"גולסטאריות", עונת הנשים הראשונה של "גולסטאר", הושקה לקול הצהרות של המשתתפות על כך שאנו עומדים לקבל צד אחר שלהן, ולא את הליידיות הענוגות שאנחנו רגילים לראות. בנות העונה כבר הודיעו שגם הן מתחרעות על המגרש ושהן לא פחות קשוחות ממקביליהן הגבריים. ההבטחות מיהרו להתממש וכבר בשלושת הפרקים הראשונים קיבלנו כדור בראש של עינת שרוף שגרם לה לפרפר על הדשא כמוכת ברק, ובעיטה ברוטלית בראשה של אגם שוסטר, שהחזירה אותה לילדותה הקשה בקטמונים בירושלים. הספתח האלים נתן קצת רוח חיים לריאליטי שרץ כבר חמש עונות וסימן את הכוכבת של העונה: סילבי ז'אן, מי שעמדה מאחורי שתי התקריות, אגדת כדורגל נשים ואשה מתוקה ביותר עם בעיות זעם לא פתורות.
בקאסט נמצאות גם הצמד המלבב נסרין קדרי את בל אגם, שרוף ושוסטר שמקבלות זמן מסך רק כשסילבי בועטת בהן, מעצבת האופנה טובה'לה, טיטי מתהילת "הישרדות", לירון רביבו מאותה עונה של "הישרדות" ושתי אחיותיה האלמוניות. עם אסופת השמות הזאת לא פלא שהבעיטות המרשימות של סילבי, כמו גם יציאתה הנוגעת ללב מהארון, מספקות את רוב העניין בעונה שנמצאת כרגע בשיאה.
השבוע שוב עמדה סילבי בלב קטטה, כשהפעם היא זאת שחטפה פיצוצים במשחק מול כוכבי העונות הקודמות של "גולסטאר". אחרי שהתעצבנה על צורת המשחק האלימה של הבנים, דורון מירן דחף אותה בגסות, מה שגרם לצמד המאמנים שייע פיגנבוים וג'ובאני רוסו להשתלח עליו בחמת זעם. ברגע אחד התחלפה חגיגת הקשיחות של הנשים באתוס הג'נטלמני לפיו אסור להניח יד על בחורה (כלל ברזל שקשה לי שלא להסכים איתו), והגברים החסונים הזדרזו להגן על ה"עלמה במצוקה".
הצפייה בקטע מעמידה את הצופה בקונפליקט, כשכל האינסטינקטים זועקים חמס, ומהצד השני עולה חוסר נוחות מסוים ממפגן ההגנה הגברית. זה מתוק מאוד שג'ובה ושייע מתרתחים כל כך מהפגיעה בשחקנית שלהם (דחיפה קלה בכתף, יש לציין), אבל כפי שלמדנו עד כה, סילבי בהחלט יודעת לעמוד על שלה ולהגן על עצמה. קשה להתעלם מההרגשה שהפטרונות הזאת מקטינה אותה ומעמידה אותה באותה עמדה סטריאוטיפית (אשה חלשה שזקוקה להגנת גברים), שנשים כמוה נאבקו כל חייהן כדי להשתחרר ממנה.
לפני שנפתור את הקונפליקט שעלה מהסצנה, צריך לחזור לתקריות האלימות הקודמות של סילבי. התפרצויות הזעם של שחקנית העבר מתנהלות כולן באותה צורה: בתחילה סילבי מתפארת ביצר התחרותי שלה, ומסבירה בחיוך רחב שהיא לא רואה בעיניים כשהיא עולה על המגרש. בשלב הבא סילבי מרגישה שקבוצתה הולכת להפסיד ונכנסת למוד של כדור הרס חסר שליטה. מיד לאחר מכן ההתנהלות הפרועה שלה גורמת בסופו של דבר לפגיעה באחת השחקניות האחרות, ובזמן שהנפגעת מנסה להתאושש, סילבי מיד עוברת למוד קורבני וטוענת ששמים עליה תווית כי היא באה מהשכונות. בשלב האחרון סילבי ממררת בבכי בצד, והשחקנית החבולה נאלצת להתנצל בפניה על כך שהעזה לחטוף ממנה פיצוץ.
בין תקרית לתקרית, סילבי נפתחת ומספרת על ילדותה הקשה, אבל אינה לומדת מהטעויות וממשיכה לגשת לכל תחרות עם רעל בעיניים וללא עכבות. לפני ואחרי התקפות הזעם, היא גם מפגינה כישורי כדורגל עילאיים, התלהבות נאיבית ומקסימה, חיוך מלבב וזוג עיניים פעורות שרוצות רק לטרוף את החיים למרות כל המכות שהפילו עליה לאורך השנים. שיא הרגש הגיע כמובן באותה יציאה מהארון, שגרמה לכולנו לחשוב: רגע, היא לא הייתה כבר מחוץ לארון? היא הייתה, אם תהיתם.
לצד הדומיננטיות החמה והמצחיקה של בל ונסרין, והנרגנות המלבבת של טובה'לה, סילבי הגיעה להישג נדיר ומכובד בתכניות ריאליטי: להיות כולא הברקים ומוקד השערוריות, דמות מתסכלת ומרגיזה שמפעילה את הצופה, ויחד עם זאת להפוך למרכז הרגשי של העונה. בלי ששמנו לב, סילבי הפכה את העונה דלת התקציב (בניגוד לעונות הבנים שהתקיימו בחו"ל, הבנות נשארו בארץ) לעונה הטובה והמעניינת ביותר שהייתה ב"גולסטאר", לפחות על פי הפרקים ששודרו עד כה.
בין ערימות ההבלים שמרכיבים את המשימות וכללי המשחק בתכניות הריאליטי התחרותיות השונות, מ"המירוץ למליון" ועד "היפה והחנון", "גולסטאר" תמיד התבלטה כתכנית המגובבת מכולן (ואני אומר את זה בתור צופה אדוק של כל העונות). ניקח סלבריטאים, לא נציק להם יותר מדי ונקווה שיהיו מספיק צחוקים להחזיק את העונה.
הפורמט עדין במיוחד עם המשתתפים, מה שמגדיל את פוטנציאל גיוס הסלבריטאים (אייל גולן, ירון ברלד וגיא זוארץ) ומשרה על כל הסדרה אווירת סתלבט רגועה. 'הגביע' שמוענק בסוף העונה נקבע רק על ידי המשחק האחרון, מה שמייתר את המשחקים במהלך העונה, והמשמעות היחידה שלו היא לשמח את שייע (מאוד חשוב לו לקחת את הגביע). מעבר לכך שאין למשתתפים מטרה אמיתית, כמעט כל האימונים מורכבים מאטרקציות מטופשות וחסרות כל קשר לכוונה המוצהרת של התכנית, גיבוש קבוצת כדורגל מנצחת.
לפני כל 'אימון מיוחד', שייע מקריא מכרטיסייה תירוץ קלוש שמקשר את הפעילות לכדורגל, בין אם זה סנפלינג, שחייה אמנותית או משחק ברפת עמוסת גללים (כי כל השחקנים הגדולים גדלו בחרא, לדברי שייע). בניגוד לשאר תחרויות הריאליטי, המשימות ב"גולסטאר" אף פעם לא לוקחות את המשתתפים לקצה גבול היכולת שלהם, ובגלל שאין להן באמת סיבה או משמעות, המשתתפים תמיד יכולים לוותר על ההשתתפות אם לא בא להם.
בהיעדר תחרות אמיתית, העניין בתכנית מבוסס על הגיבוש והתככים בתוך חבורת המפורסמים, ורוב הריבים קשורים לרוב לעודף תחרותיות ואגו אצל אחד המשתתפים (ההתנהגות הנוראית של דן שפירא בעונה הראשונה עוד צרובה בזיכרוני), או להתנהגות מטרילה על סף הסוציופתית של משתתף מעצבן במיוחד (אורן זריף ודורון מירן מילאו את התפקיד בתנופה מלאת השראה).
עונת הבנות לקחה את הפורמט המנומנם, שאיים להיבלע בים הפאנצ'ים החורקים של ברלד, והעניקה לו רוח חיים וזכות קיום חדשה. ההתמודדות של הנשים עם השדה הגברי מציף שאלות על זהות מגדרית ומינית, שמוסיפות מורכבות ועניין להתרחשויות. החיבור רגשי החזק בין הבנות גורם להן להיחשף ולהיפתח בצורה כנה ואישית יותר מקודמיהן, והרוך והאמפתיה יוצרים עומק רגשי שהיה חסר בחגיגת המצ'ואיזם של העונות הקודמות.
מעל לכל, כמי שצפה בכל העונות הקודמות, אני נהנה לראות את ההתמודדות של צמד המאמנים עם הנבחרת הנשית שהצמידו להם. הם עדינים ורגישים בהרבה, עושים מאמץ ניכר להתייחס לבנות בצורה מכבדת ומכילה. אחרי ארבע עונות שצפינו בו מנסה ללא הצלחה להעלות הצגה של מאמן כדורגל מקצועי, אין כיף גדול יותר מצפייה בשייע נוצר את לשונו בזעם כבוש כל פעם שבל קוראת לו אוחצ'ה, או מאפשר לבנות להלביש אותו בבגדי נשים, מבטו משדר תסכול אינסופי והשלמה כואבת.
אולי הפרספקטיבה הזאת פותרת את חוסר הנוחות ממפגן הגבריות המגוננת בתקרית עם דורון מירן. כולנו מנסים כמיטב יכולתנו להסתגל לעולם החדש, להבין איך פועלים במארג אנושי ששואף לשוויון מגדרי מבלי לאבד את המסורות המוכרות והאהובות ביחסים בין המינים. סילבי ממש לא צריכה גברים שיגנו עליה מפני דורון מירן, אבל זה עדיין נוגע ללב שהם מנסים.
שייע וג'ובאני של "גולסטאריות" מיטלטלים כל הזמן בין עולם הכדורגל המיושן והמצ'ואיסטי ממנו באו לבין העולם החדש שהם באמת רוצים להבין ולקבל. הם מסבירים עד כמה הנשים שהם מאמנים חזקות ומרשימות, ורגע אחר כך מטיחים אחד בשני את מילת הגנאי המשפילה "נקבה". שייע בפאה בלונדינית הוא ההתקדמות האיטית של גלגלי ההיסטוריה: בעודו נגרר באי רצון לעבר עתיד לא מוכר ומאיים, כל תא בגופו מתנגד לשינוי החדש שנכפה עליו, אבל לזכותו ייאמר שהוא עדיין מנסה להסתגל.
