זה היה חייב להיכשל. הרי רף הציפיות היה בלתי אפשרי, גבוה כמו ענק זומבי ומאיים כמו דרקון קרח. משחקי הכס עמדה להציג לא רק את הפרק הכי שאפתני שיצרה, אלא את הפרק הכי שאפתני שנראה על המסך. הפרק הזה לא רצה רק לחזור הביתה בשלום; הוא רצה לקבל צל"ש.
הקרב הגדול בתולדות ווסטרוז המודרנית הבטיח להיות הקרב הארוך בתולדות הקולנוע והטלוויזיה, כזה שיגרום ל-40 הדקות בנקרת הלם ("שר הטבעות: שני הצריחים") להיראות כמו תרגיל פלוגה. "הלילה הארוך", כשם הפרק, התפרש על פני 55 לילות של צילומים מתישים, שהתנקזו ל-82 דקות מחייבות. בכירי הקאסט התכנסו במקום אחד במקבץ הגדול ביותר שנרשם מאז פרק הפיילוט. הסיפורים שהם חלקו עם "אנטרטיינמנט וויקלי" לפני חודשיים נשמעו כמו מור"קים ממלחמת יום כיפור. מכתב מההפקה שיועד ל-750 אנשי הצוות שקפאו מקור בצפון אירלנד ופורסם באינסטגרם הבטיח "משהו שלא נעשה כמותו מעולם". כזה דבר, הבטיחו לנו, עוד לא היה בטלוויזיה. זה היה יומרני כמו להביס את המוות. יומרנות כזאת חייבת להיכשל.
אבל לא היום.
הפרק השלישי בעונתה האחרונה של משחקי הכס הבטיח וקיים. היו בו אקשן ודרמה, מתח ואימה, חרדה והקלה. הוא שילב לא רק מתים וחיים, אלא גם סגנונות קולנועיים. הוא דילג לא רק בין המעמקים של מערות הקבורה לשחקים של שמי הצפון, אלא גם בין ז'אנרים. היו בו את הכאוס הסואן של החזית ואת הדממה הקלאוסטרופובית של העורף. היו בו סצנות קרב המוניות וסצנות קרב קאמריות, צבאות שמתנגחים זה בזה בשדה הפתוח ולוחמים שנאבקים בחדרים סגורים, דרקונים שמתכתשים בשמיים ובני אדם (חיים ומתים) שנקטלים על פני האדמה. היו בו סצנות נפלאות (הדרקונים התועים בסופת השלג, אריה פוסעת חרש בין המהלכים, וכמובן - סופו של מלך הלילה). היו בו רגעים להריע לגיבורים (עיטור העוז לת'יאון) ולהספיד חללים (מה שמת לא ימות עוד, ת'יאון), להחסיר פעימה (הם לא יהרגו את אריה!) ולשחזר אותה (ברור שהם לא יהרגו את אריה). מיגל ספוצ'ניק - במאי הקרבות הבכיר של הסדרה (הארדהום, קרב הממזרים) - יצא למשימה מאתגרת וחזר ממנה עם אות המופת (בניכוי רגעים לא קצרים שבהם החושך והשלג הותירו את הצופה תחת ערפל קרב). זה היה קרב לפנתיאון של ווסטרוז - וסרט מלחמה לפנתיאון של התרבות הפופולרית.
מלכת הלילה
לא ג'ון סנואו, ראשון הטארגאריינים ובכיר הטוענים לכתר. לא דאינריז טארגאריין, הראשונה לשמה ואם הדרקונים ומלכת האנדלים ומנתצת השלשלאות ועתירת התארים. לא בראן סטארק, העורב בעל שלוש העיניים ואפס האינטונציות. לא סאנסה סטארק, גבירת ווינטרפל וגאונת ווסטרוז. לא ג'יימי לאניסטר, קוטל המלך. לא טיריון לאניסטר, ימין המלכה. לא מליסנדרה, מכשפת האור. לא ג'ורה, לא בריאן, לא סנדור, לא תולע אפור, לא אף אחד מהלוחמים המהוללים של שבע הממלכות. לא דרוגון ולא אחיו ריאגל. לא ת'יאון שהיה שם ברגע האמת (ברור שלא ת'יאון, לא חשבתם שזה יהיה ת'יאון, אפילו ת'יאון לא חשב שזה יהיה ת'יאון).
אריה סטארק. אריה סטארק הצילה את האנושות. אריה סטארק היא מלכת הלילה.
כשחושבים על זה, אין מה להתפלא. אריה הרי התאמנה לכך כל חייה. היא הוכשרה לכך מאז שהכרנו אותה, מהפרק הראשון ממש. בבראבוס היא למדה להיות מתנקשת חסרת פנים, אבל בווינטרפל - המקום שאליו חזרה בסוף העונה שעברה - היא למדה לעמוד מול המוות. שובו של אחד הוואן-ליינרים האהובים בתולדות הסדרה הזכיר את המקום שממנו יצאה אריה להרפתקה הזאת, כחניכתו המוכשרת והאמביציוזית של סיריו פורל, האיש שלימד אותה מה אומרים למוות - עם השפתיים ועם הידיים. "אתה לא יכול לנצח את המוות", הסביר סנדור לבריק ברגע של חולשה. לא, אתה לא יכול לנצח את המוות, אבל אתה יכול - כפי שעשה סנדור עצמו כשהתעשת - לומר לו: לא היום.
אבל לא היה די בשיעור של פורל. כדי לחסל את מלך הלילה, כדי לשרוד את הלילה הארוך עד סופו, כדי להגיע לריקוד האחרון של העלמה והמוות, אריה היתה צריכה לאמץ את כל כישוריה ואת כל קשריה. היא היתה צריכה את גנדרי, שיחשל לה נשק מיוחד; היא היתה צריכה לא רק שלא להתעלם מגורלו של סנדור קלגיין - האיש שפעם היה בקיל ליסט שלה - אלא להציל את חייו, לפני שהוא יציל את חייה (ויביא את הקשר המורכב ביניהם לשיא מקסים); היא היתה צריכה את הפגיון העשוי מפלדה ואלריאנית שקיבלה מליטלפינגר; והיא היתה צריכה את מליסנדרה, שתזכיר לה לא רק את סיריו פורל, אלא גם את כוחה הנבואי ("אמרת שניפגש שוב. אמרת גם שאעצום הרבה עיניים - צדקת שוב"), ותמקד אותה במשימה - לעצום את זוג העיניים הכי כחול ביבשת. כל מה שעשתה, כפי שאמר בראן לת'יאון, הביא אותה למקום הזה. הסימבוליקה האירונית - הפגיון שנועד להרוג את בראן הוא שזה הציל את חייו - משקפת גם את האירוניה הגלומה בגורלה של אריה: הנערה שהכשירה את עצמה כל חייה להפוך למתנקשת מושלמת הצילה יותר חיים מכפי שמישהו יציל אי פעם. הנערה עם רשימת החיסול הפכה לגואלת האנושות.
תוקם ועדת חקירה
עד שזה קרה, המצב נראה די מחורבן מבחינת האנושות. הצבא הכי גדול שגייסו בני האדם - שילוב בלתי נתפס של גזעים ועממים, בני אדם ודרקונים, לוחמים ומכשפות, סוסים וזאב בלהות, זכוכיות דרקון ופלדות ואלריאניות - עמד בפני הצבא היחיד שיכול לו: זה של המתים.
ההתחלה בישרה טובות. הקאמבק המפתיע של מליסנדרה (פחות מפתיע למי שקרא את הריקאפ בשבוע שעבר!) הצית אש - תרתי משמע - בשורות הלוחמים. אבל האש הזאת לא החזיקה מעמד זמן רב - תרתי משמע. הפרשים הדות'ראקים, שהסתערו בחמת זעם על צבא המתים, נכבו כמו רמץ מדורה (בסצנה נהדרת, שהמירה את הבלגן הקשה לצפייה של מלחמה קולנועית בשניות ארוכות של דממה מבעיתה ועששיות אש גוועות שאמרו את כל מה שצריך).
הסתערות חיל הפרשים - שכמעט עלתה לנו בחייו של ג'ורה, אולי עלתה לנו בחייו של גוסט (הזאב של ג'ון) והביאה לשואת העם הדות'ראקי - נראית כמו צעד אובדני לאור עוצמתו הידועה של צבא המתים. זה היה רק הראשון בשורה של מהלכים צבאיים תמוהים שכמעט והכחידו הלילה את הגזע האנושי. למה לא להכות בצבא המתים בכל הכוח, דות'ראקים ובלתי טמאים ושאר האדם כאחד? למה לא לפתוח עם מכת מנע דרקונית בנוסח מלחמת ששת הימים, או לפחות לפצל את כוח האש האווירי? למה לא להשתמש יותר באש, שהוכחה בבירור כגורם מעכב עבור המהלכים? למה לא להתבצר בווינטרפל ולהילחם מחומותיה זמן רב ככל האפשר במקום להידרס בשדה הקרב כמו נמלים? בכלל, אם המטרה היא מלך הלילה, למה לא לנהל מגננה במקום להינגף בפני המתים? איך ת'יאון, עם כיתת חיילים, אמור להגן על בראן מפני מה שמועך את הצבא הכי גדול בעולם? איך התכוונתם לחסל את דרקון הקרח? איך התכוונתם למנוע ממלך הלילה להפוך את ההרוגים שלכם לאוגדת מילואים? למה לא שרפתם את הגופות עם הלהביורים המעופפים שלכם? למה חשבתם שמערות קבורה הן מקום חכם להסתתר בו ממי שכוח העל שלו הוא להעיר את המתים? ושאלת השאלות העולה מתוך כל אלו: מי לעזאזל תכנן את הקרב הזה? ג'ון סנואו, המוח המבריק שמאחורי משימת ההתאבדות המופרכת מעבר לחומה? דאינריז, שהאסטרטגיה הצבאית שלה מסתכמת בפקודה "דרקאריס"? טיריון, היועץ שבפעם האחרונה שהשיא עצה טובה סטאניס באראת'יאון עוד נראה קנדידט לגיטימי לכס הברזל? מי שזה לא יהיה - אותו לוועדת אגרנט.
שיאו של התכנון הכושל היה אמור להיות הפיתיון שהונח למלך הלילה. צריך להיות דביל אמיתי כדי לראות את בראן יושב באמצע האפוקליפסה בשטח הפתוח, מוקף בלא יותר מכיתת קשתים צנועה, כדי לחשוב שזו איננה מלכודת. זו מלכודת יותר שקופה מדרגונגלאס, ואם מלך הלילה נפל בה - כנראה שזה מגיע לו.
יכול להיות שמלך הלילה הוא אכן דביל (זה יכול להסביר כמה מהחלטותיו התמוהות באותו קרב מעבר לחומה); יכול להיות שהוא פשוט חתיכת שחצן שמזלזל בבני אדם; ויכול להיות שהוא לא יכול לשלוט בעצמו כשהוא רואה את בראן, הזיכרון הנייד (אוקיי, המתגלגל) של המין האנושי. אבל צריך להודות שזה כמעט הצליח לו.
מי יציל את הבית שלי
בניגוד לתחזיות המוקדמות - ובניגוד לכל היגיון - מעטים וצפויים הלכו הלילה לעולמם (עד כמה צפויים? כמעט כולם הוזכרו כאן בשבוע שעבר בתור חללים לעתיד). ככה זה במשחקי הכס החדשה: המעריצים למודי אפקט ההלם עדיין כותבים הספדים, אבל היוצרים שומרים על הגיבורים כמו ת'יאון גרייג'וי מתחת לעץ הסוכך. זה מאכזב, זו לא הסדרה שהכרנו, אבל זו הסדרה שבה אנחנו צופים מאז שיוצריה פרשו כנפיים והמריאו מהקרקע הספרותית של ג'ורג' ר. ר. מרטין. רוצים לראות את הגיבורים שלכם מתים? תבקשו מאדון מרטין שיסיים כבר לכתוב את הספר.
בואה של מליסנדרה סימן גם עיגול סביב ראשה של ההרוגה הוודאית הראשונה של הפרק; היא הרי הבטיחה שהיא חוזרת לווסטרוז כדי למות, וכבר למדנו כשמליסנדרה מבטיחה משהו - היא מקיימת. המוות שלה - אחרי הניצחון, מחוץ לווינטרפל, לבדה, בגבה לדאבוס ואלינו - היה עוד אחד מהרגעים השקטים והיפים של הפרק.
מליסנדרה גם לא טרחה להחזיר לחיים בפעם ה-20 את בריק דונדריון, שהשיב את נשמתו לאל האור לאחר שמילא את תפקידו ההיסטורי: להציל את אריה. גם אד טולט סיים באופן סופי את משמרתו. וגם ת'יאון, כמתבקש, מילא את חלקו בעסקה עם בית סטארק, לא לפני שלחם כקראקן וכמעט ניקה לבדו את שדה הקרב. תגידו מה שתגידו על ת'יאון, אבל לסריס הזה יש ביצים.
ת'יאון עבר את אחד מהנראטיבים ההפכפכים בסדרה. הוא החל את דרכו כשבוי, הפך לחברם הטוב של הסטארקים הצעירים, בגד בהם בשליחות אביו, סורס והושפל על ידי רמזי, השתקם כשהציל את סאנסה, לא הציל את יארה, כן הציל את יארה, ולבסוף חזר לסגור מעגל בווינטרפל - "הבית", כפי שאומר לו בראן במחווה קטנה ומקסימה. בעונה השישית סירב ת'יאון להצטרף לסאנסה בטענה שהוא לא ראוי לסליחתה; הלילה הוא השיג את כפרתו. אתה אדם טוב, ת'יאון. תודה.
גם חביבת הקהל הזעירה ליאנה מורמונט מתה הלילה, באחד מהרגעים המרשימים והעצובים בפרק, רגע אחרי שחיסלה ענק. זמן קצר לאחר מכן מת גם הדוד ג'ורה, ואיתו גם התגשם החשש שגרם לו לבקש מליאנה בפרק הקודם להתרחק משדה הקרב: בית מורמונט נפל. "כאן אנו עומדים", קובע המוטו של המורמונטים. ובכן - לא עוד.
ג'ורה מורמונט ליווה אותנו מהפרק הראשון. הוא שרד גזר דין מוות, שתי הגליות, קשקשת אפורה, מכירה לעבדות, קרב גלדיאטורים וחיים עם הדות'ראקים. הוא היה אחד הגיבורים הוותיקים והמרשימים של הסדרה, אבל הוא היה הרבה יותר מזה - הוא היה אחד הגיבורים הכי חשובים שלה. הוא האיש שבזכותו דאינריז עדיין בחיים - ולא רק הלילה. הוא הציל את חייה זמן רב קודם לכן.
ג'ורה הגיע לאסוס כדי לחסל את דאני. אחרי שברח מווסטרוז (כדי להימנע מעונש על סחר עבדים, שבו הסתבך כדי לממן את סגנון החיים היקר של אשתו), רוברט באראת'יאון הציע לו חנינה אם יחסל את היורשת של בית טארגאריין. אבל ג'ורה ויתר על החנינה והקדיש את חייו - פשוטו כמשמעו, כפי שהתברר באופן סופי הלילה - למען אם הדרקונים והאובססיה שלה לכס הברזל. היא היתה קשת עורף אליו כמעט תמיד (כולנו זוכרים את ימי הפרנדזון מעוררי החמלה), אבל הוא לא עזב אותה לרגע - ומת לרגליה. ג'ורה - אין בכלל ספק בכך - היה מאוהב בדאני. הוא לא נועד לה; זה התפקיד של גיבורים כמו ג'ון סנואו. אבל ברגע האחרון בחייו, ג'ורה מורמונט זכה שגם הח'אליסי תאהב אותו.
לאן הולכים מכאן
המנצחת הגדולה של הקרב בווינטרפל - מלבד האנושות - ישבה גם הלילה במעלה מלך והשתכרה כאילו זו מסיבת הניצחון שלה. במידה רבה - היא צודקת. הצבא הכי חזק בעולם הידלדל כמו העור של מליסנדרה בלי תכשיטים מכושפים, לא לפני שהספיק להכחיד את האיום העל-אנושי. גם המצביאים ג'ון ודאני הוכיחו שהם לא בדיוק משה דיין. מבלי לאבד זרת של חייל, סרסיי שיפרה היום באופן משמעותי את סיכויי ההישרדות שלה על כס הברזל.
אבל רק לכאורה. לא רק שהקרב בווינטרפל הותיר בחיים את שני מתחריה המרכזיים של סרסיי על הכתר, פלוס כמעט כל גיבורי שבע הממלכות, פלוס שני דרקונים (הטריילר לפרק 4 מאשר: ראיגל חי); הוא גם איחד את המין האנושי. המחלוקות בין הדמויות עדיין לא יושבו במלואן - סאנסה עדיין חרדה לגורל הצפון, טיריון עדיין לא פרק את נטל ההוכחה, לג'ון ודאני יש עוד איזה עניין לא פתור - אבל קשה לראות אותן מסתכסכות עד זוב דם אחרי שהצליחו לנצח ביחד את הדבר הכי מצמרר שראה העולם מאז הלילה הארוך המקורי.
זה גם האתגר הגדול שניצב לפתחם של יוצרי הסדרה בשלושת הפרקים שעוד נותרו לה, השיא הנרטיבי שמאפיל אפילו על השיא הקולנועי אליו נסקה הסדרה: חיסולו של מלך הלילה. הלילה הושמד האויב שכדי להילחם בו התכנסו יחד כמעט כל בני האדם, כולל מספר לא מבוטל של טוענים לכתר, גיבורי מלחמה ואגואים - ואפילו הם בקושי יכלו לו. ומה מחכה להם בשבועות הקרובים? מלחמה בבני אנוש? זה אמור לרגש את מי ששרד את חילות המוות?
זה אמנם מהלך גר"ר מרטין קלאסי - לבנות גיבור גדול ואז לחסל אותו עוד לפני הסוף; אבל זה משאיר את היוצרים עם שלושה פרקים שבהם הם צריכים לבנות את השלטון במעלה מלך כאיום בר השוואה לאיום הקיומי הגדול ביותר שריחף מעל המין האנושי, את סרסיי כאויבת גדולה יותר ממלך הלילה, ואת פלוגת הזהב (מי אתם בכלל? ואיפה הפילים שלכם?) כמרשימה לא פחות מצבא המתים. ומי בדיוק אמור להילחם בדרקונים? העקרב של קייבורן?
המאבק על כס הברזל תמיד עמד בליבה של משחקי הכס, אבל לצידו הלכה והתעצמה הכוננות לקראת המלחמה של בני אדם במהלכים הלבנים. סיומה של המלחמה הזאת עוד לפני שהסתיים המשחק על הכס הוא גם ההבהרה הסופית של מרטין ושליחיו הטלוויזיוניים בנוגע למהותה של משחקי הכס, לכל מי שראה בה סדרת פנטזיה עם זומבים ודרקונים וכישופים. בראש ובראשונה - זו סדרה על בני אדם.
ועוד כמה דברים על הפרק:
* כל מי ששבע מהפטפטת של שני הפרקים הראשונים של העונה קיבל הלילה פרק של ויפסאנה. חצי שעה חלפה לפני שזכינו לדיאלוג של יותר משני משפטים.
* מלך הלילה חייך בפעם הראשונה מאז שהכרנו אותו. גם בפעם האחרונה.
* שמישהו יגיד לדאינריז שככה לא מתלבשים לקרב. ככה מתלבשים לשבוע האופנה בהיי גארדנס.
* בקרב שממנו כמעט כולם יוצאים כגיבורים, טיריון מסיים שוב בהחמצה. זה היה יכול להיות הרגע שבו היועץ הכושל של העונה מבזיק עם עצת זהב שמשנה את פני הקרב וההיסטוריה. זה שוב לא קרה. טיריון מזכיר לוואריז שהוא כבר הצליח בעבר בקרב, אבל גם ואריז וגם אנחנו מתחילים להתעייף מהסיפורים על בלאקווטר. איך אומרת סאנסה? הערות שנונות לא יחוללו שום שינוי.
* ואם קיווינו שהמונולוג הקצר של טיריון יוציא אותו מהמערה, סאנסה שם כדי להבהיר לנו שאין להם מה לחפש למעלה. סוף הלילה, כשטיריון מוביל את מסע המילוט במערות, מוכיח שסאנסה היא עדיין האישה הכי חכמה בווסטרוז.
* ולא רק הכי חכמה, אלא גם אמיצה. זמן קצר אחר כך, סאנסה לא פותחת את הדלתות בפני חיילים שזועקים לעזרה, ובכך מונעת ממערות הקבורה להפוך למערות קבורה. סאנסה עומדת במה שאמרה: הדבר האמיץ ביותר הוא להביט לאמת בפרצוף. מי אמר שצריך לעמוד בשדה הקרב כדי להיות מנהיג?
* אז גם חכמה, גם אמיצה - וגם שנונה. היית הטוב שבבעלים שלי, היא אומרת לטיריון. האחרים היו ג'ופרי ורמזי בולטון, כן?
* וסאנסה גם מסמנת לנו את הרומן הבא. אם הם ישרדו את זה, בעוד כמה שבועות נוכל לקרוא לטיריון לורד אוף ווינטרפל.
* את המשפט על בעייתיותה של הנאמנות הכפולה - למשפחה ולאם הדרקונים - סאנסה אמנם אומרת לטיריון, אבל מכוונת לג'ון. ווינטרפל שרדה, אבל למשפחת סטארק יש עוד כמה בעיות לפתור.
* הלב נכמר על מיסאנדיי שתקועה במערה עם כל גזעני הצפון. אבל הי, לפחות תולע אפור שרד!
* ג'יימי הציל את חייה של בריאן. נראה את טורמונד מנצח את זה.
* אם תוקם ועדת חקירה לבדוק את כשלי התכנון, נשמח גם להבין מה היתה תרומתו של דאבוס, שרגע השיא שלו נרשם כשהביט באריה מחסלת עשרה מהלכים לנגד ידיו הרפות. בחייך, אפילו סאם עשה יותר מזה.
* סאם ניצל הלילה שלוש פעמים (לפחות). אני מקווה שזה רמז מספיק ברור למקום הנכון עבורו בשדה הקרב - לא בשדה הקרב.
* ומי לא הציל את סאם? ג'ון. בדרכו לבראן, הוא חולף על פני כמה מהלוחמים, וביניהם חברו הטוב ביותר. ברגע קצרצר ונוגע ללב, ג'ון הוכיח שאצלו טובת הכלל עומדת תמיד מעל הכל.
* מלך הלילה נפל במלכודת של ג'ון - וג'ון נפל במלכודת של מלך הלילה, וצעד היישר לתוך מעגל ההרוגים שקמים לתחייה. בחור אמיץ, הסטארגאריין הזה, אבל לא מבריק במיוחד. וזה עוד לפני שהזכרנו את הרגע שבו הוא צעק על דרקון.
* אם חשבתם שאש דרקון תהרוג את מלך הלילה - סימן שלא הצצתם בשעון.
* מה קרה לגוסט?! שמישהו יספר לנו מה קרה לגוסט!!!
*לראמין דג'וואדי, המלחין של משחקי הכס, כבר יש אמי אחד (עבור הפרק השביעי של העונה הקודמת). הפסנתר שליווה את מלך הלילה אל מותו אולי יעניק לו את השני.
* הפרק הזה ראוי למסך גדול. שמישהו ירים את הכפפה.
העונה החדשה של משחקי הכס זמינה לצפייה בסלקום tv