מי שגדל בשנות השמונים והתשעים מכיר את הדמות, כמעט בכל סדרה או סרט היה אפשר למצוא אותו - החבר הטוב השחור. בנקודה כלשהי בטלוויזיה האמריקאית, נראה שהוחלט שלכל גיבור לבן (וכל הגיבורים היו אז לבנים), יהיה חבר טוב שהוא במקרה אפרו אמריקאי. חבורות של אמריקאים, כך לימד אותנו ערוץ דיסני, תמיד יורכבו ממגוון גזעי רחב ומייצג. המציאות כמובן הייתה הרבה פחות מכילה ומכלילה, אבל מטרת הפעולה המכוונת לא הייתה ייצוג של המציאות הקיימת, אלא מלחמה בקיבעונות וסטריאוטיפים קיימים, ניסיון לייצור מציאות חלופית.
אם נראה מספיק חבורות מעורבות בטלוויזיה, המראה הזה יהפוך לטבעי בעיננו, ואט-אט המציאות גם תשלים את הפערים ותדמה יותר לייצוג האוטופי. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מעידים כי המאמץ הממוקד אכן נשא פירות. בכל הנוגע לייצוגים של נשים ושל אפרו אמריקאים בתקשורת האמריקאית, ההשפעה של ייצוגים "רגילים" של בני מיעוטים הודגמה במחקרים רבים.
"אפקט סקאלי" לדוגמה, מתייחס לעלייה המטאורית בהתגייסות של נשים צעירות ל-FBI בהשראת דמותה של דיינה סקאלי מהסדרה "תיקים באפילה". במחקר שנערך השנה בקרב נשים במקצועות מדע, הנדסה ומתמטיקה, כשני שליש מהנבדקות העידו כי דמותה של סקאלי היוותה השראה בשבילן ועודדה אותן לבחור במקצוע עם תדמית "גברית".
למרות שלא נבדקה באופן ישיר, אפשר גם להעריך את התרומה של כוכבים שחורים מצליחים כמו ביל קוסבי, וויל סמית ואדי מרפי לבחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב. גם המנהג ההוליוודי המוכר, הצבת אפרו-אמריקאים בנשיאות ארה"ב המדומיינת (לדוגמה: מורגן פרימן ב"פגיעה קטלנית"), שהחל שנים לפני בחירתו, תרם בעיני רבים לנירמול הרעיון של נשיא שחור ושתילתו בקונצנזוס. דובר רבות גם על ההשפעה של הסדרה "וויל וגרייס" על קבלה של זוגות חד-מיניים בחברה האמריקאית, כשבישראל אפשר למצוא השפעה דומה ליצירות של איתן פוקס ("פלורנטין", "יוסי וג'אגר") ואפילו לסרטון החתונה של אסי עזר.
"פאודה" מרוקנת מתקווה
כשמדברים על היכולת של האמנות לשנות את המציאות, אנחנו מדמיינים אמן חתרני שחי בקומונה ומצייר גרפיטי בלילות, או לחלופין אמנים פורצי גבולות ומשני תודעה כמו דושאן או מגריט. אנחנו לא נדמיין את סדרה קומית פופולרית בערוצי הברודקאסט, או דרמה יומית ב-HOT, אבל דווקא שם האמנות באמת יכולה להשפיע באופן ממשי. השינוי המשמעותי לא יגיע מגלריות אוונגרדיות בדרום תל אביב. לטוב ולרע, הדרך לקונצנזוס עוברת בפריים טיים.
כל היצירות הקוויריות החתרניות שיצאו בשנות השמונים לא התקרבו להשפעה של סדרה בורגנית ומתחנפת כמו "וויל וגרייס". הכוונה אינה לטנף על החשיבות של תרבויות שוליים ושל תרבות גבוהה, אלא להדגיש את החשיבות של פעולה מתוך המרכז. גם אם הפלטפורמה דורשת התפשרות והתנחמדות, אי אפשר להתחרות בתהודה שמוסדות התקשורת הגדולים מייצרים.
ביום בו הרוב היהודי חוגג את עצמאות המדינה, היום בו קונצנזוס, פריים טיים ולאומיות הופכים לאחד, חשוב לדבר על מיעוט גדול שחי בקרבנו ומודר כמעט באופן מוחלט מהבמות המרכזיות: ערבים אזרחי ישראל. אין בעיה כמובן למצוא ערבים בטלוויזיה שלנו - הם מופיעים בחדשות כל הזמן, אבל ההופעות האלה לא עוזרות לערער סטראוטיפים, אלא לחזק את הקיבעונות.
אנחנו רואים ערבים בפריים טיים רק בהקשר בטחוני, בתור מחבלים, מפגינים או קורבנות, אבל תמיד בהקשר של טרור, כיבוש ומלחמה. גם באחת ההצלחות הטלוויזיוניות הגדולות של השנה, "פאודה", אפשר למצוא לא מעט דמויות ושחקנים ערבים, מתפקידי מחבלים רעים כמובן (יש גם רומן קטן בין יהודי לערבייה, אבל הוא קשור באופן הדוק לעלילה הביטחונית).
הבעייתיות של יצירות כמו "פאודה" לא קשורה להשפעה שלה על הסכסוך הישראלי פלסטיני, או על המפה הפוליטית, אלא בפגיעה בכל אינדיבידואל ערבי אזרח ישראל. הקשר שמתקבע אצל צופי הטלוויזיה הישראלית בין ערבים לטרור, הוא עול שכל ערבי אזרח ישראל צריך לשאת עמו יום-יום. יש מקום, כמובן, ליצירות שנוגעות בנושאים הללו, אבל אם הנוף כולו ביטחוני, יצירות כמו "פאודה" מרוקנות כל תקווה אזרחית אצל מי שאתרע מזלו להיוולד בצד של "הרעים". הסטראוטיפים שסדרות כאלה מקבעות לא נשארים באוויר, הם נטמעים בציבור ומודבקים על כל אזרח ערבי. אם יש לנו תקווה לקדם יום אחד חברה אזרחית הוגנת ושפויה, הפריים טיים שלנו חייב לכלול ייצוגים של דמויות ערביות "רגילות". במילים אחרות, אנחנו צריכים את "החבר הטוב הערבי".
השלום מתחיל ב"מאסטר שף"
רוב המחקרים הנוגעים לייצוג של ערבים במדיה הישראלית נוגעים לתכניות אקטואליה. "מדד הייצוג" של עמותת "סיכוי" ואתר העין השביעית, מגיש כל שנה דו"ח על כמות הדוברים הערבים בתכניות אקטואליה, בנושאים ביטחוניים ואזרחיים. הממצאים של "מדד הייצוג", כפי שניתן לתאר, הם עגומים למדי ומדליקים לא מעט נורות אדומות, אבל אינם נוגעים ליצירות עלילתיות. אבל למרות המיקוד באקטואליה, דווקא בעולמות הפיקטיביים שסדרות הדרמה והקומדיה בוראות יש סיכוי לשינוי, בדיוק בגלל שהן פיקטיביות.
יצירות עלילתיות לא חייבות להציב מראה מדויקת מול המציאות, הן יכולות לצייר מציאות רצויה ולחכות שהמציאות תתאים את עצמה לפיקציה. כמו בדוגמה של נשיאי ארה"ב השחורים בקולנוע, החלום היה מצחיק בהתחלה, הפך לשכיח ונורמלי, ובסוף גם התגשם במציאות. אם אנחנו באמת רוצים שיוויון בין בני אדם, בלי הבדלי דת, מין וגזע, אנחנו צריכים להתחיל לראות את האנשים האלה בעיניים שלנו, ולראות שהם לא כל כך שונים מאתנו, שהם אנשים בדיוק כמונו. זה אולי נשמע נאיבי, אבל זה המקום העצוב בו החברה שלנו נמצאת, אנחנו נמצאים בשלב מוקדם מאוד של התנגדות לגזענות. עד כמה שנרצה לצבוע את האפליה כלפי הערבים בשאלות לאומיות וביטחוניות, חייבים להודות שהשנאה הגזענית הטהורה הולכת ומתחזקת בציבור הישראלי, ועלייה של תנועות כמו "להב"ה" מדגימה את ההתדרדרות שעובר הלך הרוח הציבורי.
בשיחה עם חוקר תקשורת ישראלית שביקש להישאר בעילום שם, עולות שתי סדרות עיקריות שהציגו נוכחות משמעותית של דמויות ושחקנים ערבים: "עבודה ערבית" (קשת 12) שכתב סייד קשוע, ו"פאודה" (yes) שכתבו אבי יששכרוף וליאור רז. כבר משמות היוצרים אפשר לשים לב להבדל בין הסדרות. יששכרוף, פרשן ביטחוני במקצועו, ורז, כוכב הסדרה, שירתו שניהם ביחידת מסתערבים, לעומתם קשוע הוא פלסטיני אזרח ישראל בעצמו.
"כשמסתכלים על התכנים של שתי הסדרות, אז ערבים מופיעים בטלוויזיה או רק בהקשר 'ערבי', כמו "עבודה ערבית", שכולה התמקדה בנושא של ערבים בישראל. ב'פאודה' גם מדובר בהקשר של הסכסוך הישראלי פלסטיני. אבל שתי התכניות מתייחסות לנושא מכיוונים שונים, 'עבודה ערבית' ניסתה, לא יודע כמה הצליחה, אבל ניסתה לנפץ סטראוטיפים ודעות קדומות. לעומתה, 'פאודה' מנסה לחזק את הסטריאוטיפים ולהציג את הערבים כמחבלים ואנשי טרור".
"אזרחים ישראלים יהודים יכולים לפגוש ערבים בכל מיני סיטואציות בחיי היום יום, בקופת חולים, אצל הרופא, במשרד עורכי דין, בכל מיני מקומות. המפגש הזה שמתקיים בחיי היומיום לא משתקף בסדרות בטלוויזיה. אתה לא רואה שחקנים ערבים שלא באו לגלם תפקיד של 'ערבי' עם סטראוטיפ כלשהו, המחבל, השמרן, הפועל וכו'... אם הדמות של הערבי לא מתיישבת באחד הסטריאוטיפים הללו, אין לה זכות קיום בטלוויזיה הישראלית".
אין הרבה ייצוגים של חברויות בין יהודים לערבים שזה משהו שהיה ב"עבודה ערבית". גם אם במציאות שלנו החברה מאוד מפולגת, יכול להיות שהיצירות צריכות לשנות את המציאות ולהתמקד בייצוגים האלה, בשביל שהראש שלנו יתרגל למראות האלה, ואז בהמשך אולי הם יהפכו למציאות.
"'עבודה ערבית' היא סדרה שאמנם מציגה חיי שגרה, אבל זאת סדרה סאטירית בסופו של דבר. היא מתעסקת בנושאים דרך הסאטירה, וכשמתעסקים בקומדיה וסאטירה, היוצרים, הכותב, הבמאי והשחקנים ייטו להקצין את המציאות. אז זה לא ממש ייצוג של חיי יומיום, אלא יותר סאטירה על המצב בחברה הישראלית. אני חושב ש"עבודה ערבית" אולי גרמה לצופים היהודים לצחוק על הגזענות שלהם, אולי גרמה להם לחשוב מחדש על עמדות מסוימות. אבל היא לא באה ושיקפה מציאות שגרתית של ערבים אזרחי ישראל, זאת תכנית סאטירה שהקצינה את הדברים".
"אני חושב שדבר דומה למה שאתה מדבר עליו מתרחש דווקא בתכניות ריאליטי. אני למשל חובב של 'מאסטר שף', והעובדה שבכל עונה יש לפחות מועמד או מועמדת מרכזית אחת מהחברה הערבית, שמגיעה רחוק ורואים אותה הרבה, אני חושב שזה משפיע על הצופים, שזה גורם לאנשים להרגיש שהערבים הם חלק מההוויה, חלק מהמציאות. זה קורה בחלק מתכניות הריאליטי, אבל דווקא בסדרות עלילתיות זה כמעט שלא קורה".
ואין פחד שייצוג 'מנרמל' ימחק את הזהות הערבית?
"מצד אחד לחברה הערבית יש את המאפיינים שלה, אבל מצד שני, לערבים נמאס להופיע בתכניות כאילו מדובר באיזה חייזרים שהגיעו משנות השמונים והשבעים. אני אתן לך דוגמה, לפני כמה שנים הגיע ליישוב שלי כתב לענייני תכנון ובנייה, להסתכל על הבנייה הבלתי חוקית. לקחתי אותו לכל מיני מקומות שמראים עד כמה המציאות קשה, את הצפיפות, את הבעייתיות במצב הקיים. למזלי הרע, באותו רחוב צידי ולא סלול, עבר חמור עם עגלה. אז הוא צילם את החמור עם העגלה, וזאת יצאה הכתבה. מבחינת התכנים, הכתבה הייתה על צפיפות, על הבעיות בשטח, אבל התמונה יצאה עם חמור. 'אלה הערבים יש להם בעיה של צפיפות והם עדיין מסתובבים ברחובות עם חמורים".
"אני כן רוצה שהזהות שלי תבוא לידי ביטוי. אני כן רוצה שאני אראה כערבי, במבטא שלי, בלבוש שלי. אבל אני לא רוצה שזה ישרת את אותו דימוי סטראוטיפי, פרימיטיבי או אלים. אתה יודע, אם אדם מגיע למרפאה, אז זה לא יהיה יוצא דופן שהוא יפגוש רופא ערבי. אבל בטלוויזיה אתה כמעט לא תראה דבר כזה, שסתם במקרה הרופא הוא ערבי. אתה תראה מפעם לפעם דמויות ערביות אקראיות, אבל הן יהיו ייצוגים מנמיכים, אתה לא תראה אקדמאי, זה יהיה פועל, או פרחח שמציק לבחורות".
בכל מקרה, התפקיד יהיה קשור לערביות שלו, זה לא יהיה סתם עוד דמות שבמקרה היא ערבייה. זה כאילו כל דמות נושאת עליה את הסכסוך בכל רגע ורגע, ואין שנייה אחת שאנשים הם פשוט אנשים.
"ולא שחסרים שחקנים ויוצרים ערבים שעובדים פה, אבל צריך להחזיר את האמון, שבאמת יאמינו שרוצים לעשות ייצוג מכבד ואמיתי. פעם ליוצרים ערבים לא הייתה גישה לעולם, אם הם לא היו מופיעים ביצירות ישראליות לא היה להם נתיב אחר. היום מצד אחד הגזענות גואה ומשדרת לערבים שהם לא רצויים כאן, והתגובה שלהם לפעמים היא באותו מטבע, גזענות מולידה גזענות. אבל מצד שני, אפשר לראות שהאזרחים הערבים מוצאים את מקומם בתרבות הטלוויזיונית בעולם הערבי. שחקנים ערבים אזרחי ישראל משחקים בסרטים וסדרות בעולם הערבי".
"פעם לערבים לא הייתה ברירה אלא להתעקש על המקום שלהם בתוך התרבות הישראלית. היום יש להם מגרש יותר נוח, יותר בטוח, יותר חם ומארח ומכבד. לכן אתה תמצא שאמנים רבים יוצאים ופועלים בטלוויזיה בעולם הערבי. גם מחוץ למיינסטרים בישראל יש יוצרים ערבים שפועלים, עושים סרטים, 'לא פה לא שם', 'ג'נקשן 48'. זה מראה שמבחינת חומר גלם, אנרגיות, פוטנציאל, יש המון. ומי שמפסיד בסופו של דבר זה בעיקר החברה הישראלית שלא נחשפת לכישרונות האלה, לקולות האלה שיכולים להעניק לה עוד מגוון ועומק".