תקוה גדעון בדיוק זכתה ב"האח הגדול". היא התאהבה בדייר אחד, רבה עם אחרת ושמעה מדייר שלישי, שהוא גם חבר כנסת לשעבר, איך כל הדלתות בחיים יסגרו בפניה. היא אתיופית, אגב. בזמן שתקוה הייתה בבית, מרק עטלפים אחד (לכאורה) בסין השבית את כל העולם. מסכות נעטו, מרפקים נלחצו, מאות אלפים נפטרו, וילד מתוק מטבריה גם הפך לתופעה - אבל נחזור אליו אחר כך. הזכייה של תקוה, והיציאה שלה אל עולם שהשתנה לגמרי בזמן שהייתה בתוך הבידוד האולטימטיבי, קרתה כמובן במציאות. אבל לא רק. ערב הזכייה המוזר הזה הפך גם לנושא של "נא להתנהג בהתאם", אחד מסרטי הפרויקט "במרחק 100 מטר" מבית HOT. הפרק שיצר מאור זגורי מצטרף אל 12 סרטים קצרים נוספים שנוצרו על ידי כמה מהשמות הגדולים במדינה, בימים הקשים ביותר של סגר הקורונה.

באחד מהסרטים האלה, ברכה (בת-אל מוסרי) מגיעה לבית אמה (אורנה בנאי) באמצע הלילה, חזרה שמציפה את משקעי העבר. ברכה בדיוק נפרדה מבת הזוג שלה, ובמקום להתקבל בחום היא מרגישה מצורעת. אמא שלה ממהרת לחטא אותה כדי שלא תדביק אף אחד, אבל הפער האמיתי בין השתיים הוא זה שגורם לאמא להסתיר את הנטייה המינית של בתה מהשכנים. בסרט אחר, זוג הורים (אסף קורמן ולירון בן-שלוש) מנסים לאזן בין משבר רפואי לסרטון טיקטוק עם הילדים, ובסרט נוסף מדובר בכלל בסוכן שב"כ (יעקב זדה-דניאל) שעובד מהבית. אין הרבה במשותף בין כל הסרטים הקצרים האלו למעט שני דברים: הקורונה היא הדמות הראשית בהם, והם שניהם מבריקים ומצוינים.

בשונה משאר הפרקים, שאורכם נע סביב עשר דקות, "נא להתנהג בהתאם" נמשך כחצי שעה - ואפשר להבין למה. הסרט הקצר, במסגרתו תקוה נכנסת לנעלי עצמה וחוזרת לאותו לילה מכונן בחיים שלה, הוא קפסולה מדויקת של התקופה האחרונה. מעבר לעיסוק בזוכת ריאליטי ומגפה עולמית, הסרט משכיל להתייחס לכל רובד אפשרי בסיפור הזה, מהנהג החרדי (שולי רנד, שחקן כל כך טוב שאפשר להשתגע) שאמור להסיע אותה ועד המוצא שלה עצמה, מוצא שמאלץ אותה להפוך לסמל בעל כורחה.

ואם כבר סמל, אפשר וצריך להתייחס אל תקוה גם בנפרד מהסרט. אנחנו אמנם רק בחודש יוני, אבל כמו שזה נראה כרגע, תקוה גדעון היא-היא הפנים של 2020. אלה פנים שמעוררות אופטימיות אבל גם מזכירות לצופים, בעל כורחן, את הבעיות החברתיות הרבות שפוגעות באוכלוסיה גדולה. ובניגוד לכל מתמודד ריאליטי אחר, תקוה יצאה מהתכנית בכיכובה לעולם שהיא לא הכירה. בעולם הזה אסור ללחוץ ידיים, וכשנוסעים ברכב החלונות צריכים להיות פתוחים. הרבה מאוד דברים השתנו בעולם, אבל הרבה דברים גם לא. אחד מהם הוא העובדה שגם עם מיליון שקל בכיס וקהל ענק מאחוריה, היא הייתה ונשארת "האתיופית".

תקוה עצמה, סביר להניח, מבינה את זה. כבר בתעודת הזהות שלה עם הכניסה לבית האח, היא הגדירה את עצמה כ"טהוניה אחרי החגים". המשפט הזה הפגין לא רק מודעות למוצא ולמראה שלה ולמה שאותם נתונים מסמלים, אלא גם נכונות לצחוק עליהם. תוך רגע, היא קנתה את עולמה בקרב חלק גדול מהצופים, ואותי ביניהם. עקבתי באדיקות אחר העונה הזו "בהאח הגדול", כולל טור קבוע באתר הזה - התרשמתי, ולמדתי.

השחורה והחום

העולם אליו תקוה יצאה הוא גם עולם שבו מסלול זוכת הריאליטי הקבוע נשלל ממנה. היא אמנם נשארה בכותרות בזכות קשר רומנטי שנגמר ובזכות פרויקטים אחרים כמו תפקיד המשחק הזה, אבל השקות למיניהן - במידה והן אכן מעניינות אותה - נותרו כמעט מחוץ לתחום. ההופעות הפומביות שלה היו מעטות, אבל כמו כל דבר שהיא נגעה בו עד כה, הן היו שקולות ומדודות. כשהתראיינה לתכניתן של נלי תגר ולירון וייצמן, היא נשאלה על המחאה שהתפרצה בארה"ב בעקבות רציחתו של ג'ורג' פלויד. "אני רואה מה שקורה בחו"ל", ענתה, "אבל אני לא צריכה להסתכל בחו"ל, אני יכולה להסתכל פה בארצנו הקטנטונת, שקרו (בה) מקרים שהם דומים, ולא פחות קשים". במקביל לראיון עם תקוה, עלה גם פוסט חד של טהוניה רובל, עד לא מזמן זוכת "האח" היחידה שהיא גם אתיופית, ועסק באותו נושא נפיץ.

תקוה אמרה מעט באותו ראיון, אבל המילים שלה חשובות וראוי להתעכב עליהן. היא דיברה לקהל הרחב בדיוק כמו שהיא מדברת למוריס, נהג המונית הפיקטיבי מהסרט בכיכובה. מוריס, שמלווה את תקוה באותו ערב, נושא איתו את אות הקין של התקופה - הימים ימי קורונה, ומוריס הוא חרדי. ולא בטוח שמוריס מעוניין להפוך לשגריר של המגזר ממנו הוא מגיע, אבל בכל רגע בו הוא נמצא בחברת נוסע כזה או אחר, זה הגורל שנגזר עליו. בדיוק כמו תקוה. ועדיין, לפחות מצדו של מוריס, הוא לא מבין מה הקשר בינו ("החום", כלשונו) לבינה ("השחורה").

תקוה (הן זו של הסרט והן זו של המציאות) דווקא מבינה מה נדרש ברגעים כאלה. כשאזרחים אפרו-אמריקאים מפגינים נגד אלימות משטרתית, אין לזה את אותו אפקט כמו של מחאה שסקטורים נוספים לוקחים בה חלק. אמריקאים לבנים רבים משתתפים בימים אלה באותם אירועים, והשינוי שהם מכילים על המחאה הוא לא רק מספרי אלא גם תדמיתי. סולידריות מבהירה עד כמה חמורה בעיה מסוימת, ועד כמה מגזרים מגוונים מביעים נכונות לשנות את המצב שהגענו אליו. וזה בדיוק מה שתקוה של הסרט מנסה להסביר לנהג המונית - אתה יכול להתגזען עליי, אני יכולה להתגזען על אחר, אבל זה לא ישיג כלום אם לא נעבוד ביחד.

הגבינה זזה

מבחינת מוריס, תקוה ושכמותה הם כפויי טובה. אנחנו עזרנו לכם, דאגנו שתעלו לארץ - וזו התודה שלכם? חסימות כבישים בגלל שאחד משלכם נהרג? ואכן, שנה בדיוק לאחר מותו של סלמון טקה, ניכר שלא מעט אנשים עדיין כועסים (אתם מוזמנים לבדוק את התגובות לאותו פוסט של טהוניה כדי לראות בדיוק עד כמה). איך תקעתם אותנו בדרך הביתה, איך התפרעתם. האתיופים הזיזו להם את הגבינה. כשמוריס מציג את הטענות שלו בפני תקוה, היא מבהירה לו: לא לקחנו שום גבינה, רק רצינו שנתחלק בה.

המילים הקשות ומעוררות המחשבה שתקוה אומרת בסרט הן, כביכול, כאלה שהושתלו בפיה באמצעות תסריט. הרשו לי לא להאמין. תקוה, כאמור, הוכיחה עד כה שהיא אמנם לא רוצה להיות סמל - אבל אם תתנו לה את ההזדמנות - היא תספק את הסחורה. ברגע אחד של עצבים, תקוה שואלת את מוריס "מה אני נראית לך, נלסון מנדלה?", והתשובה שצריכה להיאמר לה, מבחינת הסרט, היא "לא. ואת גם לא צריכה". העולם כולו, והמדינה הזו בפרט, מלאים ביותר מדי קבוצות מבודדות האחת מהשנייה. כל עוד תנאי הריחוק החברתי מאפשרים זאת, אין טעם שבודדים יסחבו על גבם מאבק של קהילה שלמה, ואין טעם שאותה קהילה לא תזכה לתמיכה מקבוצות מוחלשות אחרות. 

"נא להתנהג בהתאם" הוא יותר מהמופע של תקוה. הוא מסמך חשוב שמסכם באופן מדויק את כל הדברים הטובים והרעים שקרו בחודשים האחרונים. מהתייחסות אגבית לתופעות תרבות כמו דקל וקנין ועד להצפת הסוגיות המשמעותיות ביותר של הרגע, הוא עושה זאת בבגרות, במקצוענות ובאופן המואר והמעודכן ביותר. ביד אומן של ממש, זגורי שותל לאורך הסרט עוד אלמנטים שמעצימים את המסר שלו, ועושים זאת באופן מהודק ומלא חן: רנד, מעבר להיותו שחקן ומוזיקאי, היה לא מזמן גם המושא של פרק מדובר מבית "המקור", כזה שעורר דיון שלם סביב ענייניו האישיים; טהוניה, שנהג המונית מתבלבל בינה לבין תקוה, מגלמת (בקולה) את אחותה של השנייה, כשהן מדברות בטלפון; וזה עוד לפני שדיברנו על הפאנץ' האחרון של הסרט (זהות נהג המונית שמוקפץ להציל את תקוה ומוריס) - כזו שמחדדת עוד יותר עד כמה כל המאבקים האלה יכולים וצריכים לשלב ידיים. 

בראיון המדובר איתה מלפני כמה ימים, תקוה אמרה כי "ברגע שזו לא תהיה מחאה של צבע ולא תהיה מחאה של מגדר וכולם יקחו בזה חלק, אני חושבת שאנחנו נגיע לשינוי". קל לצקצק ולזלזל בה, היא הרי "רק" זוכת ריאליטי, אבל הדברים שהיא אומרת ראויים להישמע בכל פלטפורמה אפשרית. "נא להתנהג בהתאם", יצירה שבאמת ראויה לכל שבח שקיים בשפה העברית (יחד עם יתר הסרטים בפרויקט המבריק הזה), היא לא רק סיכום הדברים שקרו ב-2020, אלא גם כל מה שצריך ללמוד ממנה. אנשים היו סגורים בבית במשך חודשים, וכשהסגר הוסר - הם יצאו לרחובות. ולא רק לבלות, אלא גם למחות. מג'ורג' פלויד, דרך איאד אלחלאק ועד מאיה ווישניאק - לא מדובר באנשים שרצו להיות סמל, אבל הם הפכו להיות. אלה שנשארו מאחור צריכים להבין, ומוטב שעה אחת קודם, שאף מאבק איננו סקטוריאלי, ושלכולם אינטרס אחד משותף. אם עיטוש אחד בסין גרם לבנייה מחדש של החברה החרדית בבני ברק, אין שום סיבה בעולם לחשוב שהחרדים, האתיופים, הערבים וכל מי שבאמצע מנהלים מאבקים שונים. תקוה כבר הבינה את זה. תהיו תקוה.