איתי שגב יושב ליד חיים אתגר על חוף הים, מושך באף ובקושי עוצר את דמעותיו. מבעד לקמטים והנקודה הקרחת, עדיין אפשר לראות את ילד היומולדת מהקומדי סטור, מושך באף ובקושי עוצר את דמעותיו. "ככל שאני מבלה איתך יותר זמן, אני חוזר לזה שאתה ילד", אומר אתגר בסבלנות אבהית, בא לחנך את הילד (שגדול ממנו בשנתיים). המילה ילד חזרה לא מעט במהלך הראיון איתו במסגרת התכנית הכל אישי, ויש לומר, די בצדק. שגב עדיין נלהב, פרוע וחסר מנוחה כמו ילד עם קוצים בתחת. אם להאמין לסיפור המדכא שהוא חולק עם אתגר, הוא גם במצב כלכלי של ילד ונאלץ במהלך התקופה האחרונה להשכיר את דירתו הצנועה (עליה משלמים הוריו) ולהעביר לילות ברחוב בדגירה על קפה, תנומה ברכבת או בגניבת שעות שינה על חוף הים. ילד אבוד.
זה באמת ראיון מכמיר לב. חיים אתגר לא עושה לשגב הנחות ומעמת אותו עם ההחלטות והטעויות שגרמו לו להגיע למשבר הנוכחי. למעשה, בסצינה שנשענת לתוך המטאפורה, הצוות של אתגר מעמיד את שגב מול מראה (באופן מילולי) ומראים לו ראיון שקיים לפני עשרים שנה. את הכסף מהישרדות הוא שרף על אבטלה בת חמש שנים ומזונות (עוד מילה שחוזרת שוב ושוב בראיון), ועל הכסף מימי התהילה הממשית אין מה לדבר. התמונה שמצטיירת היא של אדם פצוע ופגוע, נשורת נוספת מתעשיית הבידור חסרת הרחמים, אותה תעשייה אליה הוא כמעט מתחנן לחזור.
מערכת הכל אישי לא חיפשה את שגב, חשוב להגיד, אלא הוא פנה אליהם. אין ספק שהם בהחלט קפצו על ההזדמנות בשתי רגליים, עם צילומי אילוסטרציה דרמטיים ופסנתר נוגה, אבל מה שהניע את המפגש הרגשי הזה היא בחירתו המלאה של שגב. הוא ואתגר הם אנשי טלוויזיה מנוסים שמבין דבר או שניים בבידור - ושני הצדדים מספקים את כל מסחטת הדמעות המתבקשת. חרטות, תחנונים, שברונות לב, סגירת חשבונות ואפילו סיום עם קריצה אופטימית, כדי שלא נלך לישון עצובים מדי. הם משחקים בטנגו הישן של הסלב והתקשורת, מלהקים את עצמם לתפקידים קבועים בסרט "ראיון הכוכב שהתרסק לאדמה", סדרת ההמשכונים שמנצחת גם את מהיר ועצבני.
כמה שאנחנו אוהבים לראות כוכבים נופלים. מה זה משנה מי בדיוק הכוכב, העיקר שיהיו סיפורים על אובדן כסף, נפילה מאולימפוס, מפורסמים שבורים. "חייו נמצאים על פי תהום" כפי שאתגר מתאר את שגב בפתיח הפרק. מ-ח-ר-מ-ן. הכותרות חוגגות כבר משלב הפרומו, הטוקבקים נערמים באכזריות מאשימה (אם כי היו כאלו שהציעו עזרה - צד שני, אבל של אותו מטבע מלוכלך) והטנגו עשה את שלו. אינני מגיד עתידות, אבל תנו לי לנחש את ההמשך - שבוע של זעזוע ובדיחות ברשתות החברתיות, כתבת המשך אופטימית בשבעה ימים בעוד מספר חודשים ושגב חוזר לאותו המאבק שהוביל אותו לחוף הים מלכתחילה. כמו לחזור לאקס שרק דופק וזורק, המעגל נמשך. אם יתמזל מזלו, הוא ינחת באיזה סדרה קומית בתפקיד עצמו.
די מובן, בסופו של דבר, מדוע שגב חוזר ומנסה להיאחז בקרנות מזבח הבידור שירק אותו מתוכו מספר פעמים. כפי שהוא מספר לאתגר, זה כל מה שהוא יודע לעשות. כן, זה טראגי, אבל גם אנושי. אבל מדוע אנחנו חוזרים לנגוס שוב ושוב באותו סיפור נושן היא שאלה הרבה יותר מעניינת. התשובה מסתתרת דווקא בתכונה שהרימה, ואז הפילה, את שגב - ילדותיות. הרצון שלנו לראות את האנשים שאהבנו, שבידרו אותנו, שגדלנו עליהם, ברגעי השפל הגדולים ביותר נובע מיצר צהוב גרידא. זה הוא אותו מקום שגורם לנו לצפות בסרטוני Fail ביוטיוב ובאורן חזן מבזה את מי-יודע-מה-היום. אנחנו בעצם הילדים שלא יכולים שלא להסתכל על כוכב נופל, שקונים את התרגיל הזה שוב ושוב אבל לא עושים דבר לשנותו. כל מה שנותר לנו לעשות זה לצקצק, אולי לרחם בהתנשאות קלה, ולחכות עד שנעבור לכוכב הנופל הבא.