המלחמה באוקראינה הסעירה את הטוויטר ביממה האחרונה. לא, חלילה, בגלל תוצאותיו ההרסניות של הטבח בעיר בוצ'ה. לא, הסערה התחוללה בגלל משהו נקודתי הרבה יותר: המעיל שלבשה כתבת כאן 11, הדס גרינברג, בעודה מדווחת עליו. מאמר באתר החדשות "זמן ישראל" מאת הכותב אמיר בן דוד עלה תחת הכותרת "ורוד זה לא רק צבע: פשעי מלחמה כ'סטורי'", ומתוך המאמר הזה – ומהתגובות אליו – נראה שאפשר ללמוד איך אנחנו חושבים שכדאי לדבר על מלחמה, ומי כדאי שידברו עליה.

המאמר התייחס באופן כללי לסיקורה של גרינברג את פעולת הצבא הרוסי בערים בוצ'ה ואירפין, אבל שורה אחת מתוכו תפסה את גולשי טוויטר הישראליים (וכאמור, גם הגיעה לכותרת המאמר), בה מתואר מעילה של גרינברג כ"מעיל בצבע מסטיק בזוקה עם צווארון דמוי פרווה". במאמר נטען שגרינברג מסקרת את המלחמה באוקראינה דרך התמקדות בעצמה ושהכל מרגיש קצת כמו סטורי באינסטגרם.

הוא חולל סערה בעיקר בגלל אותה ביקורת אופנתית, וארחיב עליה ממש עוד רגע, אבל ראוי לציין לפני כן שני דברים: בן דוד ובירנית גורן, העורכת הראשית של אתר זמן ישראל, התנצלו שניהם על פרסום המאמר. היה, ללא ספק, על מה להתנצל: בדיון שהמאמר הזה העלה, גורן עצמה כתבה אתמול ש"אינה מצליחה להתגבר על מראה המניקור המטופח והיקר, עם הפן המגוהץ והאיפור העשוי למשעי מעל קבר האחים המאולתר" (כשהיא מתייחסת לכתבת שמדווחת כבר שבועות מאזורי קרבות, כמובן).

במאמר עצמו, בן דוד לא התרעם בהרחבה על החשיבות שגרינברג ייחסה, לכאורה, למראה החיצוני שלה. הוא הזכיר כבדרך אגב שגרינברג החליפה שלושה אאוטפיטים בכתבה אחת, ומשם עבר לדבר על הבחירה שלה להעמיד את עצמה במרכז הכתבה. קצת לא נעים לבקר מאמר שהכותב שלו כבר התנצל על כתיבתו, אבל צפייה שטחית בכתבה מראה שמדובר – במחילה – בקשקוש. גרינברג מדברת בגוף ראשון, זה נכון, אבל מלבד "הייתי בין העיתונאיות היחידות בעולם שאישרו להן להיכנס אל תוך התופת בבוצ'ה ואירפין" קשה לשמוע בדיווח איזשהו שמץ להתעסקות תפלה בעצמי.

בן דוד דווקא לא שלל עד הסוף עיתונות-מלחמה שנכתבת בגוף ראשון: ארנסט המינגווי, לא פחות, עשה את זה לא רע, לטענתו. דיווחיו של זוכה פרס הנובל לספרות ממלחמת האזרחים בספרד דווקא היו לרוחו של בן דוד. גם המינגווי דיבר על עצמו באותם דיווחים, אבל לטענת בן דוד, הסופר האמריקאי מיהר "להפנות את המבט אל הגיבורים האמיתיים והקורבנות האמיתיים של הדרמה שאותה הוא מתאר". שזה באמת מאוד חשוב, וזה גם באמת מה שגרינברג עשתה באותה כתבה, בעודה לובשת שלושה אאוטפיטים שונים.

גרינברג ראיינה את אחת מתושבות העיר המקוללת בוצ'ה, שלבשה, דרך אגב, מעיל ורוד ומקסים. היא ראיינה את יבגני, שוטר ביחידת החבלנים של המשטרה, שדיבר בדאגה על אשתו ובתו הקטנה. היא ראיינה את ואלה המהממת, שלא שמעה כבר שבועות מכלתה, והפצירה בלוחמים "שלנו" (אני מצטט) "לסלק את הזבלים האלה מארצנו, שהילדים שלנו לא יסבלו". וגם, אם יורשה לי בעצמי להיות מבקר קטן – גרינברג הראתה את אותן הגופות ששוכבות בצד הכביש ובקברי האחים הלא מכוסים. יש ערך עיתונאי שלא יסולא בפז באותם צילומי מהפכי קרביים של גופות, אבל בתור מי שראה כאלה בנסיבות לא שונות מגרינברג, אני יכול לומר שיש לא מעט אנשים שצילומים כאלה יחזירו אותם למקומות לא טובים. 

לטענת בן דוד, הסופר האמריקאי מיהר "להפנות את המבט אל הגיבורים האמיתיים והקורבנות האמיתיים של הדרמה שאותה הוא מתאר". שזה באמת מאוד חשוב, וזה גם באמת מה שגרינברג עשתה באותה כתבה, בעודה לובשת שלושה אאוטפיטים שונים

אבל בואו נחזור שנייה לגרינברג נגד המינגווי. מה מבדיל ביניהם, מלבד כמה עשורים ופרס נובל אחד? בסופו של דבר, לא הרבה. שניהם פעלו כעיתונאים באזור מדמם, ושניהם דיברו על עצמם תוך כדי. לי אישית אין מקום חם בלב להמינגווי. קראתי את "הזקן והים" בשביל הבגרות בספרות וקיבלתי ציון מעולה, ועל כך אני מודה לו, אבל כשאני חושב על הסופר ההוא בעיקר עולה לי דמותה של קאט מ"עשרה דברים שאני שונאת אצלך", שאומרת בתחילת הסרט שמדובר ב"מיזוגן אלכוהוליסט ומתעלל שבזבז חצי מחייו ברביצה ליד פיקאסו, בתקווה לזיין את השאריות שלו".

לעומת זאת, אני מאוד אוהב את הצבע הוורוד. במאה ומשהו שנים האחרונות, החברה המערבית לימדה אותנו שמדובר בצבע של בנות, ולכן עלינו לאפסן אותו, כקונספט, ליד כל מה שנחשב כ"נשי": חדי קרן, מוזיקת פופ, עבודה סוציאלית, בכי, אמפתיה. וכגבר, עלי לסלוד מכל אלה, אבל מה לעשות שכל אלה כיפיים נורא?

 

כמה מהדמויות האיקוניות ביותר בתרבות התהדרו בצבע הוורוד. ג'אנל מונה שרה עליו באחד משיריה היפים ביותר, "Pynk". מולי רינגוולד התגאתה בהיותה "יפה בוורוד" באחד מסרטי האייטיז הגדולים ביותר. וכמובן, מחר (יום רביעי) כל ילדה רעה שהקשיבה לרג'ינה ג'ורג' וקיידי הרון יודעת שעליה ללבוש ורוד – הרי מדובר, כאילו, בחוקי הפמיניזם.

בן דוד לא היה המבקר היחידי שבחש סערה בכוס תה בקשר לסיקור העיתונאי את המלחמה באוקראינה. אחרי שהעיתונאית שני ליטמן ביקרה את מהדורת החדשות של קשת 12, הגיב לה העיתונאי אורי איזק, שמסקר היישר מקייב כבר חודש: "עשן סמיך של ג'וינט ודאי היתמר מעל אצבעותיה העדינות המקלידות בשעת לילה בחצר ביתה בתל אביב או ביפו", והקדיש פוסט שלם לשאלה למה לעיתונאית בוגרת תלמה ילין וגלי צה"ל לבקר את הסיקור של המהדורה שלו את המלחמה. אם נשים בצד את הסטריאוטיפים שהשליך עליה הכתב הנחשק, אפשר שנייה להיתפס לביטוי הזה, "אצבעותיה העדינות". האם מדובר בעלבון? האם על מלחמה אפשר לכתוב רק כמו המינגווי? ליטמן, דרך אגב, דיווחה מהגבול בפולין רק לפני כמה ימים וכתבה על כך בכתבה גדולה ב"הארץ".

אפשר שנייה להיתפס לביטוי הזה, "אצבעותיה העדינות". האם מדובר בעלבון? האם על מלחמה אפשר לכתוב רק כמו המינגווי? ליטמן, דרך אגב, דיווחה מהגבול בפולין רק לפני כמה ימים וכתבה על כך בכתבה גדולה ב"הארץ"

מלחמה אחת איומה מתרחשת כעת במזרח אירופה. האם אי אפשר לכתוב עליה באצבעות עדינות? האם אסור ללבוש ורוד בזמן שמדווחים עליה? התשובה היא, כמובן, שכן. לכן, מכל הבלאגן הלא-עד-כדי-כך-קריטי הזה, אפשר לחלץ שתי מסקנות חיוניות: הראשונה היא שאופנה, מהותית ככל שתהיה, יכולה לעיתים להיות שיקול משני לנוחות. קר באוקראינה, וכשמוקפים בגופות טריות אפשר לחשוב על דברים מהותיים יותר (כמו, למשל, "מה לעשות כדי שלא אקפא בקור"). 

השנייה היא שדחיית הנשיות, העדינות והנועם לא מועילה לנו. מותר להיות המינגווי ולזכות בפרסי נובל, אבל גם מותר להיות גרינברג וללבוש ורוד, ולעשות מניקור או פן. טיפוח לא הופך אף עיתונאית למעמיקה פחות, וגם לא שימוש יעיל בגוף הראשון.