פאנל השופטים של "הזמר במסכה" מצמצם את עיניו. כמו להקת דגים ממצמצים, מתקרבים ומתרחקים, פוערים פיותיהם ומנסים לנחש מיהם, מיהם אותם הזמרים המסתוריים שמתחבאים מתחת למסכות הגדולות והתחפושות המהודרות. כן, הם כורים גם אוזן ומקשיבים לקול הנשמע בביצועיו של מתמודד זה או אחר, אבל הגוף הוא מה שמטריף אותם. הגוף המפורסם והמכוסה הזה, המתריס כמעט, שמונע מהם לבצע את המשימה האחת שהוטלה עליהם: לזהות את האדם שעומד מולם.

זו נשמעת כמו מטלה קלילה, הן מבחינת דרגת הקושי שלה והן מבחינת החשיבות שיש לה בעולם. יאללה, אז גדי סוקניק קיבל על עצמו ראש של דוב וביצע נאמברים מתחום הרוק הקלאסי, מי ישמע. אבל "הזמר במסכה" לא נותנת מנוח. היא מפעילה את צופיה ומפעילה עוד יותר את השופטים בה, שמתמודדים עם המטלה המופרכת של זיהוי אנשים על פי קולם בלבד. ובעצם, לא על פי קולם בלבד, כי מפרקי העונה הראשונים ניכר שצוות השופטים מתרכז קודם כל במופע הפיזי שלפניהם. הם מנתחים צורות רגליים ומוטת כתפיים, מתבטאים בנחרצות אודות גובהו של מתמודד זה או אחר, מפרקים לגורמים את קלות ההליכה של המתמודדים, את נטיית גופם שמאלה או ימינה ואת המחוות שהם מסמנים בידיהם. ואוסף האיברים הקטועים האלה לא גורם להם להסס בהימוריהם. אדרבא - היקפי הקיבורת או רוחב הצוואר משמשים בתכנית כחותמת סופית וסופנית לכל ניחוש. "אלה הרגליים של לאה שנירר", פסקה אופירה אסייג באחד הפרקים הראשונים, כאילו כל בר דעת יכול ואמור להביט בשוקיים המחוטבים של הזמרת בתחפושת הפופקורן ולזהות בהם את כוכבת "מעושרות". כאילו די בהצצה החטופה והחלקית הזו כדי לפצח את זהותו של אדם שלם.

הפופקורן או הפטריה: מי תנצח בדו קרב? (צילום: מתוך: "הזמר במסכה", קשת 12)
כל בר דעת אמור לזהות למי שייכים השוקיים של הפופקורן | צילום: מתוך: "הזמר במסכה", קשת 12

והיא לא טועה, אופירה. כלומר, היא טועה אולי בניחוש שלה (הפופקורן עוד לא נחשפה בתכנית), אבל שיטת הבילוש שהיא מפעילה היא שיטה הגיונית. ולא רק כי הרמזים היחידים של אופירה (וצדי, וסטטיק, ובן אל ושחר) הם אותם איברי גוף תועים אלא כי אנחנו כבר ממש רגילים לראות, לזהות ולחפש את הגופים המקוטעים האלה. את קולקציית האיברים הזו. אנחנו הרי מדברים פה על אנשים מפורסמים, ושיח הסלבס רווי בדוגמאות למפורסמים שמזוהים מיידית עם איבר אחד בגופם. לאלין כהן יש את השפתיים ולנופר מור יש את הגבות. לעדן פינס יש תסרוקת אפרו מפוארת, מייקל לואיס זוהה שנים עם שרירי הבטן שלו ואסי בוזגלו וטום אביב מזוהים לפי הקעקועים שעל גופם. זו גם לא תופעה חדשה - פנינה רוזנבלום היא הבלונדינית הלאומית, אניטה פללי נשאה בחן את תואר "הישבן של המדינה", ותארים דומים, שוביניסטיים לא פחות, חולקו גם לדוגמניות ותיקות כמו פינצ'י מור המנוחה, שנודעה כרגליים של המדינה הרבה לפני רגליה המפורסמות, לכאורה, של לאה שנירר.

ולמרות שנראה לפעמים כאילו שום דבר בעולם לא התקיים לפני פנינה רוזנבלום, גם היא לא באמת מקבלת את הקרדיט המלא על זיהוי באמצעות איברים מקוטעים. התרבות המערבית עולה על גדותיה מרוב איברים שלא באמת שייכים לאף אחד, ובכל זאת יש להם כוח סמלי והם עוזרים לנו לזהות אדם מסוים. שיר השירים, למשל, רצוף חלקי גוף לוהטים בהם צוואר, שדיים, שיער - כולם בעלי תכונות ולכולם חיים משל עצמם. אפילו קולו של הדוד (האהוב) הוא פיזי ומזוהה, ויכול לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות. היוונים כינו את האמצעי הזה, של הסקת מסקנות מהפרט אל הכלל, בשם "סינקדוכה", ומרגע ששמים אליה לב - קשה לפספס אותה באינספור המופעים שלה בכתיבה ובדיבור (הדוגמה הקלאסית היא "דרושות לנו עוד ידיים עובדות" - משפט לא באמת הגיוני שהרי דרושים לנו אנשים עובדים ולא רק הידיים שלהם, אבל הידיים מסמלות ומעידות על כוח העבודה כולו). בשירה החצרונית של ימי הביניים הגדילו לעשות, ושכללו את מושג ה"אמבלמה" (סמל), ששימש את משוררי התקופה לעגוב על נשים בלי לחלל את כבודן. כך למשל, המשורר האיטלקי פטררקה מתאר את אהובתו, לאורה: "עיניים אלו במזמור לוהט/פיארתי, זו הדמות, היד, המצח" או "זה השיער מאיר כפז יוקד" - שתי הדוגמאות בתרגום לאה גולדברג - והקורא שלו מבין מיד. זו לא אהבה חלקית או משיכה חלקית, אלא אהבה בוערת שקשה כל כך להעלותה על הכתב, יופי נשגב כל כך שאין דרך אחת לתאר אותו במלואו ולכן צריך לפרקו לגורמים.

ולמרות שבכל זאת חלפו, כמה, 500 שנים מאז האדם האחרון שהרגיש צורך לבטא את אהבתו באמצעות סונטה, אנחנו עדיין חיים ומדברים וחושבים בשפה סינקדוכית, ו"הזמר במסכה" היא דרך נוספת בה אנחנו עושים את האינדוקציה הזו - הנה, גם במתמטיקה יש שם לתהליך של הסקה מיחיד לרבים - ומסתמכים על איבר אחד בשביל לזהות גוף חי שלם. אם כבר, השנים האחרונות הפכו את החברה שלנו לעוד יותר סמלית ומקוטעת. הזכרנו קודם את הסלבס שאפשר לזהות לפי חלק אחד בגופם, אבל גם אחת מצורות התקשורת הכי נפוצות של השנים האחרונות צורה שבורה וחלקית: הסלפי. התמונה העצמית מקוטעת מעצם היותה - תמיד חסרה בה איזו כתף, תמיד יש בה איזו יד שהולכת לאיבוד או רגליים גדומות שלא נכנסות אל הפריים כי המצולם חיפש את הזווית המחמיאה ביותר. וכיוון שאנחנו חיים בתרבות סופר-חזותית, והולך ונעשה לנו קל יותר לצרוך מידע קודם כל באמצעות העיניים, הסלפי הוא בעצם התמונה החדשה. זאת אומרת, הוא אחד הייצוגים המיידיים והמזוהים ביותר לגוף האנושי.

View this post on Instagram

Fasten your seatbelts

A post shared by // עדן פינס (@edenfines) on

חשבו על זה - קודם כל, הפסקנו להגיד סלפי, מילה שמריחה כמו תמצית של שנת 2015. במקום זאת, אנחנו אומרים "תמונה". לפני פרסום באינסטגרם נגיד "בואו נעשה תמונה" או "יש לי תמונות משם" - גם כשהכוונה היא במובהק לסלפיז. למעשה, תמונת גוף מלאה תיראה לנו כמעט חשודה: מי צילם אותה? איך הגיעו לזווית הזו ואיך החזיקו את הטלפון? הסלפי הוא מיידי ואישי, ותמונת הגוף השלם הפכה, בהתאם, לתמונה שנראית לנו מקצועית יותר, מהונדסת יותר, עמוסה בפרטים שאנחנו לא בהכרח צריכים כמו ארבע גפיים. העיניים שלנו מורגלות כבר לראות גוף שלם ולחשוד בו, לזהות בו סימנים לנוכחות של אדם נוסף כי התמונה האותנטית הראשונה שאנחנו מדמיינים כשאנחנו מדמיינים מישהו היא תמונה של גוף מקוטע. ברשתות החברתיות גם למדנו מעין שפת סימנים שמושתתת על אותם איברים קטועים: צילום של ירכיים שזופות מעיד על ביקור בבריכה או בים, כפות רגליים על מדרכה פירושן חופשה או ביקור במקום נאה (וזה שונה, כמובן, מכפות רגליים על משענת או הדום, שמסמלות רגיעה) וידיים שנשלחות לאחוז זו בזו מתמצתות לנו גם סיפור אהבה שלם. אנחנו מזהים איברים גם כשהם מנותקים מההקשר האנטומי שלהם, גם כשהם לא חלק מגוף, ואנחנו יודעים לקרוא בהם משמעויות סמויות.

אז הלאה הפתולוגים ולכו הביתה בעלי הפטיש לכפות הרגליים - אתם כבר לא מיוחדים. כולנו הפכנו בלית ברירה לאנשים שיכולים להכיר אדם אחר לפי מעט מאוד ממנו. החיים והקדמה עיצבו אותנו בתהליך אבולוציוני מזורז שבסופו יצאנו עם גב כפוף ועיניים מיומנות שלא צריכות לראות אדם שלם בשביל להכיר אותו. וזה גם הקאץ' הגדול של "הזמר במסכה" - העובדה שהיא מכריחה אותנו להתעמת עם כישרון שכבר אמור להיות לנו. כישרון שאופירה ניחנה בו וסטטיק ובן אל ניחנו בו, אבל עבור אדם כמעט אנטי-דיגיטלי כמו צדי צרפתי מדובר בעינוי. "הזמר במסכה" לוקחת את הבידור הקלאסי שהוא מורגל בו, את הסצנה המוכרת של אדם מפורסם על במה מול קהל, ומביאה אותו הישר למאה ה-21: השלם מת, יחי החלקי.