נראה שאנחנו חוזרים שוב ושוב לנקודה הפמיניסטית שבמרכז לאהוב את אנה. החל מהצבת אישה (ועוד "לא נחמדה", אמאל'ה) כגיבורה ועד ליהוק נהגת המונית שמסיעה את ארונוב ממקום למקום: לאהוב את אנה מפוצצת בדמויות נשיות מורכבות, שמתמודדות עם סיטואציות רגשיות לא פשוטות, וזה לא דבר מובן מאליו, גם בעידן הטלוויזיוני הישראלי והנאור של רגע לפני 2019. הפרק של אתמול, שהפרומואים קידמו כ"שבירת חוקי הפורמט", האיר נקודה נוספת כזו: הקונספט הזה. התוכנית כולה. הקטע הכללי של לאהוב את אנה הוא משהו שהיינו צריכים להיות חשדניים כלפיו, לקבל אותו בקושי מסוים. ולא היינו - וכל הכבוד לנו, כצופים, שזרמנו איתה. מיד אסביר למה.
לאהוב את אנה לא נוצרה בוואקום. כאילו, כן, אנה ארונוב עצמה כנראה הגיעה באריזת שרינק כי אין לי שום הסבר אחר לעור הפנים המושלם הזה, אבל הסדרה עצמה נוצרה בתוך הקשר; בתוך היסטוריה שלמה של תוכניות שידוכים. ותוכניות השידוכים האלה (חשבו על הרווק וכל תוכניות הבת שלה, למשל) מתנהגות בדרך כלל בצורה מאוד מנומסת. הרווקה שבהן תמיד חייכנית וצייתנית, היא תמיד אסירת תודה על ההזדמנות לצאת לדייטים עם מחזריה, שתמיד לוקחים אותה לשלל הרפתקאות אקסטרים רומנטיות שרומזות לעולם האגדות והסיפורים. לאהוב את אנה לקחה את כל הטרופּים האלה, את כל המאפיינים המוכרים של תוכנית שידוכים -ומרדה בהם. ראשית, היא נתנה לגיבורה לסרב. כשדייט כלשהו לא מצא חן בעיני ארונוב, היא קמה והלכה. לפעמים היא לא התנצלה על הברז הזה, שנדפק לנגד עיניו של הבחור. כשאהוב פוטנציאלי לא מצא חן בעיניה, הוא מיד ידע את זה.
אנה, כסדרה, לא ריפררה לאגדות על נסיכות שמחכות לנסיך בכדור פורח (והם תמיד מגיעים מתישהו בהרווק לכדור פורח), אלא לאפס ביחסי אנוש או לאנשים שהם לא אני - ליצירות שמדגישות את הצד המחורבן שבעולם הדייטינג. אם בתוכניות השידוכים הקלאסיות, מוצג סיפורן של הנשים שמחפשות אהבה כסיפור של ייאוש וחולשה - היא "חייבת למצוא גבר" או "נמאס לה, בגילה, להתפשר" - הפעם יש כאן מישהי שלאו דווקא מאסה ברווקותה. אנה ארונוב היא לא אישה שאומרת תודה על כל חיוך והזדמנות לצאת מהבית, אלא מישהי שמחפשת אהבה בקטע אקטיבי, מודע ומושכל. היא רוצה לעבור את התהליך הזה בצורה הטובה ביותר *מבחירה*.
ולא רק שהיא אינה אסירת תודה, אנה ארונוב יודעת שהיא מציאה. אפשר להתווכח על כמה היא מוכשרת, יפה או מפורסמת (אם כי קאם און) - אבל אי אפשר להתווכח על כך שהיא, ובכן, מוכשרת יפה ומפורסמת. זה שם אותה בקאסטה די נחשקת של רווקות, ולו ברמה השטחית, הטלוויזיונית. זה שיחוק להביא מישהי כמוה לתוכנית שידוכים, אז למה שלא תעוף על עצמה? החלק הכי מתסכל בזה הוא שלפעמים התעופה העצמית כרוכה בהנמכת הגברים שמולה, או במחשבה שיש לה מלכתחילה על כך שדייט הוא זירת קרב בו יש שני צדדים נגדיים. אבל נראה שהיא עובדת על זה, וכל סשן עם בוקבוזה מתמקד בניסיון לעזור לאנה להתפתח, להכיל יותר ולקבל יותר. ובכלל, מה הטעם בגיבורה מושלמת? זה כל כך שנות ה-90. אנחנו בעידן של קמפינג ומשחקי הכס. נשים "רעות", או כאלה שלא היית רוצה להיות חבר שלהן, הן שיא הטרנד. אם נשיות חזקה ומורכבת היתה שמלה, אנה ארונוב היתה הולכת לחברה הסטייליסטית שלה ותובעת ממנה ללבוש אותה בדייט.
אני הולך לדבר עכשיו על מחקר התרבות ואני מתנצל על זה מראש, אבל בספרות הפמיניסטית ובקולנוע הפמיניסטי, מכירים את התופעה הזאת. סרטים "נשיים" הם הרבה פעמים סרטים שנוצרו בתבניות קלאסיות, מוכרות - וככאלה, גם גבריות, מן הסתם - שאחר כך נעשה עליהם טוויסט. דבר דומה קורה גם בספרות: לוקחים דגם קיים ומעוותים אותו. זאת אומרת, מציגים גרסה חדשה ורעננה שלו, שנראית לקהל מעוותת כי היא לא מצייתת לתכתיבים המסורתיים. כתיבה נשית בספרות נחשבה המון פעמים לכתיבה "רעה" עד שהמבקרים והקוראים הרחיבו את אופקיהם וקיבלו אותה כצורה חדשה, כאפשרות חדשה של ספרות. כסיפור חדש ונוסף שאפשר לספר ושיש לו מקום לגיטימי בתרבות כמו לספרות המהוגנת והמוכרת של הגברים.
לאהוב את אנה עושה צעד דומה. יש לה כאילו את כל הפיצ'רים של תוכנית שידוכים, אבל היא לא עושה את המהלך השגרתי שלהן. יותר משהיא מתעניינת בתוצאה המתבקשת - מציאת אהבה - היא מתמקדת בתהליך הקידום העצמי. זה כמו קומדיה רומנטית שבסופה הגיבורה תחליט שהיא בעצם עוזבת את הבחור ונוסעת לעשות תואר בחו"ל. אנחנו יכולים לדמיין את זה, אבל זה עוד לא מספיק שגור. במובן הזה, לאהוב היא סדרה מרדנית ורעה, אבל גם מעודכנת, מודרנית, חדשנית והכי פמיניסטית. וכל זה בשיא הפריים-טיים? זה לא היה יכול לקרות לפני עשר שנים. אפילו לא חמש. טוב שלמדנו לקבל את הסטיה הזאת, והלוואי שנראה עוד סטיות כאלה בעתיד.
פרק הסיום של "לאהוב את אנה" ישודר בחמישי בקשת 12