מושג החופשה הולך ומשתנה לנגד עינינו. פרסומות לבתי מלון וחברות תעופה, למשל, עדיין משתמשות באותה השפה המוסכמת של חמישים השנים האחרונות, והן מכילות דימויים שמרמזים על שלווה שנובעת מניתוק. הנה אישה שרועה על שפת בריכה, עיניה עצומות. הנה גבר מחבק את ילדיו לאור המדורה שהם הקימו יחד, כשהג'יפ המשפחתי והמדבר משמשים להם כרקע. דבר לא קיים מלבדכם ומלבד הרגע הזה בחלל ובזמן. אבל בואו נדבר גלויות: כולם יוצאים לחופש כדי להשלים את הסדרות שהם עדיין לא ראו.
בשנים האחרונות, הרשת הולכת ומתמלאת במדריכי צפייה לנופְשים. אלה גם המלצות לסדרות שימלאו לכם בדיוק את משך השהייה בחופשה וגם מדריכים פרקטיים יותר, שמסבירים, למשל, איך לפתוח את חשבון הנטפליקס שלכם כשאתם בחו"ל על ידי שימוש ב-VPN. עיון בפוסטים ברשתות החברתיות וצ'אטים עם חברים שהתפזרו על פני הגלובוס - גם אלה יבהירו לכם שבמהלך היום כולם עדיין מבקרים במוזאונים או נמרחים על החוף, אבל בערב הם חוזרים ומשלימים את העונה השנייה של "האחיות המוצלחות שלי".
ולמה לא, בעצם? הטכנולוגיה הרי קיימת. יש לנו חבילות גלישה בחו"ל או דירות Airbnb עם ויי-פיי בחינם. יש לנו אפשרות להוריד קבצים מראש ולצפות בהם בטיסה או בנסיעה ארוכה, ובהינתן הפיצוח הטכנולוגי הנכון, אפליקציות התוכן הישראליות יעבדו לכם גם מעבר לים. וכיוון שכל טכנולוגיה שמכבדת את עצמה נעוצה בצורך אנושי, אפשר לקפוץ למסקנה ולהכריז: אנחנו לא באמת רוצים להתנתק. אנחנו ממשיכים לקיים קשר דו-סטרי עם השגרה לאורך כל החופשה. מצד אחד, אנחנו מתעדים אותה ומפרסמים את התיעוד באינסטגרם כדי להמשיך ולאותת לאותם אומללים שלא זכו, כמונו, לטוס לוויקאנד קניות במזרח אירופה, שאנחנו בחיים ואנחנו עפים על החיים האלה. במקביל, אנחנו תובעים להמשיך ולקבל עדכונים בעצמנו על מה שמתרחש במציאות שהשארנו, לכאורה, מאחורינו. אנחנו ממשיכים לקבל התראות על אירועים חדשותיים בישראל, מרימים טלפונים לבני משפחה אם אנחנו שומעים שהיה פיגוע.
כבר ב-2011, פרסם סטיבן שולצמן רשימה באתר המגזין "Psychology Today", ותיאר בה חופשה חורפית עם משפחתו, בה הם צפו יחד בכל פרקי הסדרה "Firefly". שולצמן, פסיכיאטר ומרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת "הארוורד", שיבח את הצפייה המשותפת, והסביר שבני המשפחה השתמשו בה כטריגר לדיונים משפחתיים, ושאלֵה תרמו בסופו של דבר לחיזוק הקשרים הרגשיים ביניהם. ונכון, אנחנו לא משפחת שולצמן שהתכנסה סביב הסדרה האיכותית של ג'וס ווידון משל היו בנות משפחת מארץ' ב"נשים קטנות" שהאזינו למעשיות של אמן. זמן האיכות החשוב ביותר שבינג' בחופשה יכול לספק לנו הוא דווקא עם עצמנו.
חופשה היא עסק מתיש, והצורך ללהטט בין בני משפחה או בני זוג ושלל הפעילויות שאמורות להעסיק אותם במהלך היום זה תהליך שיכול להוציא אדם מדעתו. אין פלא שבסוף היום, אחרי השופינג או הטיול הרגלי (שהופכים במהרה לעבודה החדשה, זו שלא משלמים לנו עליה), אנשים רק רוצים להיזרק על המיטה ולגמור את הצפייה בעונה האחרונה של "סיפורה של שפחה" כי חראם, העונה החדשה תיכף מתחילה. בדיוק כמו בעולם שמתקיים מחוץ לחופשה, אנחנו זקוקים לאיתחול הזה, להפסקה מהלוגיסטיקה. לא סתם אמרו חכמינו "נטפליקס אנד צ'יל".
ולבינג' טלוויזיוני יש מה לתרום גם לחופשות בטן-גב. אם כל מה שעשיתם לאורך היום זה להתבטל ולהתנתק, צפייה בסדרה יכולה למקד אתכם ולגרום לכם להרגיש מעט פחות תלושים ומעט יותר אזרחי העולם. הנתק מת. זה הולך ונעשה לא לגיטימי להגיד "כיביתי את הטלפון, דברו איתי בעוד שבוע", וזה בסדר גמור. זה בלתי נמנע. הצעד ההגיוני הבא היה להתחיל ולהביא איתנו את הסדרות והסרטים אל החופשה. זה אולי מטמא ומכתים אותה בבינוניות של היום-יום, זה גם מצליח בו זמנית להפוך אותה לאינטימית ומדויקת יותר - זה מאפשר לכם להמשיך ולהשתתף בשיחה האינסופית של התרבות הפופולרית בלי לוותר על הפרסטיז' שכרוך בחופשה.