נראה ש"היורשת", הסדרה המוזיקלית החדשה שעלתה בקשת 12 אתמול, הגיעה למסך מתוקף שתי מטרות עיקריות: הראשונה ברורה - לתת למוזיקה המזרחית במה טלוויזיונית ראויה, ובכך להפוך לסדרה המוזיקלית הראשונה שסובבת סביב הז'אנר המזרחי. המטרה השנייה עשויה להיות פחות ניכרת: ממבט ראשוני זה אולי לא נראה כך, אבל "היורשת", באופן מודע לחלוטין, רוצה לעורר דיון ציבורי סוער.
"היורשת" מגוללת את סיפורה של טופז (נופר סלמאן), נערה צעירה מהשיכונים שחולמת להפוך לזמרת מזרחית מפורסמת. היא מתגוררת עם סבתה זוהרה (אוולין הגואל), זמרת עבר אגדית בעצמה. כפי שהיא עשתה כבר לא פעם, טופז יוצאת מהבית בסתר בשעת לילה כדי להופיע במועדון, שם היא מתגלה על ידי ספיר (בתאל משיאן המצוינת) ומאור (ישראל אטיאס), בתו ובנו של אמרגן מפורסם שנכנס לכלא (איציק כהן) והוטל עליהם לתחזק את העסק בהיעדרו. ספיר מבטיחה לטופז שהיא תהפוך אותה לכוכבת, וזו נרתמת למסע: אבל כשזוהרה מגלה על שאיפותיה המקצועיות של נכדתה - היא מתפלצת. לדבריה, טופז איננה חזקה מספיק לשרוד במקצוע השואב הזה. בסצנה דרמטית שלא תבייש אף טלנובלה, היא מודיעה לה חד וחלק - אני לא אאפשר לך להפוך לזמרת.
אם לא התרגזתם מצפייה בסצנת הפתיחה של "היורשת", משהו כנראה לא בסדר איתכם. בסצנה המדוברת, אנחנו רואים את טופז כשהיא מקרצפת ביסודיות את מדרגות השיכון בו היא חיה. ואכן, הדימוי של נערה מזרחית לבושה בורוד (כמובן) ומנקה (כמובן) אכן נראה כמו יישום חסר טאקט של סטיגמה מיושנת ובלתי רלוונטית. לא מדובר רק באותו קטע מסוים ושנוי במחלוקת: בדקות הצפייה הראשונות, תצוגת התכלית של הסדרה בכללותה מעוררת תהיה בשל היותה רוויה סטריאוטיפים: בין אם זה הבניין העלוב, השכנות הרכלניות, השיער הבלונדיני המחומצן של זוהרה או הבגדים המנומרים - נראה כאילו גבר אשכנזי וגזען נשלף משנות השבעים במיוחד בשביל לעצב את התפאורה.
אבל ככל שהדקות עוברות והפרק מתקדם, מגיעה ההבנה שלא מדובר בבחירה פוגענית אלא ההפך הוא הנכון. הדוגמה המנומרת, יחד עם הצבע הוורוד, מופיעים שוב ושוב (ושוב) במלתחות של הדמויות השונות. ולא רק בבגדים: הוורוד והמנומר טבועים עמוק בנוף "היורשת", ממש כאילו מנסים לפטם אותנו בהם. השימוש הבלתי מבוקר לכאורה באותם אלמנטים מבהיר שלא מדובר בטעות תמימה או בבחירה אמנותית שמקורה באי מודעות חברתית, אלא בקונספט: חזון ויזואלי מגובש, אחיד ועקבי שיצוקה בו משמעות. הארט המוקפד מקנה לסדרה איזה ממד של אגדה (שנתמך בפרק הראשון גם על ידי העלילה המתכתבת עם סיפור סינדרלה). "היורשת" לוקחת אלמנט ממציאות יומיומית מסוימת ועושה בו שימוש אסתטי שפולש לזירת הקריקטורה; וחשוב להדגיש, זו קריקטורה שמטרתה לא להגחיך נשים מזרחיות אלא דווקא לתרום לניכוס מחדש של אותם סטריאוטיפים שהפכו אותן לנלעגות על ידי רבים - ולקחת עליהם בעלות.
אנחנו מכירים ממקומות אחרים את פרקטיקת השימוש המשוכלל בתכונות "מכשילות" לשם העצמה. "צעדת השרמוטות", אירוע מחאה נשי שמטרתו למחוק את תרבות האונס, כולל בשמו את המילה בעלת הקונוטציה השלילית שהופנתה נגד נשים על מנת לבייש אותן בשל מיניותן. דוגמה מתבקשת נוספת היא אמנות הדראג: גברים שהפכו למושא לעג בחייהם בגלל היותם "נשיים", פונים לדראג - ורואים את הבמה כמקום שבו הם יכולים לתת ביטוי לאותה נשיות ששוכנת בהם. קנדי מיוז, מתמודדת בעונה ה-13 של "המירוץ לדראג של רופול" שסבלה מבריונות בילדותה, ניסחה באופן קצר וקולע את הסיבה מדוע היא הגיעה לתחרות: "כל הדברים שצחקו עליי בגללם כל החיים - כאן, הם נחגגים". ויותר מזה - דראג מהווה פלטפורמה עבור רבים להנצחת המורשת שלהם, כאשר מתמודדות רבות בתחרות שואבות השראה מתלבושות מסורתיות או טיפוסיות עבור עדה מסוימת, מקצינות אותן והופכות אותן לשלהן. במילים אחרות, המדוכא הוא זה שנשען על הסטריאוטיפ ולא המדכא - ומכאן שהכוח על הדימוי והיכולת לשלוט בו עובר לידיים הנכונות.
האם גברים צריכים לספר את סיפוריהן של נשים?
לא רק הארט משרת את הקריצה שמחביאה בתוכה "היורשת". במהלך הפרק הראשון, ספיר ומאור מגיעים למועדון מוזיקה מזרחית על מנת למצוא את הכישרון הבא; ספיר, שחומת עור וכהת שיער, נכנסת לאולם בלי בעיה, ואילו מאור תכול העיניים מסורב על ידי הסלקטור, בטענה שהוא לבן מכדי להיכנס. אנשים בעלי נראות מזרחית נדחו ונדחים לא פעם בשערי מועדונים נחשקים, והבדיחה הזו של "היורשת" מגלמת בתוכה בדיוק את התעתוע שהוא הדנ"א של "היורשת", את רעיון ההפוך-על-הפוך שמנחה אותה בכל צעד ושעל.
נשאלת השאלה האם יוצרי הסדרה רשאים לקחת בעלות על הדימוי הנשי המזרחי. אורי סלעי ועומר טובי, שאחראים על הדרמה החדשה, דשו בעבר בעולמות הנשיות והמזרחיות, הראשון בסדרה "ערסים ופרחות" והשני בליין מסיבות הגייז "אריסה". קשה לענות על השאלה הזו, כי היא מעלה שאלה גדולה יותר, כזו שלא נמצא לה תשובה חד משמעית גם אם ננסה: האם גברים, מודעים ככל שיהיו, הם שצריכים לקחת אחריות על סיפוריהן של נשים ולעצב אותם לראות עיניהם. זה דיון כמעט בלתי אפשרי, אבל הטענה הקרובה ביותר לפתרון עבורו היא שהתשובה היא כן - כל עוד היצירה זונחת לחלוטין את המבט הגברי (Male Gaze) ומשרתת את הנשים הצופות בה.
ולכן, שווה להתמקד לרגע בתרומה שיש ל"היורשת" לנשים מזרחיות - כלומר, האם היא עושה איתן חסד או עושה להן עוול. הסדרה היא אכן יצירה מתוחכמת בסתר, כזו שעושה ריקליימינג מודרני למזרחיות הטיפוסית (כמו, למשל, שירתה הבלתי מתנצלת של עדי קיסר), אבל האם החתרנות המוכמנת של "היורשת" איננה נגישה מספיק? את התשובה נדע, ככל הנראה, עם הגעתו הבלתי נמנעת של הדיון הציבורי. אבל את התכונה החיובית המרכזית של "היורשת" לא ניתן לקחת ממנה: היא מציגה נשים חזקות שמתעקשות לקבוע את גורלן על פי התנאים שלהן - ורק בשביל לחזות בתהליך צמיחתן, יחד ובנפרד, בא לנו להמשיך ולצפות.