בעונה השנייה של "ברידג'רטון", אלואיז, האחות החמישית לבית משפחת ברידג'רטון, מוצגת לראשונה לחברה הגבוהה. בשונה מדפני אחותה הגדולה, שהפכה ליהלום של עונת הנשפים בשעתה והתאהבה ברעיון של להיות נחשקת ושל לחשוק בעצמה, אלואיז סולדת מכל החגיגה הזו. היא מסרבת לקחת חלק בטקסי החיזור (המטופשים, לדבריה), וכשהיא כן נדרשת להם, היא עושה ככל שביכולתה כדי להפגין את אי שביעות רצונה מהמתרחש. כך קורה גם באחת הסצנות הזכירות יותר של העונה הנוכחית, כשאמה של אלואיז, ויולט ברידג'רטון, דוחקת בה להיענות להצעה של מחזר אחד - לורד מוריסון שמו - לרקוד עמה.
האינטראקציה בין השניים מתחילה לא רע כשמתברר שהם חולקים הערכה משותפת לפילוסוף ג'ון לוק. אבל היא מידרדרת מהר מאוד: הקריאה בכתביו של לוק היא הכרחית עבור גברים צעירים, מסביר הלורד, אבל לא עבור נשים צעירות. "למה", שואלת אלואיז, "כי המוחות הנשיים שלנו עלולים להתפוצץ אם נכניס אליהם יותר מדי רעיונות?". "באשר לרוב הנשים שאני פגשתי, נראה שזה נכון", הוא אומר, "רובן אפילו לא מסוגלות לנסח מחשבה". אלואיז, כמובן, מתרגזת ועוזבת את הרחבה, אבל לא לפני שהטיחה בלורד הזחוח את משפט המחץ הנ"ל: "בפעם הבאה שאתה מחמיא לאישה, לפחות תנסה שלא להעליב את כל המין שלה כשאתה עושה את זה".
האבחנה של אלואיז היא מדויקת וגם נחוצה להחריד בזמן ובמקום שבו היא נאמרה, אבל לא רק זה - היא גם שופכת אור על תופעה בעייתית: הפרקטיקה בה השתמש המחזר של אלואיז – האדרת נשים מסוימות באמצעות רמיסת נשים אחרות – היא פרקטיקה נפוצה למדי, ונעשה בה (בעבר ובהווה) שימוש נרחב בתרבות ובטלוויזיה.
אפשר למצוא המון דוגמאות לכך ביצירות שנעשו זמן קצר לפני עידן המודעות החברתית, והדוגמה המתבקשת ביותר במקרה הזה היא "איך פגשתי את אמא", סדרה שלא עברה את מבחן הזמן כמעט בשום קריטריון. בשונה מסיטקומים ותיקים וגבריים ממנה, שבהם דמויות נשיות היו בעיקר בגדר כלי או קישוט (וזו כבר שיחה ליום אחר), "איך פגשתי" מיצבה במרכזה שתי דמויות נשיות בולטות, עגולות ומורכבות: לילי ורובין. שתיהן היו מחוכמות ושנונות, היו להן עיסוקים מגניבים (אמנית-גננת ומגישה בטלוויזיה) וקווי עלילה לא פחות מעניינים משל חברי החבורה הגברים. האמת היא שהן לא היו היחידות, וגם כמה ממושאי האהבה של הגברים בסדרה תוארו כנשים אינטליגנטיות. אבל הבעיה של "איך פגשתי" גלומה באופן בו היא תיארה את כל הנשים האחרות בעולם: בניגוד ללילי ורובין הקוליות, עשרות הנשים שברני יצא איתן לאורך העונות קיבלו את שם התואר המעליב "Bimbos". התייחסו אליהן כאל מקשה אחת של תתי-אדם והן תוארו כתמימות, טיפשות ונחותות - גם על ידי לילי ורובין עצמן.
ואם כבר אנחנו בזה, שווה לקחת רגע ולהתמקד בתת-ז'אנר של התופעה שאנחנו מדברים עליה. ההבדל בין לילי ורובין לבין הנשים הרבות שברני יצא איתן הוא הזדמנות טובה לדבר על האבטיפוס הנשי הכה מוכר – נשים שהן "לא כמו הבנות האחרות" (not like other girls). הסיבה בגללה לילי ורובין הפכו לכה-אהובות על ידי הגברים בסדרה היא העובדה שהן בייסיקלי גברים עם ציצים. יוצרי הסדרה העניקו להן מאפיינים "גבריים" סטריאוטיפיים (החיבה של רובין לנשקים, למשל) ובכך בידלו אותן מהיציקה שהיא "שאר הנשים בעולם", שאוהבות לכאורה רק דברים שטחיים ומטומטמים. הנטייה הזו, לשים ללעג מאפיינים "נשיים" ולהקטין נשים שמזוהות איתם, מופיעה כמובן בפרויקטים גבריים למיניהם – אבל גם בכאלה שנחשבים לפימייל-אוריינטד, כאלה שדור שלם של ילדות גדלו עליהם והתחנכו לפיהם.
החל מדמותה של בלה מ"דמדומים", דרך דמותה של קיידי ב"ילדות רעות" ועד לדמותה של רוני ב"השיר האחרון" – כולן מתוארות כבנות שהן "לא כמו הבנות האחרות", בין אם המסגור הזה הוא תוצר של האופן בו הגברים בחייהן תופסים אותן או של האופן בו הן תופסות את עצמן. אותו הדבר קרה גם בשיר האייקוני של טיילור סוויפט "you belong with me" (ובקליפ שלו בהתאם) – ההבחנה בין הנשים ה"שטחיות", שנועלות נעלי עקב ומשקיעות את רוב זמנן בפיתוי גברים, לבין אלה ה"עמוקות" שמעדיפות לנעול סניקרס ומתהדרות בשלל תחומי עניין מעוררי הערכה.
האפיון "לא כמו הבנות האחרות", לא משנה מאיזה כיוון הוא מגיע, עובר כמחמאה ביצירות הנ"ל ובתרבות בכלל – אבל בעצם הוא עושה את השירות ההפוך מכך עבור המין הנשי. הסאבטקסט מאחורי האפיון הזה איננו "וואו, את כזו מיוחדת" אלא "להיות בת זה רע". חשוב לומר: אישה לא צריכה להימנע מתחביבים או מאלמנטים חיצוניים שמוכרים כ"נשיים" כדי להיות חכמה, והיא לא צריכה לחקות את הגבר המסורתי כדי להיות ראויה להיתפס ככזו.
גם יצירות מודרניות ומעודכנות יותר, ואפילו כאלה שנחשבות למופת של פמיניזם בכל אספקט אחר, עושות את הטעות הזו – ומאדירות את הגיבורות שלהן בעת שהן יורקות על הדמויות הנשיות האחרות בעולם שהן מתארות. זה קרה, למשל, ב"גברת מייזל המופלאה": לאורך ארבע עונותיה (החמישית בדרך), עקבה הסדרה אחר דמותה של מרים "מידג'" מייזל, עקרת בית יהודייה שחיה בניו יורק של שנות החמישים-בואכה-שישים ומוצאת את עצמה מתברגת לתחום הסטנד אפ. במובנים רבים, מדובר בסדרה פמיניסטית לעילא ולעילא, שכן היא מתמקדת בסיפור הצלחתה של אישה בתחום עיסוק שהיה (ועדיין, בעצם) גברי למדי. וגם: מידג' אמנם מאמצת לחיקה מנהגים "גבריים", כמו שימוש בשפה גסה, אבל היא לא מרוויחה את תהילתה בגלל שהיא מחקה את עמיתיה הגברים למקצוע, אלא ההפך מכך: מידג' עוסקת בהופעותיה בנושאים נשיים, אימהות ומחוכים ושמלות ובישולים, ובזכות כך היא מותירה חותם.
אבל גם "גברת מייזל" לא חפה מפשע. למרות שמידג' היא נשית מאוד, היא עדיין משווקת לצופים בתור בת שהיא "לא כמו הבנות האחרות" - פשוט מאוד כי היא עומדת בהשוואה לנשים ה"לא חשובות" בעולם של הסדרה, אלה הנמצאות ברקע, שמוצגות באופן גורף כחסרות אונים, כבלומות או כצרות אופקים. ברור שהבחירה הזו נובעת כנראה גם מהתקופה בה מתרחשת הסדרה, במהלכה הזדמנויות לנשים לא היו דבר שבשגרה, ובכל זאת: זה די מרגיז שבכל מקום עבודה שמידג' מגיעה אליו – חנות האיפור מהעונה הראשונה או לחילופין מועדון החשפנות מהעונה האחרונה – העובדות הן כולן פסיביות ותמימות להבהיל. הן מתפקדות כאקססוריז במופע של מידג', הן מנועות מאמירות מחכימות משל עצמן והן רואות במידג' את המושיעה שלהן: ה-אישה החכמה שנפלה עליהן מהשמיים ותלמד אותן כיצד חושבים נכון. זה די מעצבן ואפילו לא הגיוני שאין כאן יוצאות דופן, שאף אחת מעוברות האורח בחייה של הגיבורה לא יכולה גם היא להיות אינטליגנטית.
והאמת היא שגם "ברידג'רטון" בעצמה חוטאת בכך במידה מסוימת. "ברידג'רטון", ששמה בפי אחת הדמויות המרכזיות שלה את הבקשה שלא להחמיא לנשים באמצעות העלבת נשים אחרות, עשתה שימוש בפרקטיקה שהיא עצמה מוחה על קיומה.
אלואיז, שנחשבת לדמות הנשית החכמה ביותר בסדרה, היא "לא כמו הבנות האחרות". במקרה שלה, השונות שלה נובעת מהחתירה לשבור מוסכמות מגדריות, מחאה שלא מאוד דחופה לשאר נשות הבון-טון. כן חשוב לומר שב"ברידג'רטון" לא חסרות דמויות של נשים חכמות שכן מרוצות מהחיים המסורתיים בבון-טון ומאמצות להן מאפיינים "נשיים", והיא מקפידה להביא למסך סוגים שונים של אינטליגנציה נשית (אלואיז הצעירה המרדנית אל מול אמה הרכה ולמודת הניסיון, למשל). והאמת היא שבהתחלה תכננו לכעוס דווקא על אפיון דמותה של אדווינה, בחורה בת כ-20 שהתנהגה כבת 12 חולמנית ונטולת חשדות ואינטואציות - אבל "ברידג'רטון" הפתיעה לטובה והעניקה לאדווינה, אחרי עונה שלמה של נאיביות מחרפנת, את היכולת להתבונן ולהסיק מסקנות. זה יפה מאוד, אבל ההתפכחות של אדווינה הייתה תלושה מדי מההתנהלות הילדית שלה עד אותה התפכחות.
אבל גם בהנחה שעזבנו את אדווינה לנפשה, וגם בהתחשב ביתרונותיה הרבים של "ברידג'רטון" כסדרה (והם אכן רבים), כשצופים ב"ברידג'רטון" - ובדומה ל"איך פגשתי" ול"גברת מייזל" - שווה לשים לב להבדל בין תיאור הדמויות הנשיות המרכזיות לבין תיאור הדמויות הנשיות שברקע, אלה שבדרך כלל אנחנו לא מייחסים להן חשיבות – אבל בעצם הן עקב האכילס של הסדרות בהן הן מופיעות.
קחו למשל את פיליפה ופרודנס, האחיות הגדולות של פנלופי. הן מוצגות לנו כאתנחתא קומית, כנשים נאיביות ואוויליות שלא מסוגלות לקלוט את המתרחש סביבן, ולא מעניין אותן שום דבר מלבד מציאת חתן. ברור שלא כל דמות נשית חייבת להיות דמות חכמה, אבל ההגחכה של פיליפה ופרודנס עברה מזמן את גבול הטעם הטוב. ואם הסיבה לקיומה של זו הייתה ניסיון להדגיש את חוכמתה של אחותן הקטנה, אנחנו כאן כדי להגיד: אין צורך בכך. היינו מבינים שפנלופי היא חכמה מאוד גם אם לא היו לה אחיות טיפשות מאוד.
זה לא נגמר שם. באחת הסצנות בעונה השנייה, פנלופי ואלואיז נאלצות - למורת רוחן - לשבת לפטפט עם כמה מבנות גילן, גם הן חברות הבון-טון. הנערות החכמות מגלגלות עיניים בעודן מקשיבות לשיחת החולין של הנערות האחרות, נטולות השם, ונחרדות לגלות שהן כולן שטחיות (לכאורה) - ושנושא השיחה היחיד שלהן הוא גברים. אמנם הסצנה הזו מסופרת מנקודת מבטן של פנלופי ואלואיז, ובכל זאת היא צורמת. קודם כל כי זה די מוזר שסדרה ששמה במרכזה מין וסיפורי אהבה לועגת כך לנערות שכל חטאן היה לדבר על בחורים. ובעיקר, כי באופן בלתי נמנע הסצנה הזו ממצבת את שאר נערות החברה הגבוהה כמקשה אחת, ובעמדת נחיתות מובהקת אל מול פנלופי ואלואיז הנעלות – וזו בדיוק הפרקטיקה המבאסת ההיא של המחזר המתנשא שאלואיז עצמה כל כך שנאה.