בכל צחוק יש מידה של אמת, אומרת הקלישאה. באופן טבעי, האמת המדוברת תהיה תמיד מהזן הקשה, אמת שלא נעים לשמוע, אז צוחקים סביבה. זאת מהותה העגומה של הקומדיה, כל בדיחה טובה טומנת בחובה גרעין של כאב ודיכאון קיומי. סדרת המערכונים המצליחה של השנה, "הטורטלים" ב"ארץ נהדרת", לא יוצאת מהכלל הזה. להיפך, בצפייה רציפה בעלילות המשפחה הנובורישית של המדינה, שוקעת לאיטה ההבנה הכבדה: "הטורטלים" הם מערכונים ממש, אבל ממש מדכאים.
נכון, יש להם טאנז כסף, הם אוכלים צבים וסוסוני ים, לאבסטר וסאקה, מפנקים את עצמם ואת הילדים ובאופן כללי חיים כמו מלכים. הטורטלים הם המתעשרים החדשים שחושבים שאפשר לקנות יוקרה בערימות של מזומנים, מסתובבים בעולם כאילו הוא שייך להם, דורסים ורומסים ועושים מה שבא להם, בזמן שהם בטוחים שהם הכי תרבותיים ומתקדמים בעולם. הטורטלים הם כל היאפים עם הג'יפים שאנחנו מקנאים בהם ובזים להם, ואנחנו מרגיעים קצת את הקנאה כשאנחנו מתנשאים וצוחקים על ההצגה הריקה שלהם.
אבל השפע המוגזם והשיניים המולבנות מסווים את המהות העמוקה של המערכונים (ואני לא הראשון שאומר את זה) - הטורטלים הם אנחנו, כולנו טורטלים. אולי אין לנו טאנז של כסף, רק כמה אלפים בעובר ושב טאפס, אבל אנחנו נמצאים באותו סחף נובורישי, גם אם בעוצמות פחותות בהרבה. כולנו שותים סאקה כי זה מרגיש תרבותי, מתענגים על מאכלים נדירים (ולא באמת טעימים), שופכים כסף על כל בעיה (בעיקר על הילדים), וחיים מסטורי לסטורי, עם עצירות מתבקשות לטיפוח ושיפוץ בשביל הסטורי הבא.
כולנו נוסעים לחו"ל ולא רוצים לראות ישראלים, אבל מתנהגים כמו הישראלים הכי גרועים, מתייחסים לכל העולם כמו למשרתים ובסוף נותנים טיפ גדול (תראו את היוונים, כמו עבדים שלנו, מתחננים לטיפ). כולנו מבזבזים את כל הכסף שיש לנו בשביל לחיות לרגע כמו מלכים, כולנו מתפארים בחיים מושלמים, כשעמוק בפנים נפערת תהום עמוקה של ריקנות. כולנו מזדקנים, ולא ממש יודעים איך להתמודד עם זה.
טוב, גלשתי קצת למחוזות יאיר לפיד. ברור שלא כולנו חיים כך, אפילו לא קרוב. אבל זה בדיוק המנגנון של המערכונים, אנחנו מתחילים עם לעג על המתעשרים הפתטיים האלה, ולאט לאט מוצאים עוד משפט שיצא לנו לומר, עוד מנהג מגוחך שחטאנו בו גם אנחנו, עוד מערכת יחסים שגם אנחנו מנהלים רק דרך הטלפון. התנועה הכפולה הזאת - הלעגה והקצנה של הטורטלים, ומצד שני נגיעה שלהם בחיים האמיתיים, מתנקזת כל פעם למוסר השכל של דיכאון קיומי.
המערכונים של הטורטלים תמיד מסתיימים בפואנטה מדכאת, כשגם באמצע משובצים אינספור רגעים קודרים. בחופשת הזוגות ביוון לדוגמה, הכותבים פירקו לרסיסים את המושג של חברות, טחנו לנו שוב ושוב את השנאה, הקנאה והשיעמום. בסוף, אחרי שכולם תקעו לכולם סכין בגב וסובבו אותו ארבע פעמים, חי טורטל מכריז בהחלטיות "באפריל אנחנו בטוסקנה".
המנגנון הזה חוזר בכל מערכון - התפארות בחיים הטובים, האמת העגומה פורצת מתחת לפני השטח, ובסוף הכל חוזר למקומו בהשלמה עגומה. המערכון על יום ההולדת ה-40 של ספיר עוסק כולו בהזדקנות, כאשר אחד החברים מגיע עם אשה צעירה ויפה, וגורם לכל הזוגות כמעט להיפרד, ולהישאר בסוף בשביל הילדים. במערכון על יום ספא, הנשים מזריקות, מקלפות ומתעללות בפרצוף שלהן עד שהן נראות כמעט כמו מפלצות. המערכון על רוטינת הבוקר מסתיים בסבב תשלומים לילדים בתמורה לכך שפינו את הצלחת מהשולחן.
למרות כל ה"אבא", השייסרים, הלאבסטר והשמות המצחיקים, קשה להסתכל על הטורטלים בריחוק, קשה לצחוק עליהם בלי להרגיש שאנחנו גם קצת בוכים על עצמנו. במסווה של לעג על הנובורישים ההם, המערכונים מפרקים כל יסוד חיובי של החיים: תרבות, הצלחה, חברות אהבה וילדים. החברים כולם שונאים אחד את השני, הילדים מנותקים, הנישואים הם פשרה מייסרת וכולם נלחמים בזקנה. הבעיות האלו אינן נחלתם של האלפיון העליון בלבד, אלה הקשיים הקיומיים שלנו, והמערכונים מחטטים בפצעים הפתוחים האלה בלי רחמים.
ההקצנה הפרועה של הטורטלים, ההגזמה המגוחכת של דמויות לא מעוררות אמפתיה (כי מי מרחם על עשירים), אפשרה ליוצרים להתמודד פנים אל פנים עם כל השדים הקיומיים שרודפים אותנו. כל קשר אנושי נחשף במערומיו, כל יומרה מושמת ללעג, וכל הניסיונות להילחם בזמן כושלים ומתרסקים. בין הלעג 'עליהם', והצחוק 'עלינו', בין שיבושי המילים והש' המושלמת של חי, בין אינספור הבדיחות הקטנות שהפכו את הטורטלים לתופעה כובשת, ממשיך להדהד המסר הקשה של המערכונים: החיים האלה (שלנו או שלהם, זה לא באמת משנה), הם ריקים, מזויפים וממש, אבל ממש מדכאים.