זאת הייתה השנה של אופירה אסייג. תאהבו אותה או תשנאו אותה - אבל אי אפשר להתעלם ממנה. לא שקודם לכן היא הייתה דמות שולית או נחבאת אל הכלים, אבל הפריצה הרועמת שלה למיינסטרים הטלוויזיוני הפך אותה לדמות הכי מדוברת בתקשורת הישראלית השנה. אסייג ושותפה אייל ברקוביץ' לקחו משבצת שידור מנומנמת ביום שישי והפכו אותה לאירוע טלוויזיוני מרכזי, כזה שמפרנס אינספור טורי דעה, ביקורות ואפילו ריקאפ קבוע באתר וואלה!. אופירה וברקוביץ' סיפקה כותרות ושערוריות כבר מיומה הראשון והתבססה כאחת התכניות הנצפות ביום שישי. אסייג וברקוביץ' קפצו, צעקו, העליבו והדהימו את דרכם ללב השיח. כולם דיברו על אופירה וברקוביץ', כולל אני.

זה התחיל כהימור מושכל ומעט מהוסס, ולמרות חיצי הביקורות והתלונות לרשות השנייה אפשר כבר להכתיר את הניסוי כהצלחה. היה ניתן לצפות שהם יעשו הרבה רעש וימשכו אש, אבל לא היה ברור אם יצליחו לתרגם את ההמולה לרייטינג. המעבר החלק של הצמד מהרדיו לטלוויזיה אינו מובן מאליו. צמדים רדיופוניים מצליחים לא פחות, כמו טל ברמן ואביעד קיסוס, לא שרדו את הטבילה במים העמוקים של הטלוויזיה. השניים מככבים בפרסומות ותכניות טלוויזיה, וברמן אף מנחה תכנית לילית בערוץ 14, אבל המותג טל ואביעד לא מימש את עצמו על המסך הקטן. גם טייכר וזרחוביץ', שכותבים ומשתתפים בארץ נהדרת, הביאו לטלוויזיה את הכישרון שלהם, אבל השאירו את השם ברדיו. אופירה וברקוביץ' לקחו תכנית רדיו על ספורט, ותירגמו את הנוסחה שלה לתכנית טלוויזיה שמתרחקת מהגטו הספורטיבי ופונה לקהלים חדשים.

כשמישהו מפצח נוסחה שעובדת, קוראים לו שרלטן. אייל שני הוא דוגמה טובה לתופעה. החדשנות הקולינרית, הניסוח של מטבח ישראלי חדש, המינימליזם פורץ הדרך (והטעים בעיקר) - כל אלה נשכחים, ונשאר רק "הפראיירים שמשלמים 42 שקל על קישוא מאודה". זה עובד, אנחנו מבינים בדיוק איך זה עובד, אבל אי אפשר לשחזר את זה. כמו מודרניסט זקן מול ציור של אנדי וורהול, אנחנו לא סתם מזלזלים ביצירה, ההצלחה שלה ממש מרגיזה אותנו. אבל כמו שני, זה שאנחנו מבינים את סוד ההצלחה, לא אומר שהיא קלה או טריוויאלית.

נתחיל מזה שהיא עובדת קשה, במידה שנראית כמעט לא הגיונית. אסייג לא עוברת בין פרויקטים, היא עורמת אותם אחד על השני בהתעלמות מופגנת מכוח המשיכה. היא מגישה תכנית טלוויזיה שבועית בערוץ 12, תכנית ספורט יומית ברדיו תל אביב, מנהלת את אתר הספורט ONE, הרימה לייט נייט קיצי על הדרך וגם (או מעל לכל) מגדלת שלושה ילדים, מבשלת, ומוציאה את הכלב מסי לטיולי בוקר. היא ביצעה את המעבר לטלוויזיה כשהיא ממשיכה לחלוש על אימפריית הספורט שעזרה לבנות, וכבר הצהירה בשבוע שעבר שזאת רק ההתחלה.

אסייג יודעת לייצר עניין, היא עושה את זה בקביעות ואינטנסיביות חסרות מתחרים. כמעט בכל שבוע עולה שערוריה זוטא חדשה, ריב חדש בתכנית או ברדיו, פליטת פה עסיסית או ראיון אקסקלוסיבי עם אחד מחבריה הרבים, כמו איציק זוהר שחזר מחו"ל אחרי גלות של שנה. לאופירה יש הרבה חברים, והיא לא מסתירה את קשריה או את דעותיה האישיות. היא מגינה על החברים בחירוף נפש, כפי שהדגימה השיחה הסוערת עם אשר אלון בתכניתה, לאחר שתקף את חברה אלי טביב. אבל עם כל הנאמנות, היא לא תהסס להשתמש בקשריה ולחשוף רכילויות בשידור חי.

זה התחיל בשיחת טלפון מפתיעה לאותו איציק זוהר, כשעוד שהה במחתרת בחו"ל. זוהר ענה לחברתו הוותיקה, וגילה שהוא בשידור חי. היא גם סיפרה בתכנית כי "רוסלנה, היה לה מאוד לא קל עם המעריצות" של חברה אייל גולן, וממשיכה לחשוף פרטים ממערכות היחסים של ברקוביץ', למרות התנגדותו הנבוכה. אופירה לא מבדילה בין אורח, חבר או שותף להנחיה, אם יש רכילות עסיסית, היא תרכל אותה. עדן פינס הגיעה להנחות פינה בתכנית הקיץ הלילית, וכבר בהופעה הראשונה אופירה חקרה אותה בנוגע לשמועות על רומן עם עומר אדם. ככה זה עם אופירה, היא נאמנה לחברים ולשותפים, אבל יותר מכל היא נאמנה לקהל, היא לא סוגדת לאלי הרייטינג, אבל מקפידה להגיש מנחה לאלילי העניין.

התגובה ההיסטרית לריב עם אשר אלון מדגימה עד כמה הקונצנזוס, משמאל מימין ומהמרכז, מפחד מאופירה אסייג. הם רואים בה המבשרת של עתיד מפחיד ואלים, של שיח צעקני ומתלהם שיכבוש ויחרב כל חלקה טובה. אז תנו לי להרגיע אתכם, צעקות והתלהמות היו לנו עוד מימי פופוליטיקה, וחשוב מכך, אין לכם מה לדאוג, כי אופירה יש רק אחת. המבקרים רוצים שתחשבו שהיא רעש רקע שהוגבר לווליום בלתי נסבל, אבל הם יודעים שהיא הכל חוץ מרעש רקע. היא לא סתם יורה באוויר, היא נוגעת בנושאים רלוונטיים וגם מטפלת בהם בצורה רלוונטית, גם אם בוטה. זאת אולי הסיבה שבגללה אני לא באמת קונה את הביקורות הנחרדות בכלי תקשורת אחרים. המבקרים הכי זועמים עוקבים אחרי התכנית באדיקות יוצאת דופן ומנצלים כל הזדמנות לכתוב עליה בבהלה אפוקליפטית, ולי נראה שהיה להם קשה להמשיך אם לא היו נהנים בהיחבא מהקרקס הטלוויזיוני.

מה ששלו שלו

אני מתמקד באופירה, אבל אין בכוונתי להמעיט מערכו של שותפה. ברקוביץ', שאולפני הטלוויזיה לא זרים לו, זכאי לחלק גדול מהקרדיט על ההצלחה. אחרי שהתחיל את השנה בדמות הילד התמים שדורש מאורחיו הסברים לשאלות הכי בסיסיות שאחרים מתביישים לשאול, הוא פיתח את סגנון ההנחיה לאורך השנה והתמקצע במלאכת הוצאת האורחים מאזור הנוחות שלהם. ברקו הבין שהתוקפנות שלו מייצרת רגעים טלוויזיוניים מוצלחים, והמשיך להעלות את מפלס האגרסיביות כמעט מול כל אורח.

הראיון עם נועה תשבי לפני כחודשיים היה מופת של הטרלה. תשבי הגיעה לקדם את תכניתה החדשה ולספר על תרומתה להסברה הישראלית, הרעיפה חיוכים וקלישאות שלמדה באמריקה. ברקו, שלא התחבר לרוח החו"לית, החליט להקדיש את כל הראיון לניסיון עיקש לעלות לה על העצבים. זה התחיל בחזרה בלתי פוסקת על הטענה שהיא מקנאת בגל גדות, כי היא נכשלה באמריקה וגל הצליחה. לא עזרו כל ההסברים שלה על ההצלחה הגדולה כמפיקה, ברקו הסביר לה חד וחלק - נכשלת ואת מקנאת.

אבל עם כל ההערכה להשתלחויות המרנינות של שותפה (הריב עם בצלאל סמוטריץ' מספק במיוחד) ברור שאופירה היא זאת שמנהלת את ההצגה, וברקו יודה בזאת בשמחה. היא זאת שמזמינה את האורחים, בוחרת את הנושאים, מכינה את השטח ומשגיחה מהצד בחיוך מתמוגג. אף אחד מהפיצוצים אינו מקרי, הכל מתוכנן היטב, מאחורי כל התפרצות של ברקו עומדת בחירה מדויקת של אופירה. היא יודעת על איזה כפתורים ללחוץ, איך להפעיל אותו ואת האורחים ולסחוט כל טיפת באז ורייטינג מהסיטואציה. לאופירה יש חוש לרגעים טלוויזיוניים, לפעמים היא תעמוד במוקד, ולפעמים אחרים, אבל היא המנצחת של סימפוניית היצרים המתוזמרת.

מה ששלה שלה

הטוקבקים כועסים, שימשיכו לכעוס. הקולגות מזלזלים, שיבוזו כאוות נפשם. אופירה לא מתרגשת ממקהלת הצקצוקים, היא הגיעה מלמטה, היא צמחה מהבוץ, ועכשיו כשהגיעה למחוז חפצה, היא ממש לא מפחדת מקצת לכלוך. הכל אצל אסייג מתוכנן אולי, אבל אין בה זיוף. אני לא מתכוון להגיד שהיא "אותנטית" יותר מאחרים, אלא שהסתרת מה שמתרחש מאחורי הקלעים מעולם לא היה המותג שלה. היא לא מתביישת ושמה הכל על השולחן. זה מה שהופך אותה למטרה קלה, אבל גם למי שחיצי הביקורת מחליקים ממנה. היא מודה בגאווה שהחברות עם טביב גרמה להתפרצות שלה על אלון, שהיא תמיד תהיה נאמנה לאייל גולן, שהיא מרוויחה יותר או פחות ממה שדווח (ומברקו), שהיא הצליחה להביא את איציק זוהר לאולפן בגלל קשריהם האישיים. אין מה להסתיר, אין מנגנון נסתר ומשומן, יש אישה אחת, עם אנרגיות לא נגמרות וחוש לדרמה.

בניגוד למראיינים אחרים, שמתחסדים ומנווטים ומתחמנים את האורחים כדי להוציא אותם רע, הגישה המשתלחת של אופירה וברקו דווקא לא כל כך מסוכנת. כמו ה"העלבה הנוראית" של סתיו סטרשקו, או העימות עם אשר אלון, הנפגעים מאותם "לינצ'ים" איכשהו תמיד יוצאים מהסערה עם יחסי ציבור טובים. אם היא מחסלת חשבונות, אז היא לא טובה בזה במיוחד, כי לא נראה שאיש מהקורבנות שלה ספג מכה אמיתית מהמתקפות. 

זה היתרון בכך שהכל על השולחן, אנחנו יכולים לבחון את הסיטואציה ולפרש אותה כפי שאנחנו רואים לנכון. אופירה בוחרת צד ומצהירה על כך, זה עדיף על כל המניפולציות שאנחנו מקבלים בחדשות ובתכניות האקטואליה עם המנחים האובייקטיביים. אני לא רוצה לקבור את העיתונות האובייקטיבית (עשו זאת כבר לפני), אלא רק להציע שהנוף הטלוויזיוני יכול להכיל גם כמה דמויות שלא מתיימרות להיות אובייקטיביות, בטח כל עוד הן מצהירות בפה מלא על העדפותיהן.

גם אני מזדעזע לא פעם בתכנית, הדעות הפוליטיות שלי יושבות באזור שמכונה בארץ 'שמאל קיצוני', אז ניתן להבין שאופירה ואני לא ממש רואים עין בעין. אני לא מתרגש מהדברים שנאמרים כי אני יודע איפה אני חי, וברור לי שהם מייצגים פלג מרכזי בציבור. זה לא שחברי הכנסת הערביים זוכים ליחס הוגן או הגון בתכניות החדשות והאקטואליה האחרות, ברקוביץ' ואסייג פשוט לא מסווים את ההטיות שלהם בהתחכמות הפסאודו-אובייקטיבית שמאפיינת את התקשורת בארץ. כשגאולה אבן שרבבה לדיווח על הסופדים לאורי אבנרי את "העובדה האובייקטיבית" שחלקם ספדו גם למחבלים (מילה טעונה ומוטה במהותה) זה היה ציני ומרתיח בהרבה מהכנות הבוטה בה ברקוביץ' שיתף את דעותיו (המוטעות והחשוכות, חשוב לציין) על חברי הכנסת הערבים.

שיא השיאים

אם למדנו דבר מהקריירה של אסייג, זה שברור שהיא לא תעצור פה. היא הכחישה בעבר כל כוונה ללכת לפוליטיקה, ואני מקווה שהיא אכן תישאר בתחום התקשורת ולא תצטרף לקרקס העלוב שמעיק על חיינו (או בשמה הרשמי כנסת ישראל). לאופירה וברקוביץ' יש עוד דרך ארוכה ושריפות רבות להצית, אבל ברור שתכנית בשישי עם אחוזי רייטינג חד-ספרתיים אינה פסגת שאיפותיה הטלוויזיוניות.

בראיון למגזין "לאשה" השנה היא ציינה את שמה של מלכת הטלוויזיה האמריקאית אופרה ווינפרי. עם כל ההערכה לעובדה ששתיהן נשים מרשימות ולדמיון בין השמות, ההשוואה הזאת לא ממש מסתדרת. אופרה היא שיא הקונצנזוס, היא רכה ומחבקת, קל לאהוב אותה. כאשה שחורה בארה"ב, היא פנתה לכל אמריקה בצורה שתעורר מינימום אנטגוניזם. אופרה הצליחה להעלים מעיני האמריקאים את העובדה שהיא שחורה, או גרמה להם לשכוח מזה מהר מאוד, אופירה לעומתה ממשיכה לדהור על הסוס המרוקני בלי לעצור.

חנפנות לקהל, סיפורים קיטשיים ונוגעים ללב ונגיעות של תרבות גבוהה יותר כמו מועדון הספר הטוב - החומרים שבנו את אופרה הפוכים לחלוטין מסוד הקסם המיוחד של אופירה. אופירה היא לא קונצנזוס, היא ככל הנראה לעולם לא תהיה, וזה בסדר גמור. אופירה היא חרב פיפיות במידה רבה, יש לה כוח משיכה אבל הוא מלווה כמעט תמיד בריקושט. היא מעוררת מחלוקת, לא קלה לעיכול, ממוקדת בייצור עניין גם על חשבון שמה הטוב. המבקרים משווים אותה למירי רגב אבל אופירה היא רכלנית כיפית, לא פומפוזית ולוחמנית. היא מתסיסה ולפעמים כועסת, אבל תעדיף להבעיר את האש ולהסתכל על השריפה ממרחק בטוח. בניגוד לרגב, יש לה המון מודעות עצמית, גם אם אין לה שום כוונה לשנות את דרכה.

למרות הסיפוק התדיר של אקשן טלוויזיוני, התכנית הקיצית של עם ברקו לא הוכתרה כהצלחה מסחררת, ואפשר להבין למה. אופירה וברקוביץ' זאת תכנית טעונה ורועשת, כזאת שצריך לתפוס אחריה איזה שנ"צ להתאוששות, והשיבוץ היומי אולי גרם לעומס יתר על המערכת, שלנו ושלהם. אפשר לציין את הבעייתיות בתכנית מונדיאל שאינה משודרת בערוץ שמשדר את המונדיאל, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתכנית לא הצליחה לייצר עניין או לבסס לעצמה קהל משמעותי.

וזה העניין - אופירה היא לא משבצת נעימה ובטוחה שאפשר לשקוע לתוכה כל יום. תכניות יומיות טובות מצליחות לייצר שגרה מנחמת, אצל אופירה וברקוביץ' אין שגרה, תמיד מחפשים את הפיצוץ הבא. אולי הצעד הבא יהיה תכנית שבועית במשבצת מרכזית יותר, אולי פעמיים בשבוע, אבל לא הרבה יותר. בצורתם המיטבית, הם צריכים מרחב נשימה, לקהל וכנראה גם לעצמם. אי אפשר להדליק אש בלי חמצן. אם הם הצליחו לעשות כל כך הרבה רעש מהשממה של שישי לפנות ערב, תארו לכם מה יעשו במיקום קצת יותר מרכזי. למי שהרעיון מעביר להם צמרמורת של חרדה בעורף אני יכול רק לומר: תפחדו, יש לכם ממה לפחד, זה הולך להגיע וכמו הסיוטים הכי גדולים במוחכם המתחסד, זה הולך להיות מהמם, או כמו שאופירה אומרת - שיא השיאים.