויים שכל הסובלנות הזאת תסתיים מתישהו כי העולם דוחה וכי אין אפשרות לגדול באמת בסביבה סטרילית. וגם אין סיבה, התפקיד שלנו זה להכין ילדים לחיים, והחיים כוללים גם כישלונות. החיים הם לא סדרה של אודישנים שכולם עוברים בהם. אבל אולי בכל זאת אפשר לקוות לרגע, בלי נדר או משהו, שאנחנו כן מצליחים לגדל ילדים טובים קצת יותר מאיתנו. כאלה שהגיוון בא להם טבעי בעין, שרגילים לילדים עם מבטאים שונים או בצבעים שונים או סתם שונים, ושזה ממש סבבה. ושהסיפור האמיתי, או לפחות שזה שאנחנו אמורים לספר להם ולעצמנו, הוא פחות על מראה ועל כישרון, ויותר על האומץ לעשות דברים שאוהבים.