ג'ואי פוטר הייתה הנערה המושלמת: היא הייתה מבריקה וחדת לשון, טובת לב, יפהפייה שלא הייתה מודעת לזה, אמנית מחוננת וחברה נאמנה. אפשר להבין איך דמותה הפכה בהדרגה לדמות המרכזית ביותר ב"דוסון קריק" ואיך נקלעה למשולש רומנטי עם שני חבריה הטובים ביותר, דוסון ופייסי. ג'ואי פוטר הייתה גם הנערה הכי מעצבנת בעולם: היא הייתה שיפוטית, מפונקת ומתחסדת, היא הזניחה את חבריה ואת בני זוגה, היא התנהגה בקרירות לנשים שתפסה כאיום על מעמדה החברתי וחייכה אך ורק מצד אחד של פיה. הדואליות הזו - גיבורה שאמורים לאהוב אבל שקשה מאוד לחבב - הופכת את ג'ואי פוטר למקרה מבחן מעניין עבור "דוסון קריק" בפרט ועבור כל הדמויות המעצבנות באשר הן.
בראשית הייתה קייפסייד, עיירה שלווה ומומצאת בצפון קרוליינה, בה כל השקיעות יפהפיות וכל הנערים שגרים בה נשמעים כמו תסריטאים מובטלים בני 41. קייפסייד הייתה ביתם של דוסון, ג'ואי, פייסי וג'ן (שעקרה לקייפסייד מניו יורק בחוסר רצון בתחילת הסדרה) - תיכוניסטים יפים ומתוחכמים שאהבו רפרנסים מפותלים לתרבות הפופ ומערכות יחסים מפותלות לא פחות. ג'ואי, בגילומה של קייטי הולמס, הוצגה תחילה כנערה המגניבה והמעודכנת שלא מצליחה להתעלות על הנסיבות המחורבנות שנולדה אליהן (אמה מתה כשג'ואי הייתה ילדה ואביה ריצה עונש מאסר ממושך על סחר בסמים). היא הייתה האאוטסיידרית, הטומבוי, האמנית המרדנית שלא היה לה סיכוי מול הסקס-אפיל האורבני של ג'ן. התכונות האלה נמזגו אל תוך עלילה שהאירה את ג'ואי באור חיובי והתוצאה הייתה התאהבות כמעט מיידית - של דוסון, כמובן, אבל גם של הצופים.
אבל משהו בהתאהבות הזו לא הסתיים כמו שצריך. שוב, גם זה נכון למקרה הפרטי של דוסון וג'ואי, אבל נכון עוד יותר למערכת היחסים שבין ג'ואי וצופי הסדרה "דוסון קריק". ככל שנקפו הפרקים, דמותה של ג'ואי נעשתה מרכזית יותר ואיכשהו גם חביבה פחות. הנידוי שזכתה לו בקייפסייד עקב מעמדה הכלכלי והעובדה שאחותה היה נשואה לגבר שחור הוחלף בעלילות על הצטרפות ללהקה, נסיעה נחשקת לפריז או מכתב שלא הגיע ליעדו בזמן - אירועים שג'ואי התיכוניסטית הייתה צוחקת להם בפרצוף. את הנידוי החברתי של קייפסייד החליפו חיי חברה תוססים בקולג', ואת הידידות האינטימית עם פייסי ודוסון ירשה שורה של מערכות יחסים משמימות עם גברים שתמיד היו מאוהבים בג'ואי יותר משהייתה מאוהבת בהם (אליוט, אדי, כריסטופר - רשימה חלקית). את הסדרה היא לא סיימה כלוזרית אהובה אלא כווינרית - היא זכתה בעבודה הטובה ביותר, התגוררה בדירה היפה ביותר והייתה במערכת יחסים עם הגבר האטרקטיבי ביותר בתולדות "דוסון" - פייסי וויטר. ההזדהות שהייתה עמה בתחילת הסדרה נעלמה כליל.
ובכל זאת, ג'ואי לא מקבלת את הקרדיט שמגיע לה כדמות מעצבנת. אדרבא, הכבוד המפוקפק הזה שמור בדרך כלל לדוסון עצמו, שהתעצב לאורך העונות כיבבן אנוכי. דירוגים, טורי דעה וכתבות אודות האלמנטים המציקים יותר של "דוסון קריק" משתלחים רובם בגיבור הסדרה ובמאמר דעה של VICE כינו את דוסון "בחור נחמד ובלתי נסבל". הוא מככב גם ברשימות שמדרגות את הדמויות המעצבנות ביותר בטלוויזיה, יחד עם שנואי נפש נוספים כמו דיינה מ"הומלנד", קימי גיבלר מ"צער גידול בנות", ופחות או יותר כל הקאסט של "שני גברים וחצי". השנאה לג'ואי שמורה לאזורי הפרינג' של האינטרנט, ומי שמנסה להבין אם הוא הצופה היחידי שחשב שג'ואי היא בילת יכתת רגליו אל בלוגים יעודיים ושרשורים מרובי תגובות בפורומים. תזהו אותם לפי הכותרת שתתחיל כמעט תמיד במשפט "רק אני שמתי לב ש-". אבל לא, מגיב אלמוני ברשת, לא רק אתה שמת לב.
עצבים הם עניין סובייקטיבי אבל הם גם עניין דינמי. דמויות טלוויזיה רבות לא נכתבו במטרה להרגיז אף אחד, אך התקבלו ככאלה על ידי הצופים. אלה המקרים של קים באוור ("24"), סקיילר וייט ("שובר שורות"), גרייס פלוריק ("האישה הטובה"), ג'ני האמפרי ("אחת שיודעת"), אפריל קפנר ("האנטומיה של גריי") או פייג' ג'נינגס ("האמריקאים") - כולן דמויות משנה שמסיתות את תשומת הלב בזכות התנגדותן לתכונות המהנות והאטרקטיביות יותר של הגיבורים (ג'ק באוור היה סוכן חשאי מבריק וכל יכול, אבל קים הייתה פרחחית שכמעט נטרפה על ידי פומה) וכולן נשים, מה שמקל מאוד על שונאיהן ברשת.
"משום שוולט הוא הגיבור של הסדרה, יש נטייה אוטומטית להזדהות איתו ולעודד אותו, למרות הכשלים המוסריים שלו", הסבירה אנה גאן, שגילמה את סקיילר ב"שובר שורות", בטור שכתבה לניו יורק טיימס, "כדמות האחת שתמיד מתנגדת לוולטר וחושפת את השקרים שלו, סקיילר, במובן מסוים, היא דמות הנבל שלו". וכמו שרצינו לראות את גאס פרינג עולה השמיימה בלהבות בגלל קור ליבו, כך גם רצינו שאלוהים והסדרה יתנקמו בסקיילר, שחטאה הגדול היה להתנגד לאורח החיים הקרימינלי של וולטר. גאן הסבירה גם: "שווה לציין שצופים הביעו רגשות דומים כלפי דמויות של רעיות מהטלוויזיה, כמו כרמלה סופרנו ב'הסופרנוס', בטי דרייפר מ'מד מן'. דמויות של גברים לא מעוררות סוג כזה של פורקן ועוקצנות". נימה דומה הובעה גם בראיון עם מורגן סיילור שגילמה את דיינה ב"הומלנד" - בתו המרדנית של ברודי בעונות הראשונות של הסדרה. סיילור חטפה גם היא קיתונות של שנאה ברשת (גולשים ייחלו למותה האלים של דיינה כשהתברר שברחה מהבית, למשל), למרות שעל פי עדותה, דיינה הפכה לדמות מעצבנת בזכות חדר הכותבים של "הומלנד", שהיה מאוכלס בעיקר בגברים מבוגרים שלא הזדהו בעצמם עם דמות של נערה מתבגרת.
וחשוב גם להבדיל: אם סקיילר, גרייס ודיינה עצבנו בטעות, ישנן גם דמויות שנולדו לעצבן, פשוטו כמשמעו. נסו, למשל, להעיר לחובב "תרגיע" על הדמות הראשית בסדרה ותקבלו הרצאה של רבע שעה על גאונותו הקומית המיזנטרופית של לארי דיוויד. גם האנה מ"בנות" הייתה גיבורה מעצבנת בכוונה, וגם אם תכונותיה הילדותיות נראו תחילה מפתות ופרועות - לאורך פרקי הסדרה התחוור שאנחנו לא אמורים להיות בעדה במאה אחוז אלא גם נגדה (תהליך מקביל ומוקצן קרה למארני, שסיימה את "בנות" כפאנץ' עצוב בסופה של בדיחה ארוכה מדי על פריבילגיה לבנה). תהליך דומה קרה לרוס ב"חברים" - הוא התחיל את הסדרה כקוטר שאפשר עוד קצת לחבב וסיים אותה כלא פחות מפסיכופת מרובה התקפי זעם ומניירות גופניות. גם כאן היה מקרה אבולוציוני: ככל שהדינמיקה בין חברי "חברים" הלכה והתעצבה, כך הועצמו התכונות הקומיות של כל אחד מהם. ברבות העונות ראינו את צ'נדלר נעשה סרקסטי יותר, את מוניקה נעשית חרדתית ושתלטנית יותר, את ג'ואי נעשה מטומטם יותר ואת פיבי נעשית מרחפת יותר. התכונה הרוס-ית שהלכה והתעצמה היא עצבים - שיקוף מדויק של הסדרה ליחס שהצופים חשו כלפיו.
ג'ואי פוטר שייכת, אם כך לקטגוריה שלישית: הדמות המעצבנת רטרואקטיבית. רורי מ"בנות גילמור" כמעט שלא נתפסה בזמן אמת כמעצבנת, אך מאז כניסתה של הסדרה אל ספריית הסדרות של נטפליקס אי אז ב-2016, נכתבו עשרות כתבות ורשימות שמכנות אותה "בלתי נסבלת" או "הדמות הגרועה ביותר בסדרה". תהליכים דומים קרו גם לצופי "גלי", שגילו מחדש את וויל שוסטר כדמות מחפירה בעקבות כניסתה של הסדרה לאותה ספריית סדרות נחשקת. מקרה לא נטפליקסי של התהליך הזה ניתן לזהות אצל בנות "סקס והעיר הגדולה" - אם קארי החלה את הסדרה כאיט-גירל שאי אפשר לעמוד בקסמה, היא לגמרי סיימה אותה (ואת שני הסרטים שבאו בעקבותיה) כדמות שטוחה ושטחית עם תפיסת עולם מיושנת ואגואיסטית.
תחת צלו הכבוד של דוסון - שהדעות באמת אינן חלוקות על כך שהוא אחד השנואים - ג'ואי נראתה הגיונית יותר ונוראית פחות. מחלנו לה על הכתיבה המרושלת והמשחק הבינוני כי הסדרה עבדה קשה מאוד כדי להוציא אותה טוב, וכי תמיד הייתה גם דמות גרועה יותר ממנה. שילובה של "דוסון קריק" בספריית הסדרות של נטפליקס הוא, במובן הזה, חרב פיפיות: אנחנו עשויים לגלות בה איכוית נסתרות שחמקו מאיתנו בזמן אמת, אבל אנחנו גם מגיעים אליה עכשיו עם רגישויות מעודכנות והשכלה טלוויזיונית עשירה בהרבה, והפעם לא נסתפק באותו חיוך עקום.