מי שצפה בשידורי הטלוויזיה הישראלית בימים האחרונים, עלול היה לחשוב שמדינת ישראל נסגרה. זהו, די, טקס הדלקת המשואות היה אירוע הסיום החגיגי, בחרנו כבר את הבחירות הרשמיות – משיר ה-70 ועד חטיף ה-70 – ועכשיו כולם טסו חזרה לתפוצות והארץ עצמה ריקה ובתולית. זה משום שביומיים האחרונים עלו שתי תוכניות טיולים חדשות – "אף פעם לא מאוחר" ברשת 13 והמשדר החד-פעמי "ניפגש בלובי" בכאן 11. ועל אף שיש לתוכניות האלה קונספטים נבדלים והן משודרות בגופים מתחרים, בואו נודה באמת: מדובר באותה תוכנית.
ב"אף פעם לא מאוחר", חבורת גברים מבוגרים ומוכרים משלל תחומי הסלבריטאות-לייט (פיני גרשון, רפי קרסו ושלמה בראבא, בין השאר) יוצאים לטיול גדול ביעד אקזוטי כשהם מלווים ביואב רבינוביץ' על תקן עושֵה הסדר/ האיש היחידי שלא צריך להרכיב את משקפי המולטי-פוקל שלו בנהיגות לילה. ב"ניפגש בלובי", אורי גוטליב מתעלק בכל פרק על קבוצת ישראלים בטיול מאורגן כדי, כך על פי הקומוניקט של כאן, "לפצח את סוד הקסם של הטיול המאורגן ועל הדרך (ללמוד) משהו חדש על עצמו". אלה מצטרפות למסורת הארוכה של תוכניות המסעות בטלוויזיה: "טיול אחרי צבא", "גולשי ספות", "פעם בחיים", ו"המסע המופלא של גידי ואהרוני".
בשונה מהריאליטי התחרותי כמו "המירוץ למיליון", תוכנית המסעות תתענג על הנסיעה ותנסה להשהות את השהייה בה. למתמודדי "המירוץ" או "הישרדות" אין תמיד את הפנאי לעצור וליהנות מהמקום האקזוטי שהם מתאכסנים בו, אבל תוכנית המסעות אמורה לספק בדיוק את זה, את ההנאה, את הוצאת העיניים, את הרחבת האופקים ופתיחת התאבון, אבל גם הן לא עושות את זה. כי שימו לב לדוגמאות שהוזכרו כאן ותראו מי השתחל אל כולן ונשבע להרוס אותן כמו וירוס של סבל: הגבר הישראלי הנרגן.
"אף פעם לא מאוחר" מושתתת על הסבל וחוסר הנוחות של משתתפיה המבוגרים, או על חוסר ההתאמה שלהם לסיטואציה האקסטרימית שנקלעו אליה: שלמה בראבא בוייטנאם? לא יאומן! בהקשר הזה, יואב רבינוביץ' הופך כמעט בעל כורחו לגבר אשכנזי נוסף שהכל מפחיד אותו או מפריע לו. "ניפגש בלובי" מתווכת לנו כולה מבעד למשקפיו למודי הסבל של אורי גוטליב, מי שכבר התמקצע במרמור ומיאוס כשהצטלם ל"גולשי ספות" בקולומביה ונראה כאילו הכל, כולל הכל, בא לו ברע. אפילו השילוב של גידי ואהרוני בנוי בדיוק על התקשורת הסובלת הזו: אהרוני הוא ההרפתקן חובב המרחבים שיתחב בששון עקרבים אל פיו ועוד יגיד תודה, בזמן שגידי גוב יצעד מאחוריו ויקטר על החום.
יותר משהתוכניות האלה אומרות "הלוואי שהייתם כאן", הן אומרות לצופים "תגידו תודה שאתם לא בחברת האנשים האלה", וזו נימה משונה. זאת אומרת, מוזר לחשוב שזאת התחושה הכי רווחת כרגע בטלוויזיה: כמה נורא להכיר עוד אנשים ולראות עולם, שבו בבית בבקשה. אנחנו אמורים לצפות בתרחישים האלה של דג (אשכנזי) מחוץ למים ולצחוק, ליהנות מהמבוכה ומהעוקם בו המנחים מגיבים למציאות הצבעונית שסביבם, אבל באיזה מינון? הטרנד הקומי הזה מחזיק תוכנית או שתיים אבל לא הייתם בונים עליו לוח שידורים שלם. רק שהכי הייתם בונים, כי תוכנית המסעות האומללה משקפת תחושה מאוד מסוימת, אבל מאוד מדויקת שהתרבות הגיעה אליה.
אורי גוטליב ורצח האב
קחו חבורת גברים אשכנזיים מבוגרים ושלחו אותם לטייל בחו"ל. קחו אותם להקים קבוצת כדורגל אפילו שאין להם בהכרח עבר ספורטיבי. קחו אותם למצוא נפט. קחו אותם, רק תקחו, אלוהים, כמה אנחנו משוועים להיפטר כבר מכל הגברים המבוגרים על המסך שלנו. זה רק עניין של זמן עד ש-HOT או yes יפרמטו את "אייסברג: עושים את אנטרקטיקה" – חבורת גברים, כנראה קצת מפורסמים, עולה על קרחון שנדחף לאוקיינוס ויאללה ביי, מי שישרוד – ישרוד. על הדרך הם ילמדו גם איך זה להיות גבר ב-2018. כי התוכניות האלה תמיד משווקות לנו חוויה, תמיד טוענות שיש ביכולתן ללמד אותנו איזה לקח על כוחה של חבורה ועבודת צוות, אבל כמו בשידור ישיר מהלונה-גל: מה שקורה בפרונט מעניין הרבה פחות ממה שקורה מאחור, בסאבטקסט של התוכנית. והסאבטקסט של התוכניות האלה הוא "נמאס לנו לרחם על גברים בטלוויזיה".
אנחנו מצויים באיזה קו פרשת מים בכל הנושא הזה של גבריות, ושאלת הייצוג שלו בטלוויזיה. חשבו על גיא זו-ארץ ב"הישרדות" או רון שחר ב"המירוץ למיליון": זה מודל ישן, זה כבר לא קורה יותר. אין עוד טרזנים כאלה עם דגמ"ח ובנדנה, ואם יש – הם לא המרכז. הטלוויזיה מנסה להקיא מתוכה את התדמית הגברית היציבה והחזקה. פשוטו כמשמעו, היא לוקחת את הגברים המבוגרים האלה, שולחת אותם קיבינימט ומציגה בפנינו את הגבריות הישראלית האמיתית והאורי גוטליבית.
גבר בן זמננו הוא נודניק מפונק שלא יודע להרכיב מדף. הוא רוצה לשבת במלון ולחכות עד שיגיע הזמן לחזור הביתה. נמאס לו, קשה לו, משעמם לו – הוא רוצה הביתה. הוא רוצה לחזור ולהיות איש רגיל, כזה שיודע שהוא לא מצדיק תוכנית טלוויזיה, שהוא לא מחזיק אותה לבדו. הרי לא סתם מוציאים אותם ככה, בחבורות, כמו סאמר סקול לילדים עם הפרעת קשב. הבונדינג הגברי ש"אף פעם לא מאוחר" מתגאה בו הוא לא הנושא שלשמו התכנסנו: אנחנו פה בשביל לראות אותם סובלים. במובן הזה, הטלוויזיה היא הטיפול הפסיכולוגי שאנחנו עוברים כל הזמן עם עצמנו. אי אפשר להעניש את אבא, אבל אפשר לראות את רפי קרסו וגידי גוב סובלים. זה הזיכוך האמיתי, זה הגילוי וזה האפּיל של תוכניות המסע: הידיעה שבסופו של דבר אבא ימות, ואז יישמעו קולות חדשים, יהיה מקום לעוד אנשים על המסך. אז סוף-סוף יגיע תורנו ליהנות.