כשהתבקשנו לבחור רגע תרבותי בולט מהשנה החולפת, מיד ניסיתי לחשוב על מאורע שהשפיע על העולם - טילטל, שינה תפיסה, או ניסח את הרגע התרבותי שאנחנו נמצאים בו. בכל זאת, זהו עידן הקרדשיאנס, עידן טראמפ, עידן ה-metoo#. אבל כששאלתי את עצמי באופן אישי יותר מה השפיע עלי יותר מכל, לא היה מנוס אלא לבחור בסדרת הדוקו "המדרגות".

בשנת 2001 מצא הסופר מייקל פיטרסון את אשתו, קת'לין, חסרת חיים ומדממת בתחתית המדרגות בביתם הנאה שבצפון קרוליינה. הנסיבות המיסתוריות מסביב למוות הפכו את פיטרסון לחשוד העיקרי. פיטרסון, כסופר במקצועו, זיהה מהר מאוד שיש כאן סיפור מעניין לספר, ופתח את ביתו בפני צוות צילום צרפתי. התוצאה היתה סדרה של שמונה פרקים ששודרה ב-2004 ועקבה אחר המשפט הראשון שלו, סרט שיצא ב-2013 והמשיך את המעקב אחר המאבק המשפטי ושלושה פרקים חדשים לחלוטין שיצאו בתחילת הקיץ. בנטפליקס איגדו את היצירה כולה לעונה אחת, מרתקת ומהפנטת. לא כולם הבינו מה הרעש מסביב ל"מדרגות". על פניו, מדובר בעוד סדרת דוקו-פשע. אבל מה שהופך את "המדרגות" לכל כך מטלטלת היא בדיוק העובדה שהיא לא סדרה על פשע או רצח, אלא על השרירותיות של המוות ושל החיים.

קשה להסביר את חווית הצפייה ב"מדרגות" מבלי לספיילר, אז נספיילר בעדינות. הסדרה, למרות שעוקבת אחרי 15 שנה של שאלות, חקירות ודיונים משפטיים, לא מספקת תשובה חד משמעית בנוגע למה קרה לקת'לין פיטרסון. אף אדם בעולם, מלבד קת'לין עצמה, לא יודע מה קרה לה. ובעוד רצח על ידי אדם קרוב ואהוב נראה לרובנו כמו תרחיש שרחוק מחיי היומיום שלנו, נפילה אגבית במדרגות יכולה לקרות לכל אחד. אבל זהו לא רק המוות הפתאומי והמיסתורי של קת'לין שיגרום לכם לחשוב פעמיים בכל פעם שאתם יורדים גרם מדרגות. אם תשתכנעו שמייקל לא רצח אותה, גם הסיפור שלה יצמרר אתכם, מכיוון שהוא מוכיח שלא רק שאפשר למות בכל רגע - אפשר להיות מואשמים ברצח של אהוב בכל רגע. דמיינו לעצמכם את הסיטואציה: האדם הקרוב ביותר אליכם מת, אתם לא יודעים מה קרה, ובמקום להתאבל ולהחלים, אתם צריכים לנסות ולהוכיח לעולם שלא רצחתם אותו. כשתצפו ב"מדרגות", הדברים האלה לא יראו לכם כמו תרחיש אימה שרחוק מכם, אלא כמו משהו שהכאוס שהוא העולם שלנו יכול להפיל על כל אחת או אחד בכל רגע נתון.

"המדרגות" הוא גם סרט אינטימי במיוחד. מייקל פיטרסון הוא לא אדם קל לקריאה, ואם הוא היה לבדו מול המצלמה, התוצאה הסופית של הסרט הייתה שונה לחלוטין. אבל פיטרסון מוקף במשפחה חמה ואוהבת. הילדים שלו, כולם אנשים חכמים, רגישים ומקסימים, משוכנעים כל כך בכך שהוא חף מפשע, שקשה שלא להסתכל עליו דרך העיניים שלהם. זו דוגמה מעולה לאיך הסובבים אותנו יכולים להעיד על האופי שלנו הרבה יותר משאנחנו אי פעם נוכל. גם צוות הצילום ועורכי הדין של פיטרסון הופכים קרובים אליו. זה בלתי נמנע. במשך 15 שנה, הם מלווים אדם שנלחם על החופש שלו, על התפיסה הציבורית שלו וגם על הזכות להתאבל כמו שצריך. כן, כמובן שישנם גם האספקטים של החקירה המשטרתית והמחדלים של מערכת המשפט, שמצביעים עד כמה הגורם האנושי יכול לעוות את העובדות. אבל כל אלה הם רק פרטים עלילתיים. אמנם הסיפור של ״המדרגות״ הוא מרתק בפני עצמו, אבל האימפקט הרגשי של הסדרה הוא זה שהופך אותה ליוצאת דופן באמת.

במהלך הצפייה ב"מדרגות", ושבועות שלמים לאחר שסיימתי, הסיפור של מייקל פיטרסון לא הניח לי. חשבתי עליו, על קת'לין ועל הילדים שלהם כמעט בכל לילה לפני השינה. קראתי תיאוריות, אספתי עובדות שלא הוצגו בסרט, ראיונות עם היוצרים ועורכי הדין וכל ערך ויקיפדיה שקשור בנושא. דמיינתי שוב ושוב את הלילה הזה - מנקודת המבט של קת'לין האומללה ומזו של מייקל, האומלל לא פחות. כל ירידה או עלייה במדרגות הזכירו לי את האנשים האלה מיד, ולא רק שנזהרתי בצעדיי כדי לא ליפול, גם ניסיתי להפיק לקחים - מה אעשה אם אי פעם אהיה במצב שכזה? מוות מיסתורי, אפס עדים, ואדם אחד שנכח במקום ולא מסוגל להסביר מה קרה. אפילו מייקל פיטרסון, האב האוהב, בן הזוג המסור והסופר החכם, לא יכל למצוא הסבר למוות של אשתו שיוכיח שהוא חף מפשע. הוא לא קיבל זמן להתאבל ונכנס באותו הלילה לתוך סיוט כפול, שהרס את חייו.

זמן קצר לאחר "המדרגות" התחלתי לצפות בדוקומנטרי "מלחמת וייטנאם", גם הוא בנטפליקס. אמנם מדובר בסדרה שונה בתכלית, אבל היא המשיכה את אותו הקו המחשבתי והרגשי, והצפייה בשתיהן זו אחר זו הרגישה כמו סיר לחץ שמעורר חרדות ופרנויה, אבל גם משהו אחר, טוב יותר - אמפתיה לאחר. "המדרגות" ו"מלחמת וייטנאם" מדגימות שתיהן שטראומות אנושיות יכולות לקרות לכל אחת ואחד מאיתנו. הן מדגישות את הדבר שמאחד בין החברה האנושית כולה - הפחד מהבלתי נודע. הפחד הזה קיים לא משנה באיזו חברה אתם חיים ועד כמה החיים שלכם נוחים או מוגנים. ברגע אחד, או בהשתלשלות של אירועים, הם יכולים גם להפוך לסיוט. התוצאה היא צפייה שמעוררת פחד ואימה, אבל גם מזכירה להעריך כל רגע של נחת וכל דבר טוב שיש לכם בחיים. בנוסף, היא גם מעוררת ענווה ומעלימה את ההבדלים בינינו. כולנו, בסופו של דבר, נתוני לחסדי המקריות. לא משנה אם אתם אנשים טובים או רעים, עשירים או עניים, חכמים או טיפשים. הגורל ממש לא עושה הבחנות, וזה מנחם ומבעית בעת ובעונה אחת. בהצלחה לישון בלילה.

שאר רגעי השנה שלנו בתרבות:

נטע חוטר על "המתחזים" עם הדס שטייף | עדן יואל על "היה היתה" מאת יעל נאמן | איתמר רונאל על הסטורי של אביבית בר זוהר | ניב שטנדל על האנה גדסבי ושרה סילברמן