אם צריך לבחור סדרה אחת שמצוטטת ומרופררת יותר מכל, לא יהיה מופרך לומר שמדובר בחברים. אבל חברים ספגה לא מעט ביקורות על האופן בה מנהטן מיוצגת בה, ובעיקר על חוסר הגיוון האתני. הוליווד אמנם מורכבת בעיקר מאנשים לבנים, רזים ויפים, אבל חברים לקחה את זה לאקסטרים, ועד היום העדר הדמויות השחורות בה היא סוגיה מדוברת. איכשהו, בתוך הדיון הזה, אף אחד לא עצר לדבר על אחת הדמויות המביכות והמעליבות ביותר שחברים הציגה לקהל שלה - מוניקה השמנה.
קורטני קוקס הדקיקה שיחקה את מוניקה, ששומן העבר עדיין יושב עליה, כשמדי פעם הבליחו פלאשבקים מן העבר שלה, שהיו מענגים בעיקר בגלל תלבושות האייטיז והאף המקורי של רייצ'ל. אבל מוניקה הצעירה לא הייתה סתם צעירה, היא הייתה דמות נלעגת. בתוך חליפת השומן שלה, קוקס אמנם הפגינה מנעד קומי מוצלח, אבל על הדרך גיחכה לחלוטין כל אישה שנושאת את המשקל הזה על גופה בחיי היומיום, יחד עם כל הסנקציות החברתיות שמגיעות איתו.
הריצו קדימה ל-2018, ותיווכחו שהצופים - שזוכים להשמיע את קולם ברשתות החברתיות וגם מצוידים בהרבה יותר מוסר מאי פעם - לא עוברים יותר בשתיקה על ייצוגים מהסוג הזה. לאחרונה עלתה בנטפליקס הסדרה רעבים (Insatiable), שזכתה להרבה הייפ בחינם כשעצומה דרשה להוריד אותה עוד לפני שידורה. הדמות הראשית, פאטי, היא תיכוניסטית שמנה שבעקבות תאונה מצערת לא יכולה לאכול אוכל מוצק במשך שלושה חודשים, והופכת לרזה. מכיוון שלא מדובר בתפקיד ששרליז ת'רון לקחה על עצמה כדי לזכות באוסקר, השחקנית הראשית דבי ריאן נכנסה לחליפת שומן בשביל קטעי העבר של הדמות, והשיח על באדי-פוזיטיביטי הרים את ראשו.
על רעבים אפשר להתווכח. מצד אחד, היא עלולה להעביר מסר מזיק לנערות שהסובבים אותן יפסיקו לאמלל אותן אם רק ירדו במשקל. מצד שני, מדובר בקומדיה שחורה עם כתיבה רעועה-עד-גרועה, שלא באמת מצליחה להעביר אף מסר. אם כבר, הדמות היחידה השפויה והחיובית בסדרה היא נערה שמנה (ושחורה) שמשתתפת בתחרויות יופי כי היא עפה על עצמה. רעבים מציגה שתי אופציות להיות שמנה, אבל הנה הדבר המצער באמת - הן לא לגמרי רחוקות מהמציאות. אם עד לא מזמן נשים שמנות הוצגו בעיקר כאומללות וכאלה שמפספסות את כל הדברים היפים בחיים בגלל השומן, היום נוספה להן אופציה נוספת - להיות אמיצה. להיות זו שמקדמת דימוי גוף בריא דרך אהבה עצמית והפצה של הבשורה הזאת. כך או כך, זו לא אופציה פשוט לחיות את חייך מבלי שהסביבה תתייחס למשקל שלך. גם אם תשכחי לרגע שאת שמנה, מישהו יטרח להזכיר לך, בין אם דרך עלבון או בין אם במחמאה.
בעוד ההתרעמות נגד רעבים הייתה מוצדקת, במבחן המציאות מתברר שזו סדרה כל כך גרועה שהיא לא באמת שווה את ההתעכבות הזאת. מטלוויזיה גרועה לא תגיע הישועה. אבל גם אם ניגש לעשייה טלוויזיונית ברמה גבוהה יותר, לא נמצא שהאישה השמנה במקום טוב יותר.
אפילו בעידן הנוכחי, של פוליטיקת זהויות מורכבת ורגישות חסרת תקדים כלפי האחר, נדמה שעל שמנים ושמנות - מותר לצחוק. לורליי ורורי עושות את זה ללא הרף בבנות גילמור, והבדיחה ממשיכה גם לסדרה האחרונה של היוצרת איימי שרמן פלדינו. בגברת מייזל המופלאה הדמות הראשית עולבת בשותפה השמנה לחדר בקולג' כבר בפרק הראשון. והיא אפילו לא באמת שמנה. באיך פגשתי את אמא, בארני סטינסון מעוניין לשכב פחות או יותר עם כולן, רק לא עם נשים שמנות. האמת היא שקצת קשה שלא לרחם על הכותבים שאחראים לגישה השמנופובית הזאת, כי ברור כשמש שהיא מבטאת את הפחדים העמוקים שלהם עצמם.
זוכרים את הפרק בסקס והעיר הגדולה בו מירנדה פוגשת ידיד עבר בלוס אנג׳לס והוא לפתע רזה ולא בולע את האוכל שלו? עכשיו תארו לעצמכם מה עוברים האנשים שעובדים בהוליווד ומוקפים מכל עבר באנשים שנראים כאילו יצאו מדפי מגזין. הם לא באמת שונאים אנשים שמנים, כמו שהם מפחדים להפוך להיות הם. מהכיוון השני, אם ניקח סדרות שממש מזיעות להציג את המוסר הרצוי ולא המצוי, ולעודד רגישות כלפי אחרים, נמצא שבהן פשוט אין דמויות שמנות. שתי דוגמאות מעולות לכך הן ג'יין הבתולה ו-יאנגר - שתי סדרות עם רגישות על כלפי אנשים בכלל ונשים בפרט, שתתקשו למצוא בהן דבר פוגעני אחד. שם אולי לא תשמעו עלבונות כלפי אנשים שמנים, אבל גם לא תראו אותם על המסך.
הנשים השמנות המועטות שכן מופיעות בטלוויזיה הפכו, בעל כורחן, להיות דוברות של שומן ולהראות מה אפשרי לעשות בחיים למרות השומן. אפילו כשמדובר בנטע ברזילי, שהכישרון שלה כל כך ענק וסוחף שהוא אמור לבטל כל דיון אחר, אי אפשר לחמוק מהנושא. יש לשיח הזה גם פן חיובי, כמובן - נשים שמנות זוכות להיות עדות להצלחה של מישהי שנראית כמוהן. אבל בעוד לירז אסייג נכנסה לבית האח הגדול כדי לקדם אג'נדה ברורה ולנסות לשנות את התפיסה שכל הנשים השמנות מכוערות ואומללות, נטע ברזילי קיבלה על עצמה את תפקיד הסמל בעל כורחה.
אם נשים רגע בצד את השערורייה הנוכחית שהכניסה את עצמה אליה רוזאן בר, דווקא היא הייתה החלוצה של הנשים השמנות בתפקיד ראשי. רוזאן עסקה בעיקר בדינמיקה המשפחתית, והמראה של הדמות הראשית כמעט שלא שיחק תפקיד בעלילה. אבל היום, נוכל לראות יחס כזה בעיקר בסדרות בהן הנשים השמנות אינן דמויות ראשיות. כשיש קאסט גדול של נשים, חלקן במקרה גם שמנות, זה קורה בכתום זה השחור החדש, האנטומיה של גריי ובגלואו. השמנות זוכות לעלילה משלהן שלא קשורה למשקל שלהן בשום צורה, וזוהי התקדמות חיובית בהחלט, אבל בתפקידים הראשיים תמצאו תמיד נשים רזות.
השאלה הגדולה היא - האם בכלל אפשר להציג אישה שמנה כדמות ראשית מבלי להתייחס למשקל שלה, או שאולי זה פשוט חוטא למציאות? החיים עצמם הייתה התקווה הגדולה של הנשים השמנות. סוף סוף זכינו לראות אישה שמנה בתפקיד ראשי, ולא מישהי שנראית כמו לינה דנהאם - יוצרת וכוכבת בנות - שבמונחים סטטיסטיים היא בכלל רזה (לינה קטנה מהמידה המערבית הממוצעת, כך שאיך שלא תסובבו את זה - היא פשוט לא שמנה). אבל קייט, דמותה של כריסי מץ, צומצמה כמעט לחלוטין לעיסוק שלה במשקל. היא אישה אומללה שנאבקת במשקל מדי יום והוא הופך להיות גורם מפריע בכל תחום אחר בחיים שלה. כמו הרבה נשים שמנות אחרות, קייט לא באמת חיה, היא מחכה למשקל שירד כדי שתוכל להתחיל לחיות את החיים שלה. כך גם ביומן השומן וכאמור, ברעבים. נשים שמנות שלא מוטרדות מהמשקל שלהן תוכלו למצוא בעיקר בקומדיות כמו מחלקת גנים ונוף (דונה המזכירה) או בסאטרדיי נייט לייב, שם איידי בריינט המופלאה מוערכת בגלל הכישרון שלה וזוכה לגלם שלל תפקידים, כולל כאלה של נשים סקסיות.
דיאטלנד היא הסדרה שעושה את מירב המאמצים לשנות את השיח הזה. כן, גם היא מתמקדת בשומן, אפילו יותר מכל הסדרות שהוזכרו עד כה. הדמות הראשית, פלאם, עוברת שם תהליך מאישה שמנה ואומללה שכל רצונה בחיים הוא לרזות, אפילו במחיר הבריאות שלה, לאישה שמנה וכועסת שמוכנה להילחם כדי לקבל את מה שמגיע לה, את מה שמגיע לכולנו - חיים שכוללים עוד דברים חוץ מעיסוק בלתי פוסק במשקל. קריירה, אהבה, סקס, אהבה עצמית, שלווה נפשית, ביטחון עצמי ואושר - כל מה שאדם מאחל לעצמו ונגזל בכוח מהנשים השמנות, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות. מצד אחד, הן מאפשרות לנו לראות עוד ועוד אנשים ולהיחשף לנשים שמנות שאוהבות את עצמן. מצד שני, אנחנו נחשפים יותר ויותר למה שהחברה חושבת על נשים שמנות. וכאן, באמת קשה להאשים את הטלוויזיה.
כדי לראות אישה שמנה בתפקיד ראשי שאינו סובב סביב השומן שלה, נצטרך אולי קודם כל לייצר מציאות כזו. כרגע, התגובות ברשתות החברתיות עדיין עושות רצח אופי קיצוני למי ששמנה, לעתים תחת הכסות של דאגה לבריאותה ולפעמים בהשתלחות נטולת רסן. כל אישה שמנה תספר שזה גם קורה באפליקציות הדייטינג. גם שם המרחק הווירטואלי מאפשר לאנשים להתייחס לשמנות כאל תת אדם, ואם תבקשו להציץ לתיקיית צילומי המסך של אישה שמנה, סביר שתרצו להזדכות על האנושות כולה ולהצטנף בתנוחת עובר למשך יממה.
הספר דיאטלנד, עליו מבוססת הסדרה, נכתב על ידי אישה שמנה, שחוותה את היחס הזה כל חייה. כשהזולת לא מאפשרת לנשים שמנות לברוח מהמראה שלהן, קשה לצפות מהן לכתוב עלילה שתתמקד בנושאים אחרים. האם הן עושות גם דברים אחרים? בוודאי, אבל הדעה של האחר על המשקל שלהן מחלחלת לכל תחום אחר. היה, אגב, ניסיון אחד באמת יוצא דופן להראות אישה שמנה כסתם "אישה" - באימפריה, בה דמותה של גבורי סידיבי זכתה לסצנת סקס קצרה אך לוהטת משלה, והתגובה של הצופים הבהירה שהם עדיין רחוקים משם. הצופים נגעלו, נבהלו ולא הפסיקו לפרסם את התגובות המתחלחלות שלהם בממים ברשתות החברתיות.
כאן נכנסת דיאטלנד כשלב הכרחי בדרך לייצוג טלוויזיוני הוגן של האישה השמנה. לפני שאנחנו בונים, צריך לשרוף. ולא, לא קלוריות, אלא את דעת הקהל. פלאם לומדת שם לא רק לקבל את עצמה, אלא גם לשנוא את האחר, אבל את האחר שראוי לשנאה. נכון, לא מדובר במסר חיובי במיוחד, אבל מכיוון שלהיות בריון שמתעלל בשמנים זה עדיין עניין לגיטימי ונורמטיבי - מישהו צריך לשים לזה סוף, וקשה לשנות את ההיסטוריה בנחמדות.
גם רעבים, אגב, מנסה לעשות זאת, אם כי באופן כושל. גם היא מראה מסע נקמה של נערה שלפני שאיבדה מהמשקל, כל קיומה בעולם נסב סביב ממדי גופה. מעליב כלפי נשים שמנות? בוודאי, אבל גם משקף מציאות מסוימת. מי שרוצה לברוח מהתפיסה שלה בעולם כאדם שמן בלבד, צריכה לגייס משאבי על נפשיים ולחסום את הביקורת הבלתי פוסקת. עד שנשים שמנות לא יקבלו לגיטימציה לחיות בינינו פשוט כנשים, הן גם לא יוכלו לגלם דמויות מהסוג הזה. כרגע, למרבה הצער, הן עדיין דוגמה בזויה לכישלון, הרס עצמי וחוסר שליטה, או במקרה החיובי - אמיצות ומעוררות השראה. כשהן מרזות - מדובר בחגיגה של ממש עבור כל הסובבים אותן, שממש נושמים לרווחה. בפעם הבאה שתשמעו אישה שמנה מקיאה בשירותים - דעו שהיא לא בולימית, היא פשוט נגעלת מהיחס שלכם אליה.