לפעמים טראומות נשארות חבויות שנים רבות לפני שהן צפות שוב ומזכירות לך את האובדן שלא היית מסוגל לקבל באותו הזמן. ההודעה על סגירתה הצפויה של מסעדת "אורנה ואלה", אחד המוסדות השינקינאים האחרונים ששרדו משנות התשעים העליזות, החזירה אותי במכה לאותו רגע הרה גורל.
אני הייתי שם. אני זוכר את אולם הקולנוע הדליל בצופים בו ראיתי את "הבועה" לפני כמעט 12 שנה. אני זוכר את הדכדוך שחשתי אחרי סצנת הסיום מול אותה "אורנה ואלה". אני הייתי שם כשזה קרה לפני יותר מעשור, אבל רק עכשיו אני יכול להיזכר במה שהדחקתי אז, במתכת הקרה שפילחה את העץ המתפקע. אז עוד לא הצלחתי לעכל את זה, אבל היום אני מבין: זה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של האשליה התל אביבית.
"הבועה" עוסק ברומן שמתפתח בין מילואימניק תל אביבי לבין בחור פלסטיני שפגש במחסום. כיאה לשמו, הסרט מיקם את עצמו בלב הבועה התל אביבית, ו"אורנה ואלה" היה אחד הסמלים המרכזיים בעזרתם הוא עשה זאת (כולל סצנות רבות במסעדה בזמן הפעילות ואחרי שעות הסגירה). אחרי שהרומן מסתיים, הבחור הפלסטיני מחליט להיות מחבל מתאבד ומגיע להתפוצץ מול "אורנה ואלה". המילואימניק רואה אותו, מבין שהוא אוהב אותו, והם מתפוצצים יחד כמו רומיאו ויוליה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מה שהתפוגג באותו פיצוץ לא הייתה האשליה של פתרון לסכסוך ושל חיים נורמטיביים בארץ ישראל, אלא האשליה של תל אביב המגניבה. קצת פחות מעשר שנים לפני "הבועה", הקסם המפתה של תל אביב שיכר את כולנו עם הדרמה הקלאסית "פלורנטין", ומאז המשיכו יוצרי הטלוויזיה לנסות ולמכור לנו את הדימוי המושך הזה שוב ושוב.
דנה מודן לדוגמה, שגילמה דמות של עיתונאית רכילות תל אביבית וצינית ב"פלורנטין", חזרה אחרי פחות מעשור לגלם דמות של מנחת טלוויזיה תל אביבית צינית ב"אהבה זה כואב" (אותה גם יצרה וכתבה). דנה מודן לא נעלמה מחיינו (וטוב שכך), אבל אם מסתכלים על הנוף הטלוויזיוני בשנים האחרונות - אי אפשר שלא להבחין בהיעדרות המוחלטת של הבועה התל אביבית מהמסכים.
בעשורים הקודמים מרבית סדרות הדרמה התיימרו לספר סיפור כל ישראלי, כשיצירות כמו "מילואים" ו"שבתות וחגים" ניסו להציג קשת רחבה של חוויות ישראליות, ולאחד את כולן תחת סיפור אחד, הסיפור שלנו. בשנים האחרונות, הטלוויזיה בארץ התבגרה והפנימה כלל יסוד באמנות הסיפור: הדרך לכללי עוברת דרך הפרטי. ככל שהסיפור יותר ספציפי, ככל שהעולם המתואר הוא יותר מדויק, היצירה תהיה שלמה ומעניינת יותר.
היוצרים הישראלים הפסיקו לנסות לגרום לנו לחשוב שהם מדברים על כולנו, והתחילו לספר לנו על עצמם. בדור החדש של הטלוויזיה הישראלית, הספציפיות היא צו השעה, כל סדרה מחויבת לספר לנו בדיוק מאיפה היא באה ומדוע, ולתבל את הכל בז'רגון ודמויות ייחודיות שיוכיחו את ההיכרות העמוקה של היוצר עם העולם אותו הוא מתאר.
בין ים של סדרות ירושלמיות ("עספור", "שאטו עין כרם"), באר שבעיות ("זגורי אימפריה") ודרומיות ("פלפלים צהובים", "כבודו"), בין סדרות על מסתערבים, חיילים דתיים וסוכנים חשאיים, ההיעדרות של הבועה התל אביבית בולטת במיוחד. העובדה שהפסיקו לספר את הסיפור הספציפי הזה משמעותית בגלל שלפני עשר ועשרים שנה, זה היה הסיפור הספציפי היחידי שהיה מותר לספר.
לצד סדרות "הסיפור של כולנו", העולם היחיד שקיבל בעבר ייצוג קונקרטי וקרוב למציאות היה העולם הקטן של הברנז'ה התל אביבית. הסיבה לכך נבעה בין היתר מהעובדה שרוב היוצרים חיו ופעלו באותה בועה תל אביבית, ולכן זה העולם הספציפי שהכירו וידעו לתאר. עם זאת, בניגוד לבאר שבע של "זגורי אימפריה" או ירושלים של "עספור", העולם התל אביבי לא היה רק עוד מקום ספציפי בישראל - הוא היה פנטזיה של ישראל אחרת.
בז'אנר הסדרות התל אביביות לא הייתה ישראל אחת, אלא ארץ מחולקת לשניים: מדינת תל אביב הנאורה מצד אחד, וישראל החשוכה מהצד השני. שיר הפתיחה של "אהבה זה כואב" מדגים את החלוקה הבינארית הזאת בצורה מושלמת: זה לצד זה מוצגים דימויים משני העולמות שנפגשים בסיפור האהבה חוצה המגזרים. הקפה השחור של אסי כהן מול האספרסו של דנה מודן, פיתה עם חומוס מול סושי, גרעינים שחורים מול קוביות גבינת גאודה. בצפייה חוזרת בסדרה אי אפשר שלא להרגיש שהפתיח הזה, כמו גם סצנות רבות בסדרה בהן מודן מטיחה בכהן עלבונות גזעניים (באירוניה כמובן), פשוט לא היו עוברים היום.
הייצוג של הגבר המזרחי בתור מוסכניק מלוכלך וחסר השכלה לא נראה רק פוגעני במבט לאחור, הוא בעיקר מרגיש כללי ולא מדויק. המוסכניק של כהן, כמו הנגר של סמי הורי ב"פלורנטין", לא היו ייצוגים של גברים מזרחיים מהפריפריה, הם היו הפנטזיה הסטריאוטיפית והמחפיצה של היוצרים התל אביבים על הגבריות המזרחית המחוספסת. מאז התקדמנו לא מעט, "ערס חתיך" כבר לא נחשב לתיאור דמות מספק, והסקטורים השונים בחברה הישראלית מתחילים לקבל ייצוג ממוקד ומעמיק. אבל בתוך כל הפלורליזם הזה, דווקא הסקטור הבועתי נזרק לצד הדרך.
אפשר לקשור את ירידת קרנה של התל אביביות לעליית הריאליטי, שהביא למסך דמויות שנעדרו ממנו עד אז. יוסי בובליל הוא לא פנטזיה של אשכנזים על המזרחים שהם רוצים לזיין, יוסי בובליל הוא כל מה שתל אביב ניסתה להדחיק במשך שנים. קברניטי הטלוויזיה, שתמיד חשבו שהקהל מחפש את הזוהר של תל אביב הרחוקה, גילו שהצופים דווקא אוהבים לראות את הפוראח שהם מכירים מהבית, גם אם הוא לא מסוקס ומרוח בשמן מכונות, גם אם הוא שמן, מזדקן, ומתהדר בפה ג'ורה שלא היה מתקבל בטלוויזיה כמה שנים לפני כן.
באופן מוזר, המהפך לא נעצר כאן, כשלאט לאט נהיה ברור שלא רק הפריפריה רוצה לראות את עצמה ולא את המרכז, אלא שגם המרכז בעצמו כבר מעדיף לראות סיפורים שמתרחקים מגוש דן. יוצרים כמו בת חן סבג ("מטומטמת") ומאור זגורי, שחיים בתל אביב שנים רבות, משתמשים בשורשים הבאר שבעיים שלהם כמטהר אוויר לניחוח הבועתי שדבק בהם, וככרטיס כניסה אל ליבו של הקהל הישראלי. נראה שאחרי שני עשורים בהם דחפו לנו את השיק התל אביבי לתוך הגרון, פשוט נמאס לנו לראות את הדמויות האלה על המסך שלנו. אפילו סדרה כמו "איש חשוב מאוד", שממוקמת בלב הברנז'ה התל אביבית, לא נושאת עמה את אותה התנשאות צינית שהגדירה דור שלם של יצירות ישראליות.
אולי דווקא עכשיו, אחרי שלקחנו כמה שנות חופש מהעריצות השינקינאית, כשכמעט כל סקטור באוכלוסייה מקבל סדרה שמדברת רק עליו, יש מקום להחזיר גם את הבועה התל אביבית למסך. הספציפיות כאמור, היא תנאי הכרחי ליצירה עגולה ומורכבת, ומה לעשות שלא מעט יוצרי טלוויזיה חיים כיום ואולי גם נולדו בעיר הזאת, שזה העולם שהם מכירים הכי טוב.
סדרה כמו "אורי ואלה" אולי מסמנת את הדרך לחזרתה של תל אביב לטלוויזיה, הפעם בגרסה אישית יותר ופחות מתלהבת מעצמה. דינה סנדרסון, ילידת העיר, לא יצרה סדרה על תל אביב הזוהרת והמגניבה, אלא על העולם שהיא מכירה, על המציאות שהיא גדלה בתוכה. היא לא באה ללמד אותנו על המרכז הנוצץ שנמצא בצד הנכון של איילון, אלא רק רוצה לספר לנו על המקום הקטן שלה. אולי עכשיו, כשהתל אביבים מתחילים להבין שהם לא יותר חשובים או מעניינים משאר ישראל, הקהל הישראלי יהיה מוכן סוף כל סוף לחזור ולהתעניין במה שקורה בתל אביב.
tvbee בפייסבוק