זה לקח שנה וחצי טלוויזיוניות וכמעט שתי עונות, אבל הלילה זה קרה. דאינריז טארגאריין הגיעה למה שאמור להיות הקרב הסופי שלה, "המלחמה האחרונה" כלשונה. כבר בתחילת העונה השביעית היא ישבה בחדר המלחמה שלה בדרגונסטון ותכננה את כיבוש מעלה מלך. טיריון הזהיר אותה מפני החרבת הבירה, ודאני הבהירה שזה לא בתכניות. "אני לא כאן כדי להיות מלכת האפר", אמרה אז.

אז אמרה.

לא מעט מגיבורי משחקי הכס עוברים תהליכים נפשיים מואצים (ומאכזבים) במרוצת פרקי הסיום של הסדרה, אבל אף אחד לא עושה את זה כמו דאני. היא פשוט קפצה את הדרקון. ההתפתחות שלה במשך שמונה עונות מיתומה נמלטת, אחות מאומללת ורעיה נאנסת למלכה נערצת, ומסופת אש טארגאריינית למנהיגה שמושלת ברוחה, היתה יסודית. מי זוכר היום שחלפו שש עונות (!) לפני שהיא בכלל הציבה כף רגל של דרקון על אדמת ווסטרוז. דאני עלתה כמו שאימפריות נופלות - לאט.

כל מלאכת התסריטאות הסבלנית הזאת עלתה השנה באש כמו פיסת נייר. נכון שהגחלים תמיד לחשו בדאני, אבל ההצתה שלהם בפרקים האחרונים היתה יותר מהירה מהתלקחות אש בנוטרדאם. זה שוב נראה כמו העבודה הפזיזה וחסרת הנשימה שממפה גם את דרכם של גיבורים אחרים בסדרה (כמו ג'יימי שטולטל כבובת סמרטוטים בשני הפרקים האחרונים, או אריה שמחקה קיל-ליסט של שבע עונות במשפט אחד של סנדור). אם כבר הרמתם ידיים על הסדרה, תזכרו את מה שדאני אמרה לטיריון: הפעם הבאה שמשחקי הכס תאכזב אתכם תהיה הפעם האחרונה.

אבל אולי במקרה של דאני זה דווקא תהליך הגיוני: לא הידרדרות מתמידה אל תהום השיגעון, אלא אובדן שליטה כמעט מיידי, "סנאפ". זה, לכאורה, טבעו של הטירוף הטארגארייני שלה: רמץ שעלול להפוך בכל רגע למפל אש. לא צריך יותר מדי כדי להעיר את הגחלת הזאת; זרוק אליה פגר אחד של ג'ורה והיא תתלקח. תוסיף עוד מיסאנדיי וראיגל למדורה ותקבל אש על הפנים.

משחקי הכס עונה 8 פרק 5, דאינריז
אני קצת משוגעת | צילום: Helen Sloan/HBO, יחסי ציבור

קצת אהבה לא תזיק

היו ימים שדאני לא היתה המועמדת הטבעית לתואר המלכה המטורפת. כשסרסיי העלתה בלהבות את הספט של ביילור, על דרוריו וטיירליו, היה נדמה שהיורשת של המלך המטורף – שהיה מוכן לעלות את מעלה מלך באש – היא בכלל לאניסטרית.

אבל סרסיי לא היתה מטורפת. אכזרית, חסרת רחמים – אבל לא מטורפת. היא התנהלה בתבונה, בעורמה, מנצלת את חולשות יריביה ואוהביה. במשך רוב הזמן זה עבד לא רע, הוביל אותה לכס הברזל והחזיק אותה שם במשך כמעט שתי עונות. אבל ברגע המכריע, סרסיי טעתה. היא טעתה לחשוב שדאני תימנע מכיבוש אלים של מעלה מלך כדי לא לשלם את המחיר המוסרי שכרוך בו – הרג המוני של חפים מפשע. האמונה המופרזת בתבונתה הביאה אותה למעשה שחצני ומיותר – עריפת ראשה של מיסאנדיי לנגד עיניה של דאינריז – שהתגלה כקיסם שהצית את מעלה מלך (לא בכדי סיימה מיסאנדיי את חייה ב"דרקאריס").

אם יש מישהו שהיה צריך לדעת שכך דאני תנהג - הרי זו סרסיי. היא זו שסימנה פעם את האהבה כחולשה הגדולה מכולן. "ככל שאת אוהבת יותר אנשים, כך את חלשה יותר", אמרה בעונה השנייה לסאנסה. ומה שנכון לסרסיי נכון גם לדאני. בשבוע שעבר היא איבדה את ג'ורה, מיסאנדיי וריאגל; השבוע היא איבדה את ג'ון, ואריז וטיריון. "אין לי אהבה כאן", אומרת דאני לג'ון. אם סרסיי צודקת, הרי שדאני חזקה מכפי שהיתה אי פעם.

ספק אם סרסיי צודקת. דאני אמנם נראית בשיא כוחה, אבל זה נראה כניצחון פירוס, כזה שמבטיח את מפלתה הקרובה. אובדן האהבה, כך נראה, לא הפך את הנשים הללו לחזקות יותר, אלא לחלשות יותר. סרסיי נותרה מבודדת במבצר האדום, דאני פילגה את צבאה בדרך למה שנראה כאובדן הכתר עוד לפני שנתפס. נאמנות הביאה אותן לכס הברזל, אבל זו האהבה ששמרה עליהן בחיים. האהבה של ג'ורה הצילה את דאני בקרב על ווינטרפל; האהבה של ג'יימי כמעט הצילה את סרסיי בקרב על מעלה מלך. בכל זאת, קצת אהבה לא תזיק.

אהבה או מורא – זו הבחירה שניצבת בפני דאני. סרסיי, בשעתה, כבר ויתרה על האהבה. את האהבה שיש לה להעניק היא איבדה עם מות שלושת ילדיה. את האהבה שיש לה לקבל היא איבדה במצעד שהוליך את בושתה בחוצות מעלה מלך. היא שלחה מחסל בעקבות ג'יימי. ביורון מעולם לא היה לה עניין, רק אינטרס. האנשים הקרובים ביותר לה הם מלומד ומפלצת. החיסול של מרג'רי, אהובת ההמונים, היה סמלי; סרסיי בחרה במורא. תושבי מעלה מלך, אומר טיריון, מפחדים מפניה.

וכעת דאני הולכת בעקבותיה. כמו סרסיי, היא מבינה שלא תהפוך לעולם לחביבת הקהל בווסטרוז. "שיהיה מורא", היא אומרת לג'ון, כמו מהדהדת את ה"אני בוחרת באלימות" של סרסיי מהעונה השישית. כמו סרסיי שלא רואה בדאני החופשייה מאהבה את התגלמות תובנתה, כך דאני לא רואה בסרסיי הנופלת את נבואת חורבנה. שלטון הפחד של סרסיי עולה בלהבות השמימה; למה שעבור דאני זה ייגמר אחרת?

זה לא. הטירוף של דאני הפך אותה לעיוורת לאור היום יותר משירי מימון. היא אמנם מילאה סוף סוף את עצתה של אולנה – "תהיי דרקון" – אבל כולנו זוכרים איפה הזקנה היום ביחד עם כל הבית המפואר שלה. "ילדים אינם אבותיהם", אמר טיריון פעם. לא; לפעמים הם גרועים יותר. שריפת מעלה מלך היתה הצעד שאפילו המלך המטורף לא עשה. "המלך המטורף העניק לאויביו את הצדק שהוא חשב שהגיע להם", אמר לדאני פעם בריסטאן סלמי, "ובכל פעם זה גרם לו להרגיש חזק וצודק. עד הרגע האחרון". הרגע האחרון של דאני, כך נראה, קרוב.

View this post on Instagram

A post shared by [emilia clarke fan account] (@obviousllyclarke) on

משתגעים מאהבה

המרחק בין בית לאניסטר ובית טארגאריין נראה לפעמים קצר מכפי שנהוג לחשוב. הסוף הטוב (לפחות ביחס לסוף האמיתי) שתכנן טיריון לאחיו ואחותו היה המקבילה למסלול של האחים וייסריז ודאינריז טארגאריין, שמולטו מווסטרוז לאסוס אחרי נפילת אביהם. זה נראה רחוק – וזה באמת רחוק – אבל פעם המסורת הטארגאריינית היתה הנחמה של האחים לאניסטר. בעונה השנייה, ברגע נדיר של חולשה ופקפוק בדבר שחשוב לה יותר מכל – ילדיה – סרסיי תהתה באוזני טיריון אם האכזריות של ג'ופרי היא "המחיר על חטאינו". את הצידוק הטארגארייני – הם הרי מגלים עריות בטבעיות של צחצוח שיניים – היא הכירה היטב. "זה מה שג'יימי ואני היינו אומרים אחד לשני ברגעים של ספק", אומרת סרסיי לטיריון, ואז מוסיפה: "חצי מהטארגאריינים השתגעו, לא?".

כן. ודאני היא ככל הנראה ההוכחה האחרונה בסטרייק המשוגע. אבל אולי זה לא גילוי העריות שיוצר בעירות (לא שאנחנו מעודדים את התופעה), אלא ערבוב הדם הטארגארייני. דאינריז, אחיה וייסריז ואביה אאריז הוכיחו שזה מתכון לשיגעון (וזה אולי מזלו של ג'ון – יש בו גם את הקרח הסטארקי שיאזן את האש הטארגאריינית). הרומן של הלאניסטרים היה חטא, אבל סרסיי לא היתה צריכה להישען על המסורת הטארגאריינית המפוקפקת כדי להצדיק אותו. היתה לה סיבה גדולה יותר, מהותית, אמיתית – אהבה. סרסיי אמנם טענה שצריך לאהוב רק את ילדיך, אבל בסופו של דבר – תרצה בכך או לא – היא אהבה את ג'יימי. כי כפי שג'יימי אמר פעם: אתה לא בוחר במי להתאהב.

סרסיי היתה אחת מחמשת הגיבורים הגדולים של משחקי הכס. אי אפשר לפטור את מותה בהספד קצרצר בריקאפ; היא ראויה ללוויה מלכותית. היא ראויה גם ליותר מסגירת המעגל החפוזה (במסורת העונה) עם ג'יימי. אבל זה מה שקיבלנו, ובזה נסתפק: סצנה נוגעת ללב, מוות רומנטי, סוף לרומן האסור שהצית את הסיפור הזה, ושני גיבורים שכמעט גרמו לגילוי עריות להיראות כמו משהו שאפשר לחיות איתו.

וג'יימי? הוא עבר את אחד המסעות המרתקים בסדרה רק כדי לחזור לנקודת הפתיחה שלו – כרוך בסרסיי לטוב ולרע, עד שאפילו המוות לא יפריד ביניהם. כשברון שאל אותו פעם איך ירצה למות, ג'יימי ענה: "בזרועות האישה שאני אוהב". סרסיי היתה ההתחלה של ג'יימי, וכמו שאולנה הבטיחה – היא היתה גם סופו. במקום לחיות חיים נוחים עם בריאן בצפון, או לברוח לבדו לפנטוס, הוא חזר היישר לגיהנום. שני דברים בטוחים חיכו לו שם: אהבה ומוות. הדבר שג'יימי לאניסטר עשה למען האהבה, בסופו של דבר, היה לקבל את המוות.

גם ברגעיה האחרונים חשבה סרסיי על מה שתמיד היה כל עולמה – הילדים. אבל כמו בנבואה, לסרסיי כבר לא יהיה ילד רביעי. טייווין לאניסטר אמר פעם שכל מה שנותר הוא שם המשפחה. עם מותם של סרסיי וג'יימי, ועם המחווה המרגשת וההתאבדותית של טיריון (לו הובטח שזו תהיה הפעם האחרונה שבה איכזב את מלכתו), מי יודע אם אפילו שם המשפחה לאניסטר יישאר.

ואולי, בעולם החדש של משחקי הכס, זה כבר לא חשוב. שושלות, משפחות, יריבויות, קשרי דם – זו נחלת העבר. ג'יימי אמר לסרסיי פעם, ואמר לה הלילה שוב: שום דבר לא משנה, רק שניהם. שני בני אדם ואהבה אחת. זה כל מה שחשוב.

View this post on Instagram

A post shared by ❄️ ℐce αnd ℱire (@mygameofthrones) on

נקמה מוגשת בוערת

דאני לא היתה צריכה לשרוף את מעלה מלך כדי לכבוש את הכס. כשהיא ניצבה, על גב דרוגון, על חומת העיר, הבירה כבר היתה שלה. פלוגת הזהב הותכה באש, צבא לאניסטר הניח את נשקו, ההמונים רק רצו לברוח, סרסיי נמלטה על נפשה. זה היה רגע ההכרעה שלה, הרגע שבו היא התייצבה מול גורלה, שבו היא נדרשה לבחור בין האש הטארגאריינית לקור רוח שקול, רחום, מפוכח. הפעמונים צלצלו כמו מטבע שנוחת על הקרקע, והעולם עשה את מה שהוא עושה כשטארגאריין נולד: עצר את נשימתו כדי לראות על איזה צד הוא ייפול.

זה לא היה הצד שהעולם קיווה לראות; לא הצד הזה של העולם, לכל הפחות. למי צלצלו הפעמונים? לא לדאני, מסתבר. היא אטמה את אוזניה, אולי הגבירה את הקולות בראש ששרים לה "אני יודעת שכולם חושבים שאני קצת משוגעת". ההתעלמות שלה מהדגל הלבן שהניפה מעלה מלך הפכה את מבצע דרקאריס ממהלך צבאי לטבח המוני. זה לא היה קרב; זו היתה נקמה.

אבל אם סנדור קלגיין השאיר לנו לקח אחד לפני מותו ההרואי, זה הלקח: נקמה היא קללה. הפרק החמישי הציב, זה לצד זו, את שני הנוקמים הגדולים של משחקי הכס – זו שמסתובבת עם רשימת חיסול בכיס מאז העונה הראשונה וזה שמסתובב עם יעד חיסול בראש כל חייו. הפתגם הקלינגוני אומר שנקמה היא מנה שעדיף להגיש קרה, אבל הנקמה של ההאונד היתה לוהטת כמו כוויה על הפרצוף.

הנקמה של סנדור היא חלק ממנו. הוא לא יכול היה להיפטר ממנה. זו צלקת. ואולי צריך לשאת אותה כך, כל חייך, כדי להבין עד כמה היא הרסנית, מסרסת, מנתבת את חייך במסלול אובדני. לא ברור מה עיכב את סנדור עד עכשיו – היו לו לפחות כמה ימי רכיבה לצד אריה כדי לחלוק איתה את ניסיון חייו – אבל לפחות ברגע האחרון הוא היה שם כדי לעצור את אריה מלהשלים (כמעט) את הקיל-ליסט ולהפוך לכלבת ציד. סנדור חיבק את הנקמה כל הדרך למטה, אל מותו הפואטי (מאש באת ולאש תשוב); אריה נמלטה מאחיזתה ברגע האחרון ונותרה בחיים. נאמבר הסיום של הקלגיינבול - "תמות נפשי עם זומבי" - הוא האמירה הסמלית ביותר על נקמה: בין אם היא תצליח ובין אם תיכשל – היא תהרוג אותך.

View this post on Instagram

A post shared by Sandor Clegane (The Tazı) (@tazi.reyiz) on

רק לא סרסיי

ואחרי שדאני בחרה במורא, נותר לראות במה יבחר ג'ון. עשרות אלפי בני אדם היו צריכים להיהרג כדי שהוא יבין את מה שכולם סביבו כבר הבינו: דאינריז היא לא האלטרנטיבה השלטונית שלה פיללנו. נכון, זה מה שהיה צריך לעשות כדי להוביל את קמפיין "רק לא סרסיי". מחנות התאגדו, אגואים אופסנו. ההישג היה מרשים. אבל עכשיו מתחילים להתגלע הפערים האידיאולוגיים בין הסיעה הסטארקית הבדלנית לפלג הטארגארייני הנצי. טיריון, האופרייטור הפוליטי שניסה להחזיק את העסק שלם עד עכשיו, כבר הבין שזה אבוד. חילוצו של ג'יימי היה מעשה התאבדות לכל דבר. התקווה שלו לחנינה מדאני (שזה עתה סיימה לצלות את ואריז, כזכור) נראית אפילו יותר נואשת מהסיכויים של קובי מרימי.

אם יש לטיריון איזשהו סיכוי להגיע לכתוביות הסיום של הסדרה בחתיכה קטנה אחת (ולא ברור איך הוא הגיע בחתיכה אחת אפילו לסיום הפרק, כשלכולם ברור שהוא מילט את ג'יימי) – הסיכוי הזה הוא ג'ון. הוא היריב הפורמלי, המעשי, הבכיר, הראוי והיחיד שנותר לדאינריז. אחרי שראה במו עיניו את הרג החפים מפשע, סביר להניח שאפילו ג'ון "אתה לא יודע כלום" סנואו כבר יודע שדאני היא לא התקווה לעולם טוב יותר. הבעיה היא שג'ון אוהב אותה. אולי כדאי שייזכר במה שאמר לו פעם רבו, ג'אור מורמונט: "הדברים שאנחנו אוהבים הם אלו שהורסים אותנו פעם אחר פעם".

דאני לא ויתרה רק על אהבת העם; היא ויתרה גם על אהבתו של ג'ון. היא רואה בו בוגד (ומראה לנו איך היא נוהגת בבוגדים). הנשיקה שלה נראתה כמעט כמו נשיקת המוות של מייקל קורליאונה לפרדו. בצד השני ניצבים הסטארקים, שכבר הכריזו בפרק הקודם שהם לא סומכים על החברה החדשה של ג'ון. אריה נטענה באנרגיות של תיעוב אחרי שנמלטה מליבו של הג'נוסייד, סאנסה באה עם השנאה מהבית. ג'ון גונן על עצמו עד עכשיו בטיעון מוסרי בלתי מנוצח: הוא עשה את מה שנכון למען המטרה הגדולה. אבל המטרה הגדולה הושגה, וגם המטרה הקטנה יותר. מלך הלילה וסרסיי הובסו. מה עכשיו? ג'ון, בוגר משמר הלילה, עדיין רואה בעצמו את מגן ממלכות האדם. כעת, כשהוא גם בוגר הטבח במעלה מלך, נדמה שהוא מבין שיש עדיין מפני מי להגן על ממלכות האדם. המשמרת שלו עדיין לא הסתיימה.

המלחמה האחרונה שהבטיחה דאני לא תהיה, כך נראה, המלחמה האחרונה. סרסיי נפלה, אבל קרב הירושה עדיין פתוח. לדאני יש דרקון, אבל כבר אין לה הרבה יותר מזה. היא בודדה ומבודדת, מאבדת זכויות משפחתיות ובעלי ברית ואפילו את חיבת הצופים, כי מי מסוגל להריע לרוצחת המונים. אבל זה גם הרגע שבו היא הכי מסוכנת, וג'ון יודע את זה טוב מכולם: טארגאריין לבד בעולם, אמר לו פעם מייסטר איימון, זה דבר נורא.

משחקי הכס עונה 8 פרק 5, ג'ון ודאבוס
הכל בגלל האהבה | צילום: Helen Sloan/HBO, יחסי ציבור

ועוד כמה דברים על הפרק:

* גם ואריז מת הלילה. ליתר דיוק, הוא מת הלילה, אבל משחקי הכס קברה אותו מזמן. מי שהיה אחת הדמויות הנפלאות (והאהובות) בסדרה, בר פלוגתא למוחות גדולים כמו ליטלפינגר וטיריון, הפך עם הזמן לסטטיסט בנבחרת הגלקטיקוס של דאינריז, נער פוסטר בפמליה, משהו בין מיסאנדיי בלי שיער לדאבוס בלי ביצים. הפרקים האחרונים שיקמו את מעמדו של איש העכביש, החזירו אותו למשחקי הריגול והציבו אותו שוב בשורה הראשונה של הבובנאים שמניעים את חוטי היורשים – אבל זה גם מה שהביא עליו את סופו. לא חשבנו שזה יהיה אחרת; מליסנדרה הבטיחה לו בעונה שעברה שהיא תחזור לווסטרוז כדי למות בה, ושזה יהיה גם גורלו. ואנחנו כבר יודעים – כשמליסנדרה מבטיחה, היא גם מקיימת.

* על מה עבד ואריז לפני שמת? כהרגלו, כתב מכתבים. אני כותב "מכתבים", משום שראינו שניים (אחד נשלח, השני נשרף) – ולא במקרה. הפרויקט שוואריז לא הספיק להשלים, אפשר להניח, היה האאוטינג של ג'ון סנואו כאאיגון טארגאריין, יורש העצר החוקי של כס הברזל. את אנשי הצפון לא צריך לשכנע עם טיעונים גנאלוגים, אבל לבני הברית האחרים של דאני – יארה באיי הברזל והנסיך החדש של דורן – צריך לבשר שהם בחרו בטארגאריין הלא נכון. ואריז – האיש ש"דואג לכולנו" – היה מוכן לשלם על כך בחייו: הסיכון היה גבוה, אבל כך תהיה גם התמורה.

* וגם את זה צריך להגיד: ואריז, אדון הלוחשים, בנה את כל המוניטין שלו על יכולת ריגול פנומנלית. ואחרי כל זה, הוא לא הצליח לשמור על הסוד של ג'ון אפילו שבוע. עוד קורבן של תסריטאות רשלנית.

View this post on Instagram

A post shared by Game of Thrones Season 8 (@gameofthrones_stan) on

* עוד בנספים: יורון גרייג'וי, הדמות הכי מיותרת בסדרה מאז ריקון סטארק. ביי יורון, תחסר לנו אפילו פחות מהיגיון עלילתי.

* אם נתעלם לרגע מן העובדה שמדובר ברצח עם, הקרב על מעלה מלך היה מרשים למדי. מיגל ספוצ'ניק, שר המלחמה של הסדרה (שביים השנה גם את הקרב על ווינטרפל), שוב ידע לשלב בין קרבות ספקטקולריים במסורת כוח המחץ (כלומר: בים, באוויר וביבשה) לרגעים של אימה קלאוסטרופובית ברחובות הצרים ואחוזי הפאניקה של הבירה, בין ההפצצה האווירית של דרוגון למסלול הנסיגה המאובק והמדמם של אריה. במידה מסוימת, זה היה היפוכו (ויש שיאמרו – תיקונו) של הקרב בווינטרפל. בעוד שהקרב נגד צבא המתים היה חמוש בהייפ בלתי אפשרי, הקרב הזה הגיע פרק אחד לפני תאריך היעד, כמעט בהפתעה, כמו דרקון שמגיח מבין העננים; בווינטרפל כמעט כל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם, במעלה מלך איבדנו את טובי בנינו ובנותינו; ואם בווינטרפל האפלה לא ראיתם כלום, במעלה מלך הבוערת לא יכולתם לפספס אף גווייה נחרכת.

* הנה משהו שלא תוקן בין הקרבות: הספק-אוריינטליזם. אחרי שהוקעה על ידי אחדים מצופיה כמי שהפכה את הזרים כהי העור מאסוס לבשר התותחים של השבט הלבן וגזעני הצפון, משחקי הכס הפכה הלילה את הדות'ראקים והבלתי טמאים לפלנגות צמאות דם. צפו לציוצים זועמים.

* הוויכוח בין טיריון לדאני על מעלה מלך נשמע מוכר. טיריון טוען שתושבי הבירה חפים מפשע, דאני טוענת שהם יכולים להתקומם נגד השלטון; טיריון אומר שהם חיים תחת פחד, שהמורדים נשחטים, שהם בני ערובה בידי המלכה – ודאני אומרת שזו לא אשמתה; טיריון אומר שצריך לחמול עליהם, דאני אומרת שסרסיי משתמשת בחמלה הזאת נגדה. רגע, אתם מדברים על מעלה מלך או על עזה?

* לא הופתענו לגלות איזה צד פוליטי מגלם טיריון בדיון הזה – לא אחרי שהוא כבר ציטט בעבר את רבין והבהיר ששלום עושים עם אויבים. טיריון. שמאל. חלש.

* ברגע נהדר בדו-קרב הקלגיינים, סנדור מביט בגרגור נטול הקסדה ואומר: "כן, זה אתה". בשביל סנדור, גרגור תמיד היה כזה; הוא לא צריך להיראות כמו פרנקנשטיין כדי שאחיו הקטן יידע שהוא מפלצת. הקלגיינבול היה היפוכו המוחלט של מפגש הפרידה של האחים לאניסטר, שבו טיריון מחבק את האדם היחיד שמעולם לא ראה בו מפלצת. ובכל זאת, יש גם דמיון בין סנדור וטיריון: שניהם הקריבו הלילה את חייהם בגלל אחיהם.

* אחרי שראיגל נורה בשבוע שעבר כמו צלחת חרס, דרוגון משמיד את כל להק העקרבים של הלאניסטרים ופלוגת הזהב בשוויון נפש של מדביר שמרסס מקקים (סוף סוף מישהו בצבא טארגאריין מיישם את לקחי מלחמת ששת הימים ומוריד מכת מנע על מערך הנ"מ). "צריך רק פגיעה טובה אחת", אומרת סרסיי. זה לא מדויק; מה שצריך הוא קוהרנטיות.

* יורון דקר את ג'יימי פעמיים, ישר בבטן, רק כדי לשחרר אותו לצעדת המוות המדהימה עד סרסיי; וסנדור שיפד את גרגור מהבטן עד הגב, ניקב אותו פעמיים בעורק הצוואר ולסיום נעץ לו סכין בעין, לפני שהתייאש מנשק קונבנציונלי ופשוט התרסק איתו לתוך התופת. לפעמים אפילו שתי פגיעות טובות ויותר לא מספיקות.

* אגב, שמתם לב שגרגור - ההר שהפך למפלצת - הוא בעצם זומבי ואריז?

View this post on Instagram

A post shared by Game of Game of Thrones (@gameofgameofthrones) on

העונה החדשה של משחקי הכס זמינה לצפייה בסלקום tv