יש את הרגע הזה, כשכל חלקי הפאזל מתיישבים בדיוק במקום. כל הפיתולים, הסטיות בדרך והפניות הלא נכונות מתנקזים כולם לנקודה אחת, ואנחנו מבינים שאלה לא היו טעויות בדרך, אלא רק חלק מהתכנית הגדולה. שקטה יותר מטיפה של דם, מהירה יותר מהרוח, אריה חמקה בין צבא המתים וזינקה על מלך הלילה רגע לפני שהרג את אחיה, בראן. מלך הלילה הספיק להסתובב ולעצור אותה, אבל היא שמטה את הפגיון מידה - אותו פגיון מפלדה ואליריאנית עמו ניסו בעונה הראשונה לרצוח את בראן - תפסה אותו באוויר בעזרת ידה השניה ונעצה בבטנו של מלך הלילה. "עם הקצה החד", כמו שאומרים.

עד אותו רגע, ובכל הפרק שקדם לו, סיפורה של אריה לאורך שמונה עונות השתלב לתוך המהלך המנצח. לא במקרה כל שורה שנאמרה לה ב"הלילה הארוך" הייתה ציטוט אהוב מפרקים קודמים, מ"הקצה החד", העצה שג'ון השיא לה בתחילת הסדרה, דרך העיניים העצומות בשלל צבעים שמליסנדרה ראתה בעונה השלישית ועד המשפט המנצח שלימד אותה "רקדן המים" סיריו פורל: "מה אנחנו אומרים לאל המוות? לא היום". כמו שאריה העידה על עצמה, היא כבר הכירה לעומק את אל המוות ופרצופיו הרבים, רק הולם שהיא זאת שתתמודד עם אל המוות האחר, מלך הלילה. בשביל מה ראינו אותה עוברת את ההכשרה האינסופית בבראבוס אם לא בשביל הרגע הזה. ובאמת, אם כל מה שדרוש כדי לנצח את המלחמה זה לנעוץ פגיון בבטנו של בחור לא זריז במיוחד, אין מתאים או מתאימה מאריה למשימה.

הרגע הזה, שבו טיפה מדמה של אריה צנחה בספריה, וקלטנו פתאום שהיא הייתה יותר חרישית מאותה נקישה זעירה; אוושת הרוח שעברה בשיערם של ההלכים הלבנים שבריר שניה לפני שהסתערה על מנהיגם, לפני שהספיקו להזיז שריר - אלה לא היו סתם הגזמות של סדרה שאיבדה את המושכות, זה היה שיאו המוצדק של תהליך שהתפתח לאורך כל משחקי הכס. יוצרי הסדרה הרוויחו את הרגע הזה בעונות על גבי עונות של אימונים מפרכים. הם ידעו (לדבריהם) כבר כמה עונות שאריה תהיה זאת שתהרוג את מלך הלילה, ובהתאם, בנו לה את עלילת החניכה הכי מפורטת וממצה.

משחקי הכס 3 - אריה סטארק
ילדה למה את לא מחייכת?

אריה הייתה ההתגשמות של כל אגדת גיבור-על, הילד היתום שמקבל כוחות על. היא הייתה הספיידרמן של משחקי הכס, הילד הנלהב שמקפץ בין בניינים ולומד מאוחר מדי שעם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה. אבל היא לא הייתה סתם ילדה שמקבלת כוחות על, כי ככל שהתחזקה נראה שנפשה הלכה והאפילה. היא איבדה את האמונה בטוב, חדוות המשחק בחרבות הפכה לתאוות נקמה, היא הסכימה לוותר על שמה ועל אנושיותה לנצח כדי להפוך למתנקשת חסרת פנים וזהות. למען השם, היא הייתה חסידה נאמנה בחצרו של אל המוות, אין יותר מקאברי מזה, מילולית. יחד עם אחותה סאנסה, שגם עברה "תהליך חניכה" קשה מנשוא, הן הרכיבו את ציר הפסימיות והריאליזם בחבורת הגיבורים. מול הנחישות האפית והנאיבית של ג'ון ודאינריז, ומול הכלום בפיתה אליו הפך טיריון, הן היו היחידות שמוכנות להסתכל למציאות הקשה בעיניים ולעשות את מה שצריך לעשות.

זאת לא הייתה יכולה להיות אף אחת אחרת. רק לה היו את כל הכישורים. בפרק שבו כולם פוסעים להם בעצלתיים באמצע מלחמת גוג ומגוג - ממלך הלילה ומליסנדרה שמהלכים להם ברוגע כאילו הם בטיול בוקר אביבי ועד ג'ון סנואו שמועד, נעצר ובוהה בבהלה כל צעד שני שהוא לוקח - אריה היחידה שאשכרה רצה, שקטה כמו רקדנית מים, חמקנית כמו חתול רחוב (אותם התאמנה לתפוס), החושך לא מפריע לה כזכור ושוב, היא ממש לא נבהלת גם כשהיא עומדת מול המוות בכבודו ובעצמו. אם חשבתם שמיצינו כבר את כל האזכורים למסע שאריה עברה לאורך העונות, אז נזכיר גם שסנדור קלגיין חברה משכבר הימים, נמצא בדיוק במקום כדי להציל אותה ולאפשר לה מפגש אחרון עם מליסנדרה לפני שהיא מגשימה את ייעודה (ולא התייחסנו אפילו לאיחוד עם גנדרי בפרק הקודם).

הסיפור של אריה התחיל כסיפורה של ילדה שמורדת במוסכמות ולא מוכנה להיות ליידי. יותר מכל שאר הדמויות, אריה בחרה את גורלה, הלכה נגד הזרם, היא אפילו הגיעה לקצה השני של העולם. אבל ברגע שסיפורה הגיע לשיאו, גילינו שהיא לא בחרה את גורלה כלל וכלל, הוא היה חתום כבר מזמן. מליסנדרה ראתה את הרגע הזה בעיניה כבר באותו מפגש מוקדם, זה כל כך הגיע משמים, עד שכל הפעמים בהם אל האור החזיר את בריק דנדריון מהמתים, היו כולם רק בשביל שיוכל להציל את חייה ברגע האמת.

זה היה רגע מרגש ומספק לכל מי שעבר עם אריה את המסע הארוך, ומדובר בהישג חד פעמי לסדרת טלוויזיה - לבנות ציר עלילה מורכב על פני שמונה עונות, שכל פיתוליו מתכנסים לשיא אחד מושלם. אבל עם כל ההתפעלות וההתרגשות, זה גם הרס קצת את כל מה שהסיפור בנה לפני כן. זה היה הגורל, הכל היה קבוע מראש, לא הייתה בחירה חופשית, לא הייתה מקריות. כמו כל מה שעשו יוצרי הסדרה דייוויד בניוף וד.ב. וייס מאז שנפרדו מעלילת הספרים בעונות האחרונות, זה היה נקי מדי, צפוי מדי, קלאסי מדי. משחקי הכס התחילה בתור חתירה תחת הכללים של מעשיית הפנטזיה הקלאסית, הדמויות נלחמו בגורלן, הבחירה החופשית והבלגן האנושי לכלכלו את הפנטזיה האפית, המקריות התערבה כל הזמן וטרפה את הקלפים. מי שחשבנו שהוא גיבור מת פתאום, הדמות הלא צפויה הצילה את היום (כמו טיריון בקרב בלאקווטר), הקרקע נשמטה שוב ושוב מתחת לרגלינו ולימדה אותנו שזה ממש לא סיפור האבירים שאנחנו מכירים.

כולם יודעים מה קרה מאז בתחום המוות, עשרות אלפי אנונימיים נטבחים ושבעת הפרצופים שאנחנו מכירים מצליחים שוב ושוב לצאת ללא פגע. אבל הבעייתיות לא מסתכמת בשריון ההגנה הבלתי נראה שהיוצרים עטפו בו דמויות משניות כמו סאם או בריאן, אלא דווקא באותה טוויה מושלמת של כל הקצוות בסיפור מתחילת הסדרה. אז הפסיקו להציג דמויות חדשות ולהרוג ותיקות, זה עוד ניחא. אז כל האיום הקיומי נפתר בפגיון קטן בבטנו של בחור מסורבל עם עיניים מטופשות, נסלח להם. אבל הצורך הבלתי נשלט להפוך כל פיפס שאי פעם נשמע בסדרה לעוד חתיכה בפאזל הגורלי והמושלם של סיפור האגדה - זה כבר ממש לפספס את המהות של היצירה. בלי טיפת כאוס, משחקי הכס זה לא משחקי הכס.

הבעייתיות של העלילה המושלמת והגורל החתום מתבטאת גם בדמותה של מליסנדרה, שהפכה מספק כוהנת של אל מפוקפק, ספק מכשפה עם טריקים מלוכלכים, לנביאה הרשמית של משחקי הכס. זה לא היה ככה תמיד. היופי בנבואותיה של מליסנדרה היה שהן לא תמיד מתגשמות, שלא ברור אם היא רואה בלהבות את העתיד או את משאלות ליבה. לא היה ברור אם כישוף תינוק העשן של סטאניס היה פעולה של אל האור, או סתם מאגיה שחורה נטולת אלוהות. העלוקות עם דמו המלכותי של גנדרי, שזרקה לאש עם שמות המלכים המתחרים של סטאניס - עבדו או שלא עבדו? המלכים מתו לבסוף, אבל אי אפשר לדעת אם בזכותה או סתם במקרה. היו לה כוחות, אבל לא ידוע מאיפה הם באו ולאן הם מובילים.

האנושיות שמתחת לסיפור האגדה

ידיהם הגסות של בניוף ו-וייס באו לידי ביטוי בכל פעם שהם נאלצו להתמודד עם ההיבטים הקסומים של העולם עליו הופקדו. חסינותה לאש של דאינריז, לדוגמה, מקורה בסצנה בה היא נכנסת למדורה עם ביצי הדרקון והמכשפה המצווחת. משם יוצרי הסדרה המשיכו עם כוח העל הזה, ודאינריז השתמשה בחסינותה כדי לשרוף את המקדש הדות'ראקי על יושביו החאלים. הבעיה היא שלפי כותב הספרים, ג'ורג' ר. ר. מרטין, דאינריז בשום פנים ואופן לא חסינה לאש, דם של דרקונים בעורקיה או לא. מה שקרה באותה מדורה היה ערבוב של קסם ומקריות - המכשפה ניסתה להטיל על עצמה קסם להגנה מאש (זה מה שצרחה כשנשרפה), ובזכות כוח הקסם של ביצי הדרקון הכישוף אכן עבד, אבל הועבר בטעות לדאני שלנו. ההבדל בין נסיכה עם כוחות על, לבין ילדה שנכנסה למדורה, שרדה בצירוף מקרים מוזר והפכה לאגדה, זה כל ההבדל בין המומנט המקורי של היצירה לבין הבינוניות שכפו עליה צמד השואו-ראנרים.

משחקי הכס עונה 8 פרק 3, מליסנדרה
מכשפה או סתם פוקסיונרית - אריה ומליסנדרה | צילום: Helen Sloan/HBO

10 אחוז קסם ו-90 אחוז אשליה, זאת הייתה הנוסחה של משחקי הכס, והיא הפכה לאט ובטוח ל-100 אחוז קסם בלי שאלות וספקות, קסם כל כך ישיר ובנאלי שהוא אפילו לוקח צעד אחורה מטבעות הכוח המופשטות יחסית של טולקין, לעולם של כוחות על וגיבורים נצחיים נוסח מארוול. בעולם של בניוף ווייס קסם זה קסם, כוח זה כוח, נבואה זאת נבואה. אם אצל דאינריז זה רק מפשט מעט את סיפורה, במקרה של מליסנדרה הגסות הזאת ממש רומסת את דמותה המורכבת והייחודית. מליסנדרה תמיד ניבאה נבואות בביטחון מלא, זה היה התחביב האהוב עליה מהיום הראשון, אבל היופי היה שמדי פעם הנבואות שלה הופרכו לחלוטין. אחרי תבוסתו של סטאניס היא בעצמה לא ידעה אם אל האור באמת דיבר אליה או אם שמעה קולות בראשה. הביטחון שלה לא העיד על כך שהיא באמת רואה את העתיד, אלא על דווקא על אמונתה העיוורת באל שאנחנו לא יודעים אם באמת קיים, בעתיד שאנחנו לא יודעים אם באמת יתממש.

כשמילסנדרה חזרה בתחילת הפרק האחרון, כל הספקות נעלמו, הביטחון שלה בדבריה הפך לביטחון של הסדרה בדבריה. היא ידעה הכל, היא ניבאה הכל, כל מה שעשתה עד כה היה רק כדי להגיע לאותה נקודה ולשלוח את אריה לקרב הסופי. סטאניס, הנסיך שהובטח, הטריקים הקטנים והטעויות הגדולות, כל אלה נעלמו ונשארה כוהנת טהורה של אל כל יכול, מציתה חרבות ושוחות, רואה את העתיד כמו שהיא רואה את מי שעומד למולה. לא סתם היא אמרה עיניים כחולות אי שם בתחילת העונה השלישית, היא ידעה בדיוק על אילו עיניים כחולות היא מדברת. החמקמקות של הקסם בעולם של משחקי הכס, הניואנסים העדינים והמתעתעים, התחושה של בחירה אמיתית ומקריות אמיתית, של אנושיות מדממת שחותרת תחת סיפור האגדה, את כל אלה הקריבו יוצרי הסדרה כשרצו להביא לנו סוף שלם ומספק. הרגע בו אריה ריחפה בין המתים והרגה את אל המוות הקפוא היה באמת רגע מושלם, אבל בשלמותו הוא גם קצת הרס את כל מה שקדם לו, הפך רטרואקטיבית את כל הסדרה ליצירה טיפה פחות אמביוולנטית, פחות אנושית ובסופו של דבר פחות יפה.