ארבעה עשורים אחרי צאת אלבום הבכורה של בון ג'ובי, אחת מלהקות הרוק הפופולריות אי פעם, העומד בראשה, ג'ון בון ג'ובי, חוגג את העבר המהולל וההישגים בפרויקט טלוויזיוני חדש. עם זאת, העתיד מכאן והלאה עדיין לא לגמרי ברור.
"תודה רבה ולילה טוב: הסיפור של בון ג'ובי", שעלתה בסוף השבוע האחרון בדיסני+ היא סדרה תיעודית בארבעה חלקים, המגוללת את תולדותיה של הלהקה: ההצלחות והאכזבות, ההופעות הקטנות במועדונים נידחים על חוף ג'רזי בתחילת הדרך ועד למופעים באצטדיונים הגדולים בעולם, מכירה של כ-130 מיליון עותקים מאלבומיה, זכיות בטקסי הגראמי והבילבורד ובחירתה להיכל התהילה של הרוקנרול בשנת 2018. בסדרה לוקחים חלק כל חברי הלהקה לדורותיה, אבל הסוגיה הבוערת כרגע היא הכשירות של הסולן הנודע.
הסדרה החלה להצטלם בפברואר 2022, בדיעבד שנת מפנה בהיסטוריה של הלהקה שבה אחד מחבריה המייסדים, אלק סאץ', שפרש ב-1994 והתארח מאז פעמיים בהופעות, הלך לעולמו כתוצאה מהתקף לב. באיחור של שנתיים בשל הקורונה, בון ג'ובי יצאה לסיבוב הופעות קצר יחסית בצפון אמריקה, שהתקבל בביקורות חלוקות בגלל היכולות הקוליות של ג'ון - נושא המטופל בסדרה כאשר הוא נאלץ לעבור ניתוח במיתרי הקול. הניתוח אומנם עזר לו להקליט את אלבומה ה-16 של הלהקה שייצא בעוד חודשיים, אך הוא עדיין לא בטוח אם יוכל לקיים הופעות כבעבר.
"השם שבחרנו לסדרה נוגע לסימן השאלה הבריאותי המרחף מעל העתיד שלי ושל הלהקה, בעיקר בזמן הצילומים", מסביר ג'ון בון ג'ובי בן ה-62 במסגרת אירוע לקידום הסדרה שהתקיים בלוס אנג'לס. "לא ציפיתי לתעד את הניתוח, אבל אני מרגיש היום יותר טוב, מצבי השתפר וכולי תקווה שאגיע לכשירות מלאה - אבל אם אני לא מאה אחוזים להחזיק שעתיים וחצי של הופעה חיה, מבחינתי סיימתי. בסוף כל מופע אני אומר 'תודה רבה ולילה טוב, צאו אל החושך אבל זכרו את האור שהיה פה הערב'. לא מזמן הופעתי לראשונה בפומבי וזה הרגיש הכי טוב, לכן אני ממשיך לעבוד ולקוות שאוכל לחזור במלוא הכוח".
ההופעה אליה מתייחס בון ג'ובי הייתה באירוע מקדים לטקס הגראמי בפברואר האחרון, אז התכבד בפרס ההוקרה השנתי MusiCares על תרומתו למוזיקה ומסירותו לפילנתרופיה, מעמד בו לקחו חלק פול מקרטני, ברוס ספרינגסטין, שאניה טוויין ועוד שורה של אומנים שהופיעו ובסוף הערב גם עלו יחד לבמה לבצע אחד הלהיטים הגדולים של בון ג'ובי - Livin’ on a Prayer.
"זה לא סיפור קל ורק עכשיו אני מרגיש בנוח לדבר", הוא מודה. "תמיד התגאיתי שאני סולן במלוא מובן המילה. שרתי עם פבארוטי. אני יודע לשיר. למדתי את המלאכה 40 שנה. אני לא זמר מפונפן שרק נובח ומיילל. אני יודע לשיר. אז כשאלוהים לקח ממני את היכולת ולא הצלחתי להבין למה. אמרתי בצחוק שהדבר היחיד שהיה אי פעם באף שלי הוא האצבע שלי, אין סיבה לכל הדברים שהחדירו לי פנימה. אחד ממיתרי הקול שלי התנוון. מיתרי הקול אמורים להיראות מקבילים ואחידים, אז אם למשל הם אצבעות, אחד היה עבה כמו האגודל והשני כמו זרת, החזק דחף את החלש הצידה ולא שרתי טוב. האומנות שלי נלקחה ממני ולא היה בזה היגיון. רק העובדה שהתבגרתי.
"מצאתי מנתח שהצליח לסייע עם שתל חדיש במטרה לבנות את אותו מיתר חזרה והתהליך עוד לא הסתיים. בסדרה אני אומר שאם אקבל את הכלים שלי חזרה - עם השאר אני יכול להתמודד. אני יכול לכתוב לך שיר ולהרביץ הופעה טובה, אבל אני צריך את הכלים. למחרת אותה הופעה קמתי בבוקר אחרי תקופה ארוכה בלי קולות ותהיות שטורדות את מנוחתי, הרגשתי ממש טוב. הרגשתי אני. אז השיקום ממשיך הלאה, יש לנו אלבום מצוין שעומד לצאת ויש לי הרגשה טובה. רק תנו לי את החלק האחרון בפאזל וזה יהיה תענוג ענק לחזור לעבודה".
"כל המהות של מי שאני כבן אדם נשענת על ערך החברות ועל כך ביססתי את כל ההחלטות שקיבלתי בחיים"
האופטימיות שמשדר בון ג'ובי במהלך המפגש מזכירה את שמו של אחד האלבומים המצליחים ברפרטואר של הלהקה, Keep The Faith, שיצא ב-1992 וכלל להיטים כמו שיר הנושא והבלדה Bed of Roses. זאת הייתה גם הפעם האחרונה שכל חמשת החברים המקוריים בהרכב היו יחד. אחרי הבסיסט סאץ', העזיבה הגדולה ביותר הייתה של הגיטריסט המפורסם ריצ'י סמבורה ב-2013, בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי, סביב דיווחים על בעיות התמכרות חוזרות וחיכוכים עם שאר החברים. המעריצים המושבעים התאכזבו שלמרות שסמבורה התארח פעם אחת בהופעה מאז, בשנת 2018, לאירוע הגראמי החגיגי לכבודו של בון ג'ובי הוא לא הגיע. אולם במהלך קידום הסדרה החדשה אישר בון ג'ובי כי השניים הצליחו לאחות את הקשר בעשור האחרון ושהם אפילו צפו יחד בפרקים.
"כל המהות של מי שאני כבן אדם נשענת על ערך החברות ועל כך ביססתי את כל ההחלטות שקיבלתי בחיים", אומר בון ג'ובי במפגש לעיתונאים. "יש לי את אותה להקה כבר יותר מ-40 שנה, אותה אישה לצידי כמעט 45 שנה, אם סופרים את תקופת החיזור לפני שנישאנו, ואותה חברת תקליטים כבר 40 שנה. נאמנות ואמון חשובים לי יותר מהכל ולא רק דיבורים, ממש להוכיח זאת בפועל. אתה לא יכול לכתוב על העקרונות הללו שירים אם במציאות אתה זורק את אישתך עבור תיכוניסטית בת 18. זה פשוט לא נשמע נכון. מעולם לא עזבתי את ניו ג'רזי, וגם כשלא ממש עניתי להגדרה הקלישאתית של כוכב רוק, זה בסדר גמור מבחינתי. לאורך השנים מראיינים שאלו אותי למה אין שמועות עסיסיות עליי, איזה סיפור פרוע שהשלכתי טלוויזיה מהחלון. אבל ממני אי אפשר לצפות לקלישאות. הכבוד והקשרים האמיתיים הם אלו שהולכים איתי לאורך כל הדרך זה מה שמגדיר אותי ומה שמייחד את בון ג'ובי".
האם אתה אופטימי לגבי עתיד תעשיית המוסיקה?
"אני תמיד זורם עם הרוח. אין לי ספק שהבוב דילן הבא יגיע, והוא כבר לא יהיה אומן שנגלה ברדיו אלא איפשהו באינטרנט - גם אם הוא לא בהכרח דמות שיהיה אפשר לעצב מסחרית. המרחב שקיים נותן בקלות הזדמנויות לאמנים אמיתיים וכך אנחנו נחשפים לקולות של הדור הבא. אם אתה נאמן למי שאתה, יש סיכוי גבוה שהקהל ימצא אותך ותפרוץ. המקצוע מלא פסגות ורגעי שפל. היינו על הגל בשנות ה-90, אז החלטתי לפטר את המנהל שלי והקמנו את חברת הניהול הנושאת את שמי. במונחים של התעשייה זה התאבדות מקצועית. והנה אחרי יותר משני עשורים אנחנו עדיין מנהלים את עצמנו. היו לנו עורך דין טוב וזה הספיק.
"אמרתי לחברי הלהקה לשים את מבטחם בי, כלומר עתידם הכלכלי היה תלוי בי. והם הלכו איתי בכל הכוח. השקענו חזרה בעצמנו. לפני כמה שנים זה הפך לעסק מכביד אז שכרנו שוב מנהל, אבל אנחנו עומדים בגאווה. קטלוג השירים שלנו מנצח. אני מציץ לפעמים בסרטוני הופעה ישנים ביוטיוב ואומר לעצמי 'זה ממש טוב'. ובשורה התחתונה אני מאמין שגם ב-2024 אני ממשיך להיות הגרסה הכי טובה של עצמי ואין מטרה יותר חשובה".