כשהתעוררתי הבוקר לידיעה שהקומיקאי והשחקן האהוב בוב סאגט הלך לעולמו נזכרתי בגיל ההתבגרות שלי. אם הייתם פוגשים אותי אז, כנראה שהייתם רואים שהדבר הבולט ביותר בחיי הוא האהבה שלי ל"צער גידול בנות", הסדרה שהפכה את סאגט – שגילם את האב דני טאנר - למפורסם.
אפשר לומר שבזמנו, עלילת הסדרה הייתה מהפכנית - שלושה גברים רווקים מגדלים שלוש בנות (לצד סאגט כיכבו בסדרה גם ג'ון סטיימוס ודייב קולייר כאבות ג'ואי וג'סי). בתחילה, הסדרה לא תפסה תאוצה: "צער גדול בנות" נחשבה בינונית בתחילת דרכה, והמבקרים ניבאו לה אולי שתי עונות. אבל לאט לאט, הקהל התחבר לסדרה ולמד לאהוב אותה.
מפה לשם, "צער גידול בנות" הפכה לשם מוכר בכל בית באמריקה וגם בישראל. היא הסתיימה אחרי לא פחות מ-8 עונות, בשנת 1995. גם עבורי, הסדרה הזו הייתה מפלט: החדר שלי היה מלא בפוסטרים של התאומות אולסן - שגילמו לסירוגין את הבת מישל - ואפילו ניהלתי את פורום המעריצים שלהן באתר תפוז למשך תקופה בלתי מבוטלת, בין שנת 2004 ל-2008. התאומות היו לסיפור ההצלחה הכי גדול של הסדרה: הן הפכו לאימפרייה כלכלית של ממש ושווין הוערך בכ-150 מיליון דולר בפורבס. סאגט, מצידו, לא יכול היה שלא לראות אותן עדיין בתור הילדות שלו, והוא נהג לספר בריאיונות כיצד התאפק לא לספר בדיחות גסות לידן על סט הצילומים של הסדרה.
התאומות אולסן סירבו להצעה להשתתף בסדרת ההמשך "צער גידול בנות - הדור הבא", שבה כיכבו הבנות בתור אימהות בעצמן ובה כיכב גם סאגט, כמובן, כסבא. אבל בין סיומה של "צער גידול בנות" המקורית לבין יום עלייתה של אותה סדרת המשך, התאומות וסאגט דווקא התאחדו פעם נוספת על המסך: בסרט הקולנוע הראשון שלהן כבוגרות, "יום בניו יורק", סאגט מגיח למספר שניות בהופעת אורח בלתי נשכחת: התאומות רצות ברחובות ניו יורק כאשר לפתע מגיח סאגט ונועץ בהן את מבטו, כאילו הן מוכרות לו ממקום אחר.
בסדרה, טאנר גילם אב לשלוש בנות שחונך אותן לחיים בעולם מערבי, מודרני ואכזרי. אבל בחוץ, סאגט היה משהו אחר לחלוטין. הוא היה מוכר כקומיקאי מצחיק ובעל הומור גס במיוחד. בריאיונות, הוא אמר שאת ההומור החריף הוא למד מאביו, שהיה מספר בדיחות גסות לידו. הוא בעצמו היה מודע מאוד לפער בין דני טאנר לבין בוב סאגט, וצחק על עצמו ועל התדמית הפרועה שנוצרה לו. ואולי זה היה מה שכל כך מיוחד בסאגט; היכולת שלו לעשות הפרדה מוחלטת בין הדמות שגילם לבין החיים האמיתיים.
סאגט לא הצליח לשחזר את ההצלחה של "צער גידול בנות" בפרוייקטים אחרים. הוא התמיד במופעי הסטנדאפ שלו, שזכו להצלחה מסוימת, ושיחק בתפקידי אורח משעשעים בלא מעט סדרות, ביניהן "הפמלייה". הוא המשיך לנסות את מזלו על המסך הקטן, והנחה גם את תכנית "קטעי הוידאו המצחיקים של אמריקה", שמזכירה את "פספוסים" הישראלית.
בהמשך, סאגט גם היה מוכר כמנחה השעשועון הפופולרי האמריקאי "אחד נגד מאה". סאגט אמנם לא פגש שוב את הפסגות שהכיר מימיו כדני טאנר, אבל תפקיד אחר, שגילם בשלב מאוחר יותר של חייו, דווקא כן זיכה אותו בתהילה מסוג אחר: קולו של סאגט הוא קולו של טד מוסבי המבוגר לאורך כל פרקי "איך פגשתי את אמא".
למרות שסאגט שונה לחלוטין מדמותו ב"צער גידול בנות", אני חושבת שרובנו נזכור אותו בדיוק כך, ונתרפק על הרגעים האלה בהם היינו חוזרים מהלימודים ומחכים לפרק של "צער גידול בנות" בטלוויזיה החינוכית או בערוץ 2 (או, לחילופין, דווקא בשידורים החוזרים בתחילת שנות האלפיים בערוץ הילדים). אם אחת מהבנות הייתה מסתבכת - דני טאנר היה שם בשביל להציל את המצב, ובתור ילדים - הביטחון שהוא העניק להן נטמע גם בנו.