בשולי מלחמות ישראל שמתנהלות בימים אלו מחוץ לגבולות המדינה ובתוכם, "המפקדת" (כאן 11) סיימה השבוע את הטירונות שלה על המסך. זה היה מסלול הכשרה טלוויזיוני קצר, כמעט מקביל באורכו לטירונות הכלל-צה"לית שליווה, ועל אף שלא מדובר בקונצנזוס נוסח "חזרות" נראה שרוב הצופים ימקמו את הסדרה על הסקאלה המחמיאה שבין הצלחה להצלחה יתרה (אם כי, כמו תמיד, יש גם צופים שנשרו עוד לפני טקס הסיום). גם מבלי להידרש לסופרלטיבים ששטפו את הרשתות החברתיות, ראוי לציין לטובה במיוחד את הקאסט המצוין (מצטיינת מחלקתית: אלונה סער. ציון לשבח על אומץ לב תחת אש טוקבקיסטים: מיה לנדסמן) ואת הפסקול המעולה של אקו ותומר כץ.

יש מקום רב לנתח את האספקטים הדרמטיים של "המפקדת", מבניית הדמויות ועד טוויית העלילות (והאופן החריג של סגירתן, ולרוב – אי-סגירתן). אבל התקופה שבה היא שודרה, רגע לפני אסון המירון ועד שלהי מבצע שומר החומות, מחייבת לומר גם משהו על הפן התמטי, ויותר מזה: לומר משהו על "המפקדת" שהוא לא רק על "המפקדת".

(מכאן ואילך: ספוילרים על העונה כולה)

אחרי הקליף האנגר שבסיום פרק 9, בו נראתה המ"כית הנאיבית והחייכנית ערבה (עלמה קיני) שכובה על מיטתה לאחר ניסיון התאבדות, הפרק האחרון נפתח בבית החולים שבו היא מאושפזת. ניסיון ההתאבדות נכשל, ושלושת מפקדיה של ערבה – מפקדת המחלקה נועה (סער), מפקד הפלוגה כפיר (דור הררי) ומפקדת הבסיס (מיה דגן) – מגיעים לדרוש בשלומה. ביניהם עומדת ההבנה – לא הבנה שבשתיקה כלל – כי אחרי שנכשלו בשמירה על שלומה של פקודתם, כל שנותר להם הוא לשמור על שלמות אחוריהם.

כך קורה שאיש מסובביה של ערבה (ואין זה משנה אם מחוץ לגבולות הסדרה מתנהלת חקירת מצ"ח אינטנסיבית בהובלתו הישירה של הפצ"ר ובסיוע חיצוני של המחלקה היהודית בשב"כ – מה שקובע כאן הוא מה שנראה ומסופר על המסך) לא נדרש לספק תשובות או הסברים, ודאי שלא לעמוד בפני סנקציות: לא המ"מית שהתעלמה מסימני אזהרה צורמים כמו צופרי אזעקה; לא המ"כיות שלא גילו בה עניין, כל שכן אמפתיה ואחווה (ובזמן שהקולגה האובדנית מאושפזת, הן יורדות על טוסט פיזורים כאילו לא קרה דבר); לא החיילות שלעגו לה (ולא זוכות אפילו לגלות לאן הובילה, בין השאר, התנהגותן); לא המ"פ האחראי, שהיה גם מודע לחוסר ההתאמה המשווע של ערבה לתפקיד, שלא לדבר על היעדר החניכה של נועה; לא המב"סית שנושאת באחריות הכוללת (אבל לא נושאת בשם, אולי באופן סמלי, כי לאחראים אין שמות). אף אחד לא מסביר, אף אחד לא נענש. אף אחד אפילו לא מתנצל. עולם כמנהגו נוהג. בחדר ההמתנה אומר כפיר לנועה ש"הדבר היחיד שמעניין את כולם זה האם אני ואת אחראים לזה", אבל האמת היא שהוא מנותק מהשטח כתמיד; נראה שזה לא מעניין איש.

מי כאן החיילות הבעייתיות?

ניסיון ההתאבדות של ערבה הוא האירוע הכי דרמטי בסדרה (עם הפיי-אוף הכי מינורי שאפשר להעלות על הדעת), אבל הוא לא אירוע חד-פעמי. מה שנכון לגבי הדמויות המעורבות בסיפורה של ערבה נכון כמעט לכל דמות ב"המפקדת", וזה נכון באותה מידה לאירועים שמפרים נהלים צבאיים ולאירועים שחורגים מנורמות מוסריות. זה נכון לכולן: לצליל (נועה אסטנג'לוב), שמאשרת על דעת עצמה יציאה הביתה, מזייפת חתימה, מכניסה ומחזיקה אזרח בבסיס ומאיימת על חיילת בשקר; לצימר (כרמל בין), שמדרדרת ברשעות את צליל לתוך כדור השלג שבנסיבות סבירות היה מגלגל אותה אל מחוץ לבסיס; לספיר (לנדסמן), שמשקרת למב"סית כדי למנוע מכפיר קידום, ואז משקרת לכפיר כדי למנוע מעצמה פרידה; לכפיר, שמנהל יחסי מרות אסורים; למב"סית, שעוברת לסדר היום כמעט על כל אירועי המשמעת בפלוגה; לחגו (גל מלכה), שמאיימת על חיילת וסוחטת מפקדת; לשמרית (ליר כץ), שמנשקת את המ"מית; וכמובן – לנועה, שמשאירה בתפקידיהן מ"כית שנתפסה בשקר ומ"כית בלתי כשירה עד כדי ניסיון התאבדות, מתעלמת מקריאות מצוקה של חיילת מאוימת, שולחת את אותה חיילת לישון עם גבר בחמ"ל, לא מדווחת על יחסי מרות בין מ"פ לפקודה, עושה סלאט-שיימינג פומבי ומכוער לחיילת, מאבדת חיילות בניווט ומנסה להסתיר את זה, מפקירה נשק, ומכסה על הסתננות של אזרח לבסיס.

עלמה קיני, "המפקדת" (צילום: ורד אדיר, יח"צ כאן תאגיד השידור )
עלמה קיני בתפקיד ערבה | צילום: ורד אדיר, יח"צ כאן תאגיד השידור

יוצאת הדופן במסדר פורק העול ומנער החוצן הזה היא ערבה, השה התמים שכמעט והקריב את עצמו לעולה על מזבח הבלגן. היא גם היחידה שכמעט ונענשת – וגם זה קורה רק משום שהיא גוזרת את העונש על עצמה

כולן שוברות את הכלים, רובן מוסיפות שקר על פשע (שקרים היא המגפה השקטה של הבסיס), ואף אחת – כמו באפיזודת ההתאבדות – לא נדרשת לשאת באחריות; פיקודית, חברית, מוסרית, לא משנה איזו. ב"המפקדת" כולן יכולות לטאטא את החטאים מתחת ליריעת האוהל (מעניין לראות, אגב, את שיעור המפקדות ברשימה שלעיל. זה אחד ההיפוכים היפים שעושה "המפקדת": הטירוניות הן חיילות במסלול איתן, מסומנות מראש כבעייתיות כמעט מבלי שיינתן לזה ביסוס עלילתי; אך ככל שמתקדמת הטירונות, והמפקדות הן אלו שכושלות שוב ושוב בהתנהלותן, עולה מאליה השאלה: מי כאן בעצם החיילות הבעייתיות?). יוצאת הדופן היחידה במסדר פורק העול ומנער החוצן הזה היא ערבה, השה התמים שכמעט והקריב את עצמו לעולה על מזבח הבלגן. למרבה האירוניה, היא גם היחידה שכמעט ונענשת – וגם זה קורה רק משום שהיא גוזרת את העונש על עצמה.

זה לא מקרי שבמקום התייחסות נרחבת ומתבקשת להשלכות של ניסיון ההתאבדות, מה שתופס את מוקד ההתרחשויות בפרק האחרון הוא מעשה מטופש וכמעט חסר חשיבות של גניבת כפיות מהמטבח: אירוע שזוכה בתחילה להתייחסות שהולמת גניבת אמל"ח ומסתיים בהתייחסות שהולמת גניבת מסטיק. נועה עוברת כאן בחצי שעה טלוויזיונית מהטרפת המ"כיות בחיטוט בתיקים ובשק"שים להשתקת האירוע כי "זה רק כפיות". זה מסע הכומתה המזורז שהיא עברה בסדרה כולה: מקצה אחד של אובדן פרופורציות לקצה השני.

אבל הדבר החשוב כאן הוא איום הסרק במשפט צבאי שלא יתרחש, מפני שזו תמצית "המפקדת": סדרה שבה איש לא נותן את הדין על מעשיו. ולא משנה אם מדובר בגניבת בגדים של חיילת או בסכין המוצמדת לצווארה, אם זה זיוף חתימה או סחיטה באיומים, אם זו כפית שנגנבה או נשק שהופקר. כי בבט"ר ארז נוהגים בקלה כבחמורה – כלומר, לא עושים כלום. ומשעה שהכפיות חזרו למטבח של וקנין, גם הסדר המבורדק של הבסיס שב אל כנו. כמו שאומרת ערבה, כאילו לא ניסתה זה עתה לשים קץ לחייה: "הכי בסדר".

חטא בלי עונשו 

וכך מסתיימת "המפקדת": ספיר תמשיך ברומן עם כפיר רגע אחרי ששיקרה לו, צליל תמשיך בתפקיד רגע אחרי שאיימה על חגו, כפיר והמב"סית ימשיכו בתפקידיהם רגע אחרי שמ"כית ניסתה להתאבד מתחת לאפם, חגו פשוט תעשה מה שהיא רוצה ולא תטרח אפילו לעלות על האוטובוס. ונועה, היחידה שלפחות עורכת חשבון נפש קצר והיחידה שמציעה לקחת אחריות ולשים את השרוך הירוק על השולחן (כשדבריה של ערבה – "חבל שלא הבנתי קודם שאני לא מתאימה להיות מפקדת" – מהדהדים בראשה), נענית ב"זו לא בחירה שלך".

אפשר לתהות עד כמה זהו מהלך נכון מבחינה תסריטאית, אבל ענייננו כאן בתמה – והרגע שבו נועה משוחררת מאחריות על ידי המב"סית הוא בדיוק התמה של "המפקדת". כיצירה אחות ל"אפס ביחסי אנוש" אפשר לקרוא לה "אפס באחריות". כך עושה המב"סית, כך עושות כולן. הסיבה איננה השרירותיות של החיים ("ככה זה בצה"ל/בחיים" הייתה תגובה נפוצה לטענות על קווי עלילה שנעלמו כמו היו טמפונים אבודים), אלא מה שנהוג לכנות "תרבות ארגונית": התנהלות שגורה ומבוססת. זו רוח "המפקדת".

אלונה סער, "המפקדת" (צילום: ורד אדיר, יח"צ כאן תאגיד השידור )
אלונה סער בתפקיד נועה | צילום: ורד אדיר, יח"צ כאן תאגיד השידור

פרקי "המפקדת" נמתחו בין החרדים הנמחצים במירון לתאילנדים החשופים באשכול, בין הצתת המלון בעכו להצתת הבית ביפו, בין הלינץ' בבת ים ללינץ' בלוד, בין פקידים שנמלטים מאחריות כמו מרקטה לפוליטיקאים שמיירטים ועדות חקירה 

כך, מאפיין בולט של הסדרה שהפריע מאוד לחלק מהצופים הוא בה בעת זה שהופך אותה למטאפורה מדויקת עד כאב של אחת הרעות החולות הפונדמנטליות של החברה הישראלית. "המפקדת" מציגה את המחלה הלאומית – השלכת האחריות – ומדגימה אותה דווקא על הגוף הכי היררכי ונוקשה במדינת ישראל (שהוא גם – ולא במקרה – המקום שבו השתרש המושג כסת"ח ונולד הביטוי "להאשים את הש"ג"). זו סדרה שקולעת לישראל העל-זמנית והאקטואלית גם יחד: היא משקפת את הדנ"א החברתי העמוק והשורשי, את תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" ואת ההמראה ההיסטורית של האחריות מעול מוצק על הכתפיים לגז שנפלט מבין השפתיים; אבל היא משקפת גם את הרגע הזה בזמן של ארעיות חסרת אחריות, של ממשלות מעבר בלי תקציב, ממלאי מקום בלי סמכות ואסונות בלי ועדות בדיקה, של גופי ביקורת מסורסים ורדופים, רופסים ומתרפסים, כפותי זרועות ועקורי שיניים.

היא עלתה לאוויר שלושה ימים לאחר שאיציק סעידיאן הצית את עצמו מול אגף השיקום משום שמשרד הביטחון לא ידע לעטוף אותו בשמיכת מילוט, והסתיימה יום אחרי שמאיר גלויברמן ומרדכי בנימין רובינשטיין נהרגו בבית הכנסת בגבעת זאב משום ששליחי ציבור הניחו להם לעמוד על רצפת גרדום. פרקיה נמתחו בין החרדים הנמחצים במירון לתאילנדים החשופים באשכול, בין הצתת המלון בעכו להצתת הבית ביפו, בין הלינץ' בבת ים ללינץ' בלוד, בין פקידים שנמלטים מאחריות כמו מרקטה לפוליטיקאים שמיירטים ועדות חקירה כמו כיפת ברזל לישבן. "המפקדת" מציגה מציאות קיצונית שבה לא טורחים להאשים אפילו את הש.ג, אבל בצעד קטן לכיוון המציאות אפשר לדמיין את נועה וספיר מחליפות האשמות בתחקיר המ"פ לאחר שהטירוניות נעלמות בניווט; את המב"סית מסכלת חקירת מצ"ח בעקבות ניסיון ההתאבדות; ואת כפיר עומד בפני הבוסית שלו כדי להסביר את מה שכונה בפרק האחרון "שכונה" ואומר שהוא נושא באחריות – אך "אחריות אין פירושה אשמה". הבעיה איננה שאחריות אין פירושה אשמה – זה דווקא נכון – אלא שבישראל אחריות אין פירושה דבר. זה מושג ריק.

מעשים בלי השלכות, החלטות בלי אחראים, מחדלים בלי אשמים, חטא בלי עונשו. אין דין ואין דיין. בט"ר ארז הוא לא בסיס קטן ואזוטרי במדינת ישראל; הוא מדינת ישראל. עכשיו, כמו שאמרו פעם בסדרה צה"לית אחרת – תסתכלו עליהן ותראו אותנו.