זה לא נעים לראות אשה מבוגרת בוכה ככה. דובי לא סתם מחתה דמעה או שתיים, היא התייפחה, נקברה בכרית בבכי חסר שליטה, והכל בגלל עקיצה קטנה של אריק. זה היה אקורד הסיום הצורם בפרק האחרון של "חתונה ממבט ראשון", שכולו חוסר נעימות. דובי ואריק לבדם גרמו לנו להתכווץ בכיסא כמה וכמה פעמים, בין השאר בריקוד הביטוי העצמי התמוה של דובי ותגובתו של אריק שהטילה בחדר דממה. לרגעים היה קשה להסתכל על המסך, כמו צופים בסרט אימה כיסינו עם ידינו את העיניים והצצנו דרך האצבעות, וזה עוד לפני שדיברנו על הזוגות האחרים. זה היה פרק שכולו סבל ומבוכה, והצופים, תאמינו או לא, פשוט עפו על זה.
זה מורגש ברשתות החברתיות וגם בחיקויים ב"ארץ נהדרת" - הרגעים והפרקים שנוגעים בציבור ומעניינים אותו יותר מכל הם דווקא הקשים ביותר לצפייה. עם ישראל התמכר לצפיית קרינג', והוא נהנה מכל רגע. הכיווץ בכיסא, הצעקה האילמת שניבטת בעיניים, הציפורניים שננעצות בידו של מי שיושב לצדך. מדי פעם אפילו תצעקו קצת על הטלוויזיה רק כדי להפיג קצת את המתח בגוף. אתה לא רוצה לראות את זה, אתה חייב לראות את זה, הצמרמורת מתפשטת בעורף וזה נהיה כבר בלתי נסבל, אבל כשזה נגמר אתה רק רוצה עוד מהמבוכה המענגת הזאת.
אז למה אנחנו אוהבים את זה? קודם כל זה לא משעמם וזה לא עניין של מה בך. כצופה, אתה כל כך מושקע בזה רגשית שזה משפיע עליך פיזית. זה מצחיק, גם אם לפעמים רק במבט לאחור. זה דורש ממך צפייה מתוחכמת יותר, לשים לב לניואנסים, לדקויות החברתיות. למרות שמדובר ברגעים קטנים וכמעט יומיומיים, זה מוציא ממך כמויות של רגש שנדיר לחוות מצפייה בטלוויזיה. זאת חוויה שאנחנו מכירים מהחיים שלנו, אבל רק כשמסתכלים מבחוץ אפשר לחוות אותה במלואה. בחיים האמיתיים אף אחד לא מודע לעצמו כמו שאנחנו מודעים לכל מחווה קטנה, כל הסטת מבט וכל הערה לא במקום של האנשים על המסך.
בטלוויזיה האמריקאית סוג ההומור הזה עלה לגדולה כבר לפני כמה שנים. זה התחיל בקומדיה, עם עליית הסיטקומים הריאליסטיים עם הומור השתיקה המביכה, בראשן יצירת המופת "המשרד" (האמריקאית כמובן, אבל לא ניכנס לדיון הזה עכשיו). זה המשיך עם הרנסנס המחודש של "הרווק" ו"הרווקה", שהחלו להציג יותר ויותר שתיקות מביכות ורגעים ארוכים של חוסר נעימות. לא במקרה מוצאים את זה בקומדיות ריאליסטיות על גבול המוקומנטרי ובתכניות ריאליטי לא תחרותיות (או פחות תחרותיות). הקרינג' צריך את הריאליזם כדי לחיות, והוא פורח במקומות הכי קטנים וקרובים לחיים האמיתיים.
זה נכון לקומדיה כמו לריאליטי, בצד אחד אפשר למצוא את התכניות המדלגות בין רגעי שיא ופאנצ'ים, כמו "המירוץ למיליון", "הישרדות", "30 רוק" ולהבדיל אלפי הבדלות גם "המפץ הגדול". בצד השני נמצאות אלה שמציעות פחות אקשן וריגושים, פחות תזזיתיות קומית ואדרנלין, ובמקום הן צוללות לתוך סיטואציות לא גדולות וסוחטות אותן עד טיפת המבוכה האחרונה. זה נכון ל"משרד", ול"רווק", אבל גם ל"תרגיע", "לואי" ואפילו ל"קופה ראשית" המקומית, שממשיכה את הדרך שהתוותה "המשרד". התכניות האלה זונחות את הדהירה העלילתית קדימה, משתהות על רגעים בינאישיים קטנים ומזקקות מתוכם את הסאבטקסט הרגשי. כל זאת כמובן בהנחה שהצופה קשוב מספיק לניואנסים החברתיים.
זאת הסיבה שקרינג' פורח בתכניות אהבה כמו "חתונה ממבט ראשון", זאת סוגת הריאליטי הכי קרובה לחיים ומבוססת כולה על העמקה ופרשנות של רגעים קטנים (אפילו הביאו צמד מטפלים שיעזרו לנתח את הסיטואציות). זאת האנטיתזה המוחלטת לקרבות האלימים של "הישרדות". הרגע הכי דרמטי העונה נגע להערה קטנה שאריק זרק, ושבלי ההקשר המלא והעמוק נשמעת גם די תמימה. ברור שאף אחד בחיים האמיתיים לא עובר את המסלול שעוברים בתכנית, אבל זה לא משחק, אין פרס בסוף ואין תחרות, לפחות לא גלויה. בסופו של דבר מדובר בשני אנשים שצריכים לנסות להסתדר אחד עם השנייה, ואם תשימו לב, הם מעניינים אותנו רק כשהם לא מצליחים.
סיפור האהבה המצליח של העונה, רוני ונועם, לא זכה להרבה זמן מסך ביחס לזוגות האחרים. ברגע שהקונפליקט היחידי (הגובה של נועם) ירד מן הפרק, כך גם העניין שלנו בהם. הרגעים המאושרים שלהם לא נערכו החוצה בגלל אג'נדה אנטי רומנטית של יוצרי התכנית, אלא כי הם פשוט משעממים. ברגע שהגענו לשלב של "חיו באושר ועושר" זה סוף הסיפור. השעמום היה כל כך קשה שהם הקדישו יום שלם במריחת מזונות שונים אחד על השנייה, רק כדי שיהיה להם משהו להראות לצופים. אנחנו אוהבים לראות את הנשיקה רק בסוף, אחרי הריב הקשה, כשחוסר התקווה וחוסר הנעימות מתאחדים לתחינה נואשת שזה ייגמר כבר. לכן התהליך שעברו שירי ולירן כבש את הצופים בעונה הקודמת ובגלל זה הגר הפכה לדמות המדוברת ביותר העונה וזכתה גם היא לחיקוי ב"ארץ נהדרת".
הקהל הישראלי, שפעם רצה רק ריבים מוגזמים, צרחות ועימותים ישירים, אימץ לחיקו את הצפייה השיפוטית, שיורדת לרזולוציות הקטנות ביותר. הרי אי אפשר להשוות את "הנבלים" של "חתונה ממבט ראשון" לנבלים בתכניות ריאליטי אחרות. ברגעים הקשים ב"הישרדות" וב"האח הגדול" יש בריונות, חרמות, גניבות, התעמרות חברתית ופיצוצים שמתקרבים לאלימות אמיתית. מה הגר וניר, או שירי ואלון מהעונה הקודמת באמת עשו למישהו? הם לא קיללו, לא רימו, לא באמת השפילו אף אחד, לא חצו שום גבול. לא ראינו צרחות, לא נשברו צלחות, לא היו בגידות ואף אחד לא איבד את העשתונות. בשביל להגיע לרמות הזעם שהקהל המטיר עליהם לא צריך רק להבין את הסיטואציה לעומק, צריך להרגיש אותה בבשר.
הקרינג' מביא איתו מעורבות רגשית עמוקה יותר, כשאתה נבוך בשביל מישהו אתה מזדהה איתו בצורה עמוקה, אתה מרגיש על בשרך את המבוכה שהוא אמור להרגיש. מצד אחד, אנחנו בוחנים את הסיטואציה כמו שופטים, דרוכים וממוקדים בכל תנועה קטנה. אנחנו שיפוטיים וביקורתיים, ממהרים להתרעם על כל צל של עלבון. מצד שני, אנחנו שקועים פנימה יותר מתמיד. רק כך מפגש לא סוער במיוחד בין כמה זוגות הצליח להפוך לאירוע טלוויזיוני בלי שום פעילות מיוחדת, בלי לדחוף את המשתתפים לקצה עם משימות בלתי אפשריות. רק כמה אנשים נפגשים, מדברים, צוחקים קצת, מתמודדים עם קצת מבוכה חברתית, קצת חרדות, קצת קנאה.
האירוע הכי רגיל בעולם אוצר בתוכו כל כך הרבה זרמי עומק ומטענים רגשיים, שכל הרגש שמתחבא מתחת לפני השטח זולג מהמסך ותופס אותך בגרון. העיניים נפתחות בבעתה, זרמים קטנים מטיילים במעלה העורף, אולי נשמעת אנקה קטנה, היד נשלחת לזה שלידך, לוחצת חזק. ברוכים הבאים לתענוג האסור של הקרינג'. זה טעם נרכש, אבל אחרי שמתרגלים, שום דבר לא משתווה לכאב הנהדר הזה.