כו-לם אוהבים את רותי. כל שיחה על MKR, אחרי דיון בתככים ובבריתות השבועיות, תעבור מיד לנושא המרכזי: כמה אנחנו אוהבים את רותי ברודו. זה לא מסתכם בשבחים לשופטת הטירונית, מבחינת הצופים האדוקים מדובר ממש בתגלית. קשה לשים את האצבע על הסיבה, אבל התחושה היא שלא ראינו דבר כזה בטלוויזיה קודם לכן. אז מה הופך את רותי לנחמה הגדולה של החורף?
נתחיל מהתוכן: הביקורת של רותי שונה באופן מהותי ממה שהתרגלנו אליו בתחרויות בישול. שפים-שופטים במחוזותינו הפכו עם השנים לפילוסופים של אוכל. ביקורת על מנה תתחיל במהות העמוקה של חומר הגלם בסגנון "הרי במה תפוח אדמה עוסק?" (לא יודע, עובד בסופר), ימשיך במלודרמה סוחטת דמעות ("אז הטבחה החזירה אותך למטבח של סבתא?"), התרשמות כללית כגון "בסופו של דבר, הביס טוב, טעמים טובים", ובמקרים הטובים יתמקד בפיסת חדשנות ספציפית בתוך המנה ("גלידה בטעם רגל קרושה? אלה בדיוק הדברים שאני מחפש פה בתכנית").
הביקורת של רותי לעומת זאת, תהיה מקצועית ותמציתית - העוף טוב, הפירה לא קשור, חסר לי סלט חמצמץ בצד. ההערות המעמיקות יותר הן כבר ממש הדרכה מדויקת להפיכת מנה חובבנית למנת מסעדה (המטרה המוצהרת של התכנית) - להקטין את הכיסונים במרק ולהחליף אותם לטורטליני קטן שיהיה קל לאכול בכף, לפתוח את הדג במלח מול האורחים במקום להגיש להם את המלח לפירוק עצמי מלכלך ולא נוח, הצלחת עמוסה וקטנה מדי ואם המנה חריפה מדי חייבים להגיש עם לחם. היא לא מתפייטת, לא מרכיבה שירים בהשראת המנות ולא מנסה לרומם את החוויה למימדים שמימיים.
רותי נשארת קרוב לקרקע, היא מתייחסת לאוכל כמלאכה מקצועית וממעיטה בהשתפכויות. המחמאה הכי גדולה שלה תהיה, "אני אשמח להגיש מנה כזאת אצלי במסעדות". שופטים בתחרויות בישול בריטיות ואמריקאיות נוטים לרוב לבחור בכיוון המקצועי יותר, ובתכניות כמו בייק אוף הבריטית אפשר לראות ביקורות מקצועיות דקדקניות, ובהן דווקא חסרים שופטים רגשניים וליריים. לשופטי הריאליטי הפייטנים יש מקום של כבוד בטלוויזיה הישראלית, אבל עכשיו כשהנוף אצלנו התמלא בז'אנר הזה, מרענן ומשמח לראות לא רק שופטת ולא שופט, אלא כזו שגם מביאה זווית שונה לשולחן.
רותי היא אישה של תכלס, אשה חזקה שלא בוררת מילים ולא מרככת שום דבר. אם היא הייתה גבר זה היה אולי מובן מאליו, אבל זה כיף לראות אישה לוקחת את תפקיד הקשוחה/רצינית/קשה בלי לפחד לצאת כלבה. ומשמח אף יותר לראות שזה עובד. רותי לא מתנחמדת, לא מעדנת, אבל מעולם לא שמעתי מישהו תוקף אותה על אופייה הישיר. להיפך, נראה שכולם שמחים לראות אישה שנעמדת בגאון בפוזיציה שנשים אחרות עלולות לפחד ממנה. ברגע שמכירים את הטון הקר והמשפטים הענייניים, הם מפסיקים לשדר קור, ונחשף החום האנושי מאחוריהם.
אמרתי שרותי מקצועית ולא רגשנית, אבל דווקא היא הביאה את סיפורה האישי למסך בצורה נוגעת לב וביותר מפעם אחת. היא סיפרה על הסרטן שניצחה, על חיי הנישואים עם שותפה לעסקי המסעדנות, ומעל לכל הסיפור שדקר את לב הצופים: איך היא פספסה את ההזדמנות לעשות ילדים, ואיך בן זוגה שכנע אותה לוותר ומיד לאחר הפרידה "מצא פרגית צעירה" והביא עמה ילדים. זה סיפור מורכב ואישי, שלא ניכנס כרגע לפרטיו, אבל חשיפתו בטלוויזיה ובראיונות הייתה מפתיעה. כשטאלנטים מחליטים לחשוף סיפור אישי מרגש, הוא לרוב יתמקד במשבר ברור וחד משמעי, מחלה עליה התגברת, משבר אישי או כלכלי, אובדן קשה של אדם קרוב. הסיפורים תמיד יוציאו את המספר באור חיובי, כקורבן של הנסיבות או כמי שהצליח להתגבר עליהן, לא מישהו שמתחרט על החלטה שעשה, ולא רגשות קנאה כלפי האקס שנטש.
לרותי לא אכפת להוציא את עצמה לא טוב, ולכן היא קפצה בלי התלבטות לאחד העצבים הרגישים בחברה הישראלית. אשה בלי ילדים זה סוג של אות קין אצלנו (ואולי הגיע הזמן למחות את האות הזאת), ונשים יימנעו מעיסוק יתר בסוגיה. היא מדברת על תחושת הפספוס והבגידה, אבל לא מסתירה שהנושא לא היה בראש מעייניה בעבר. היא הביאה למסך סיפור סבוך ואמביוולנטי, ואנחנו הצופים ראינו את הכנות והפתיחות ושיבחנו אותה על כך. איש לא ביקר את רותי, לא לעג לה או השתמש בה לקידום מטרותיו הפוליטיות. כמו עם פוזיציית "האשה הקשה", רותי חשפה בלי היסוס את כל מה שחשבנו שאסור לנשים לחשוף, והראתה לנו שאין שד נורא לפחד ממנו, שיש מקום לנשיות הזאת בלב הקונצנזוס.
ומהתוכן למעטפת, שהיא לא פחות חשובה. זה מתחיל מהפרצופים שהיא עושה, פרצופים שרק בשבילם שווה לראות את התכנית. רותי מביאה למסך טווח הבעות שאנחנו לא רגילים לראות בטלוויזיה. היא מגלגלת עיניים, מעקמת את הפה, נוחרת בבוז או נתקעת בבהייה לא קשורה. היא לא מגלגלת עיניים רק בזלזול, לרוב ההבעות ישדרו משהו חיובי, גם אם לוקח קצת זמן להבין את שפת הגוף של רותי. היא יכולה להגיב בהנפת יד מבטלת, כשהכוונה תהיה להחמיא למנה מעולה. אבל זאת בדיוק הנקודה, היא לא מתכננת את ההבעות שלה, לא מעלה הצגה למצלמות, היא מגיבה מהבטן כאילו המצלמות לא היו שם.
זה אולי סוד הקסם של רותי, היא לא יודעת איך מתנהגים בטלוויזיה, וזה מה שהופך אותה ליהלום טלוויזיוני נוצץ. היא מדברת בפה מלא, טועה לפעמים בהגייה של מילים או שואלת "איך קוראים לדבר הזה? ג'יבנה?". היא לא מוכרת לנו מקצועיות, היא פשוט מקצועית. היא גם לא משווקת רגישות או עממיות, היא לא משווקת כלום, היא פשוט רותי. כל כך התרגלנו לראות טאלנטים משופשפים שיודעים מאיזה צד הם מצטלמים הכי טוב, שהבוסריות הטלוויזיונית של רותי היא כמו נווה מדבר מוריק. היא לא סתם נראית כאילו היא לא מבינה שהיא בטלוויזיה, נראה שבאמת ובתמים לא אכפת לה. עם כל המצלמות והאולפנים והפקות הענק, אנחנו עדיין רוצים להיות זבוב על הקיר, להרגיש כאילו אנשים מתנהגים בטבעיות גם בסיטואציה הכי לא טבעית. רותי מביאה את זה, ולא בכאילו. היא האישה הכי אמיתית על המסך, ובכלכלת האותנטיות הטלוויזיונית זה מצרך יקר מפז. כולם אוהבים את רותי, ובצדק, איך אפשר שלא להתאהב בפלא טהור שכזה. עכשיו רק שלא יראו לה פרקים של MKR, שלא תתקלקל לנו עד העונה הבאה.