משחקי הכס משלבת בתוכה שתי סדרות שונות. מצד אחד מעשיית פנטזיה קלאסית בסגנון שר הטבעות, הפקת ענק חסרת תקדים, מלחמת החיים במתים, דרקונים וגיבורים אגדיים שנולדו לגדולה - שיר על אש וקרח. הצד השני, וזה שהעניק לה חותמת של יצירת מופת, הוא כל מה שלא היינו מצפים לראות בסיפור פנטזיה קלאסית, התככים, האינטריגות, הבוץ והלכלוך שמרכיבים את "העולם האמיתי" של ווסטרוז - משחקי הכס. זה סיפור שמזכיר יותר את הסמויה או בית הקלפים (ברגעים הפחות טובים) מאשר את שר הטבעות, ובסיפור הזה ג'יימי לאניסטר הוא הגיבור האמיתי.
ג'יימי הוא לא סתם גיבור ריאליסטי, הוא עקיצה מושחזת על דמות הגיבור הקלאסי. הוא ההיפך הגמור של ג'ון סנואו, שהתחיל את הסדרה כממזר חסר שם ומסיים אותה כיורש החוקי של שבע הממלכות (גם אם זה לא ידוע בציבור), ואולי גם כגלגול העכשווי של הנסיך שהובטח. זאת ההשתלשלות הרגילה של מעשיות פנטזיה, הגיבור הוא כלומניק שמגלה שנולד לגדולה (תחשבו הארי פוטר), הפנטזיה מתחילה במקום בו כולנו נמצאים, סתם אנשים רגילים, והסיפור מגשים את החלום הכמוס לגלות שהגורל ייעד לנו תפקיד יחיד במינו. החיים של ג'יימי צעדו בכיוון ההפוך. האריה הגאה שיועד מילדות לרשת את הבית הכי חזק בווסטרוז, הלוחם הכי טוב בעולם, שגם קשור לעמוד ומכוסה בחרא העיד על עצמו "אין עוד גברים כמוני" - נאלץ להכיר בכך שהגורל עבד עליו, שהוא סתם עוד אדם רגיל.
ג'יימי לאניסטר הוא אנטי-גיבור, ואם תור הזהב של הטלוויזיה בשנות האלפיים לימד אותנו משהו, זה שסדרת מופת ראויה צריכה אנטי-גיבור במרכזה. אנטי גיבור זה הגיבור הפגום, הבעייתי, שכוונותיו אינן טהורות ומעשיו אינם טובים. בקיצור, הוא קקה של בנאדם, אבל אנחנו מזדהים איתו בכל מקרה (טוני סופרנו, וולטר וייט ופרנק אנדרווד). הוא אנטי-גיבור לא רק בגלל ההשוואה לג'ון סנואו, בשונה מהסופרנוס או שובר שורות, במשחקי הכס בהחלט יש טוב ורע, וג'יימי לאורך כל הסדרה בצד הרע, למעט נפילות קטנות בדרך. הנפילות האלה, הסדקים בשריון המוזהב, השהות בשבי, אובדן היד, החברות עם בריאן וההצלה של טיריון, כל אלה בנו את דמותו של ג'יימי לאניסטר, הדמות הכי מורכבת ומפותחת בסדרה.
ג'יימי נולד כהתגלמות הגאווה הלאניסטרית, וכך הוא הוצג לנו בתחילה, האריה הזהוב, קוטל המלך, לוחם אגדי עם חיוך של כוכב קולנוע. בסיום הפרק הראשון הוא דוחף את בראן הקטן ממגדל כדי לשמור על זכותו להמשיך לשכב עם אחותו, וממצב את עצמו כאחד מבכירי הנבלים בסדרה. עד סוף המסע עם בריאן בעונה השלישית הוא כבר הפך לחביב הקהל. לעונת הסיום הוא מגיע כ"אחד מהטובים" באופן מובהק, גיבור רגיש, אהוב ומוסרי יחסית שהפגם היחיד שלו הוא אהבתו חסרת הגבולות לאחותו המרשעת (את סצנת האונס נמחק ברשותכם מהרקורד, עד עכשיו לא ברור לנו למה היא הייתה שם).
לרוב מסמנים את נקודת המפנה באותו מסע עם בריאן, באובדן היד או בנפילה בשבי, הסדק הראשון בדמות האגדית שהוצגה בפנינו בפתיחה. אבל המפגש הראשון עם ג'יימי לאניסטר האמיתי מתרחש עוד קודם לכן, בשיחה הראשונה עם האב המאיים טייווין לאניסטר. באותה שיחת נזיפה פומפוזית שאביו עורך לו בזמן שהוא פושט עור של צבי, אנחנו מקבלים הצצה לילד הקטן שמסתתר מאחורי הגיבור האגדי. אין דרך אחרת להגדיר את זה, ילד קטן שעומד מבויש בפינת האוהל עם מבט של "אבא כועס עכשיו", מקבל שטיפה כל כך יסודית שבסופה לא נתפלא אם אביו יצווה עליו, "תביא את החגורה שלי עכשיו".
טייווין אוחז בראשו של ג'יימי, אחיזה אבהית ומאיימת כאחד, ומניח בידיו את עתיד המשפחה: "אני צריך שתהפוך לאדם שתמיד נועדת להיות. לא בשנה הבאה, לא מחר, עכשיו". אנחנו מתעכבים רגע על פניו של ג'יימי ומבינים שהאגדה והאדם אינם אחד, אלא שתי ישויות נפרדות במחול מייסר של לבטים וציפיות. האגדה נולדה לפני ג'יימי והיא זאת שהפכה אותו למי שהוא, כשכל חייו הוא נאבק בעצמו ובעולם כדי למלא את ייעודו.
הנפילה הראשונה התחילה עוד ברחם, בקשר הבלתי ניתן לערעור עם אחותו התאומה סרסיי. האהבה לאחותו גרמה לו להישבע אמונים למשמר המלך, לוותר על זכותו להתחתן, להוליד ילדים ולרשת את מקומו של אביו, ובכך להישאר קרוב ונאמן לאחותו-אהובתו. אחר כך הגיע האירוע שהדביק לו את התואר "קוטל המלך" (אליו נחזור בהמשך), ובמהלך הסדרה זה ממשיך עם הנפילה בשבי, מסכת ההשפלות שהוא עובר בידי בני סטארק המתחסדים, ההתפלשות בבוץ ואובדן היד. כל אלה בונים לנו את ג'יימי הפגום. את ג'יימי הטוב אנחנו זוכים לראות רק כשהוא קופץ לזירה להציל את בריאן מפני הדב שאנשיו של בולטון שילחו עליה. אבל כפי שציינתי, עד הרגע הזה אנחנו כבר מאוהבים לחלוטין בג'יימי, כמעט לא זוכרים איך בתחילת המסע לא הפסיק לקרוא לה "בהמה מכוערת". הוא לא קונה אותנו בטוב ליבו, כמו כל גיבור, הוא קונה אותנו במצוקתו, בהתרסקותו מול המחסומים שהמציאות מציבה בפניו.
ג'יימי לאניסטר ממחיש באופן פואטי את המלכודת האכזרית של פרסום קיצוני. הוא מורם מהעם, ובשל כך הוא מבודד ובודד. עם החיוך המצוחצח הזה אף אחד לא מרחם עליו, אחרי שבגד בשבועתו אף אחד לא מכבד אותו. התדמית הבזויה והמאיימת של קוטל המלך מרוקנת את הפרסום שלו מאהבה והוא הופך לסוג של מצורע. אלה הגבולות הנוקשים של הקיום שלו - על כתף אחת כובד המשקל של בית לאניסטר, על השנייה כובד האשמה על שבירת השבועה הכי מפורסמת בעולם - והם נחשפים בפנינו במלוא כוחם בסצנת האמבטיה עם בריאן, כשג'יימי מספר על הרגע שהפך אותו לקוטל המלך.
ג'יימי פורט בחיות פוסט-טראומטית את הרגעים שהובילו להחלטה הגורלית, ופרטי הסיפור לא מפתיעים אותנו, אבל אנחנו רואים את הסיפור באור שונה לגמרי. אם לצטט מסצנה אחרת: "כל כך הרבה נדרים, הם גורמים לך להישבע ולהישבע. הגן על המלך, ציית למלך, ציית לאביך, הגן על התמימים, שמור על החלשים. אבל מה אם אביך מתעב את המלך? מה אם המלך טובח בתמימים? זה יותר מדי. לא משנה מה אתה עושה, אתה נוטש שבועה אחת או אחרת". אפשר לקרוא את הדברים כפשוטם, שג'יימי נקרע בין שבועתו לבין הצו המוסרי ובחר להגן על המונים מטבח. אבל אני לא רואה פה אדם שבחר להפר שבועה בצו מצפונו, אלא ילד שנקלע לסיטואציה שגדולה עליו באלף מידות.
בלב המשוגע והמדמם של המלחמה על גורל הממלכה הוא ניצב לבדו, שומר על קשיש דמנטי ורצחני שפוקד עליו להביא את ראשו של אביו. מה ג'יימי היה אמור לעשות? לא ג'יימי האביר שצריך לשמור על כבודו, ג'יימי הנער שעלה לגדולה בלי להרוויח אותה בניסיון חיים. ילד שמוכשר במשחק בחרב ורגיל לעשות מה שאומרים לו, שרוצה להפוך לאגדה שמתחילה להיווצר סביב שמו, ונקלע לסיוט פסיכוטי ונוטף רוע, כל נתיב שיבחר יצלק את נפשו ויכתים את שמו לעד. זה ג'יימי, הילד הקטן שמסתתר רועד מפחד מאחורי הצל המאיים של ג'יימי לאניסטר, מחכה שאבא יבוא להציל אותו, שמישהו יקח מידיו את תפקיד המבוגר האחראי ויגיד לו מה הוא אמור לעשות.
ג'יימי לא ביקש הרבה, רק למלא את רצון אביו ואם אפשר קצת ליהנות מהחיים (גם זה במונוגמיה נאמנה), ובמקום זה הוא נאלץ להציל את הממלכה ולחרוט על מצחו אות קין נצחית. כשהוא מעניק לבריאן את חרב "שומרת השבועה", אנחנו לא מתרגשים בגלל טוב הלב שהביא למעשה, אלא בגלל הכאב שהוא טומן בחובו, הרצון הנואש של ג'יימי לקיים את ההבטחה האחת שהוא יכול לקיים ולגאול את עצמו בעיני בריאן, האשה עם הכבוד הכי נוקשה ונעלה בווסטרוז, האבירה האמיתית שהוא לא הצליח להיות. הוא נראה כמו ילד קטן מול הענקית הגאה, מקבל את האישור שלעולם לא יקבל מאביו. בריאן כמו מלטפת את ראשו ולוחשת לו שהכל בסדר, הוא יכול להפסיק לשנוא את עצמו.
בעונות הבאות ג'יימי המשיך להתקיים כדמות כיפית וחביבה בעלילות מעוטות חשיבות. הוא לא הצליח לשחזר את השיא הרגשי של המסע עם בריאן, למרות שלל אירועים דרמטיים וילדים שמתו בזרועותיו. הוא המשיך לעשות מה שסרסיי פקדה עליו, אבל האהבה היוקדת אליה, שפעם הצדיקה את קיומו, הפכה לתירוץ שלא משכנע אף אחד. הילד מזדקן, הוא כבר לא לוהט באותה עוצמה והוא למד דבר או שניים לאורך חיים לא פשוטים. בסיום העונה השביעית הוא מצא את עצמו באותה נקודה שבה סיפורו של קוטל המלך נפתח, עומד לצד מלכה מטורפת שמאיימת לשרוף את כל הממלכה בשם ההזיות המגלומניות והרצחניות שלה. ג'יימי לא דוקר את סרסיי בגבה, אבל הוא מפנה לה גב ויוצא צפונה להצטרף למלחמה במלך הלילה. אף אחד לא אמר לו לעשות את זה, הוא לא נכנע ללחץ או לציפיות. לא, את ההחלטה הזאת הוא עשה לגמרי בעצמו. אולי הבחירה האמיתית הראשונה שהוא בחר בחייו.