קרוב ל-20 שנה שבערוץ הקהילתי (אפיק 98 בשלט, כמובן) משודר מדי שבוע מגזין המסקר את החדשות המקומיות של יישוב באריה, לצד מגזינים לוקאל-פטריוטים אחרים כמו מגזין ירושלים, עניין ראשוני הראשל"צי, מבט רענן הרענני, ורחובוטיוי. אכן, מגוון שמות שקשה לזפזפ מהם הלאה.
המגזין מנוהל באופן עצמאי ע"י תושבי היישוב ומעניק לצופים הצצה למתרחש בבאריה, וכולל כתבות לייף סטייל עם שולי ושוש – הדודות העולצות, סדרת כתבות תחקיר בשם "דרכה האחרונה" על היעלמותה של תושבת באריה מיקי אדלר – בניצוחו של נמרוד יודקביץ' ההזוי, וכתבות שטח של כתבת הנוער הדיכאונית יערה כרמלי.
רק שבניגוד למגזינים מקומיים אחרים, מגזין באריה הוא שקר אחד גדול. לא רק שהוא לא משדר 20 שנה כפי שנטען בעמוד הפייסבוק שלו, באריה בכלל לא קיימת על המפה. לצופים המזדמנים בבית, שצופים בערוץ הקהילתי ונתקלים במגזין, הכתבות מהמקום הדמיוני הזה נראות חלק אותנטי מהערוץ. אבל העוקבים בפייסבוק כבר יודעים – מדובר בפייק ניוז.
זוכרים את סרטון החתונה המעפן-במכוון של עמוס וקארין, "הו עמוס", שהתגלה להיות פרויקט פארודי ומודע לעצמו של סטודנטית מ"בצלאל"? אז במקרה של מגזין באריה החליטו לקחת את הדאחקה הזאת צעד אחד קדימה. אם כמה שקשה להאמין, כתבות כמו "כבר לא צריך להחתים דרכון כדי ליהנות מחוויה פריזאית – הכירו את קפה יונצ'ו בבאריה" - הן מתוסרטות לחלוטין, ורק מתחזות לאותנטיות. "מה זה שוש, המלצר מדבר עברית?" שואלת שולי המופתעת ומגייסת את כל מה שלמדה בחוג דרמה במתנ"ס "ברור שולי, אנחנו מטר מהבית, לא יצאנו מבאריה" עונה לה הקולגה שוש המטרחנת.
מילא שלושת הצופים המזדמנים של הערוץ הקהילתי (השערה שלי: פנסיונר מרחובות, סטלן על אדולן ופיליפינית) שהוטעו לחשוב ששוש ושולי הן לא שחקניות, אבל מה עם המופקדים על הערוץ? יש מצב שגם עליהם עבדו בעיניים? מבירור קטן גילינו שבערוץ הקהילתי מחויבים לשדר כל דבר חובבני – ובלבד שהוא לא שיווקי או פוליטי. בירור יותר מעמיק העלה שאם תצלצלו לערוץ הקהילתי ותשאלו "מגזין באריה, זה פור ריל?" - אז בצד השני של הטלפון יענו לכם שזה מגזין אותנטי לחלוטין.
אבל מה בעצם הערך של החיקוי הזה, אם הוא כל כך זהה למקור? מה הטעם אם בקושי אפשר להבדיל בין כתבה "אמיתית" בערוץ, ובין הפארודיה? מי שעוקב בפייסבוק וצופה בסרטונים בסמיכות, בטח כבר קלט את הסיפורים האפלוליים שמתחת לפני השטח.
בכתבה של שולי ושוש בקפה יונצ'ו למשל, ניכר הניסיון לעשות טווין פיקס גרסת הלבנט עם איזכור לסיפור השכול הפרטי של בעלת בית הקפה, חן רוזמן. "למה קראתם למקום קפה יונצ'ו?" שואלות שולי ושוש את בעלת המקום שיושבת איתן לקפוצ'ינו. "על שם אחי יוני רוזמן, שנפל במהלך תרגיל ב-2003. הוא עלה על נגמ"ש שתפסה בו אש, והוא פקד על החיילים לנטוש, הוא קפץ מהנגמש ואז קרה מה שקרה". מכאן והלאה שושי ושולי, המראיינות, מטפלות בחוסר רגישות משווע בסיפורה של בעלת המקום, כאילו מנסות לברר האם מדובר בסיפור הירואי של חייל גיבור או שאחיה היה סתם אפס פחדן.
ל"בדרכה האחרונה" של נמרוד יודקביץ', על סיפור היעלמותה המסתורי של תיכוניסטית בשם מיקי אדלר, יש ייחוד אמיתי בנוף הכתבות הבורגניות של הערוץ. כתבות התחקיר של נמרוד הן כמו צל של אמת, גרסת הלואו-טק. נמרוד הספקולטיבי מלווה בקולו את צילומי הארכיון, מראיין חברים ומשפחה מהיישוב, ובאופן כללי חי בסרט שמאפיין מתנדבי משטרה. בהשאלה למקרה הטראגי של תאיר ראדה – גם נמרוד הקים עמוד סגור להעלאת האשמות פרועות, בשם "צדק למיקי אדלר – מה עלה בגורלה של מיקי אדלר מבאריה? כל האמת!", שהפך לאחד העמודים הקורעים בפיד שלי היום.
"צדק למיקי אדלר" הוא באמת גולת הכותרת של הפרויקט כולו, כי מתקיימת בו הדינמיקה האמוציונאלית שמאפיינת קבוצות כאלה – משתתפים בקבוצה מעלים ספקולציות, האדמין מאיים להעיף אנשים, ולאחרונה אפילו התחיל בו "אתגר המיקי", שהוא אתגר מופרך של שתיית כוס מים בעשר שניות לזכרה – וכל זה בלי טראגדיה אמיתית ברקע. "כנסו כנסו!!1" כמו שאומרים.
נדמה שכמו ש"כוכבי" הערוץ הקהילתי עושים את מה שהם עושים בשם האהבה למקצוע, למרות שהם יודעים שאף אחד לא באמת צופה בהם מלבד ארבעה קרובי המשפחה שקיבלו תזכורת בוואטסאפ - כך גם האחראיים על הטרלול הזה (א.ק.א היוצרים) שנקרא מגזין באריה. הם מחויבים לעשייה ולדאחקה בקטע מעורר הערכה, וצוברים באיטיות אורגנית עוד ועוד עוקבים לעמוד המגזין ולעמודי הפייסבוק הנלווים. הם עד כדי כך מחויבים לדאחקה - שהם מקפידים לא להיחשף, וגם אם שולחים להם הודעה במסנג'ר של עמוד המגזין - עונה מנהלת העמוד הפיקטיבית, נאווה בן עזר.
"אני לא רק מנהלת העמוד של מגזין באריה, יש לי כמה וכמה כובעים!" כותבת לי נאווה המסתורית, באחת השיחות הכי הזויות שניהלתי בחיי. "בראש ובראשונה אני דואגת לכל נושא לוחות הזמנים של המגזין, ופועלת נמרצות ככתבת תרבות. אולי יצא לך לצפות בסרט שיצרתי בשיתוף פעולה עם צבי אברבוך על האמנית הרב תחומית 'דבורה בר-און'. בשאר הזמן הזמן אני פנסיונרית במשרה מלאה, ונשואה באושר, וזה לציטוט, לעורך המגזין ומייסדו - דוד בן עזר". מה אני אגיד, לא ראיתי עבודת דמות כזאת מאז ג'ים קארי באיש על הירח.
וכדי לקבל פרופורציות, אגלה שמדובר כרגע על פחות מ-1,000 איש שעוקבים אחרי עמוד הפייסבוק הראשי, מספר שניתן לומר עליו שגם הוא, כמו הסרטונים, מאוד אותנטי. בין האלף-בקושי עוקבים, אותרו לא מעט אושיות ברנז'איות שמעריכות צחוקים, כמו ענת ריבלין, אילן פלד, גיא פינס, אייל קיציס, תום אהרון, גיתית פישר, יובל מנדלסון, ימי ויסלר, גיא לרר, ערוץ הכיבוד וגם רועי בר נתן – שבטח חשב שעלה על חומר טוב לתוכניתו "מה נסגר" עד שהבין שמדובר בפארודיה.
"מגזין באריה היא אחת היצירות הכי מקוריות וחכמות שנתקלתי בהן בשנים האחרונות. זו סאטירה שנונה ועדינה שבאה להעביר ביקורת על שכיחותה של התופעה החברתית המסוכנת ביותר - חוסר המודעות" פרגן באוזנינו הבמאי, התסריטאי והמעריץ מאור זגורי. "היוצרים מעבירים אותנו דרך סיפורים של טלוויזיה קהילתית שעסוקה בלהכין כתבות על עצמה כמעין אוטונומיה תרבותית, כאילו שלא נוגעים לה אירועי העולם הגדול. מדובר ביצירה שלא דומה לשום דבר שנעשה כאן לפניה. ובקומדיה – זהו הישג רציני". אכן מדובר בהישג רציני, ואם זגורי לא שכנע אתכם, אז הקליפ ל"יום חלום", שירה של דבורה בר-און, בטוח ישכנע: