- "תראה להם איך זה מרגיש לאבד מישהו אהוב" -
בואו נודה על האמת: נהיה קצת קשה לרגש אותנו. חווינו כבר מלחמות, ערפדים, אנשי זאב, מתקפות זומבים, מגיפות, רוצחים סדרתיים, מאפיונרים. האפשרות לתפוס אותנו לא מוכנים היא כמעט בלתי אפשרית. דווקא בגלל זה, הטירוף חסר התקדים שהתרחש השבוע סביב "משחקי הכס" מסעיר כמעט כמו התחושות שאחריו. לא משנה אם אהבתם, שנאתם, צחקתם או בכיתם, עומס הרגשות שיצר היה תופעה גלובאלית יוצאת דופן. אם תרצו, הוכחה שגם בעידן הסופר טכנולוגי שבו אנחנו חיים, אוסף מילים כתובות על דף עדיין יכול להסעיר אותנו. קר, פשוט ויעיל, ממש כמו הנקמה של וולדר פריי.
מכירת חיסול
כל כך הרבה סמליות ומחזוריות יש ב"גשמי קאסטמיר", הפרק התשיעי של העונה. קחו לדוגמא את המספר הכרונולוגי שלו. שוב "משחקי הכס" מנחיתה את המכה הגדולה דווקא בפרק הלפני האחרון. בעונה 1 זה היה פרק הפרידה מנד סטארק, בעונה 2 זה היה קרב בלאקווטר. אבל ליד "החתונה האדומה", כל אלה מתגמדים. לא לחינם תיארו דיויד בניוף ודי.בי. ווייס, יוצרי הסדרה, את הספר השלישי בתור זה ששכנע אותם לעבד את סדרת הספרים לטלוויזיה. כמה עוד סדרות אתם מכירים שבונות אידיאלים של גבורה וערכים מעוררי הערצה במשך שלוש עונות, רק כדי לטבוח בהם באכזריות עד שלא נותר מהם דבר?
"משחקי הכס" לא מסתפקת רק בחיסול הסטארקים, יש כאן חורבן בית בכל מובן אפשרי. זה החל בהוצאה להורג של אדארד, האיש שסימל את דמותו של הבית, המשיך בהשמדה הפיזית של ווינטרפל ומסתיים בסוף המר של זאב הבלהות (סמל בית סטארק) והתקווה לעתיד (היורש בבטנה של טאליסה). גם סצנת הטבח ממשיכה את החיסול השיטתי שנבנה על פני 3 עונות: שמונה דקות ארוכות, מפורטות ואכזריות של סבל, תחנונים ודם, עד שהצופה מקבל את הכתוביות כמעט בברכה.
הצלע הטראגית מכולן היא אריה כמובן. בהרבה מובנים הרבה יותר מיתר בני משפחתה. שוב היא בעמדת צופה על אירוע טראגי, מרחק נגיעה, הכי קרוב שאפשר אבל גם הכי רחוק. שוב היא חסרת אונים, שוב נגררת אל הכיוון ההפוך אליו רצתה ללכת. מדהים איך הגורל מצליח להתאכזר אליה בצורה כזאת מצד אחד ומנגד להשאיר אותה בחיים (או לפחות מחוץ לטלפיים של הלאניסטרים) בכל פעם מחדש. בהיגיון האכזרי של ווסטרוז, אריה של היום כנראה חזקה יותר מאי פעם (רואים את זה היטב בשיחה שלה עם "כלב הציד" על הצלקת, אין בה שום פחד). מליסנדרה כבר רמזה שיום יבוא והנקמה שלה תושלם, השאלה היא במי עוד נותר לה לבטוח אחרי שכל כך הרבה אנשים הצליחו לאכזב אותה בחייה הקצרים?
גיבורים מתים בחורף
אפשר להעריך די בביטחון ש"משחקי הכס" לא הייתה נכנסת לעשירייה הראשונה ברשימת הסדרות הטובות מכולן שפורסמה השבוע, ובצדק. אין בה את העומק והסאב טקסט של "הסופרנוס" או "מד מן". אבל הכתיבה שלה הצליחה בכל זאת לחולל מהפיכה חשובה: שינוי תפיסת דמות הגיבור. בשנים האחרונות התמלאה הטלוויזיה שלנו בגיבורים גבוליים, שמטשטשים את הגבול בין הטוב והרע. אבל בכולן ברור לגמרי מיהו האיש במרכז. "משחקי הכס" לוקחת את העניין הזה שתי דרגות קדימה: היא בונה עולם שלם של דמויות מרכזיות ובכל פעם שנראה שאחת מהן חשובה יותר מהיתר, היא דואגת להשמיד אותה באכזריות.
העניין הזה חשוב כי התרגלנו לחשוב על סדרות בדרך מסוימת: לגדול עם דמויות, לנחש כיצד יסתיים הסיפור ולהעריך שמשבר באמצע יסתיים בניצחון גדול בסוף. "משחקי הכס" מנפצת את ההרגלים הישנים האלה פרק אחרי פרק: רוב לא ינקום את מות אביו, סנסה לא תינשא לאביר חלומותיה ואף אחד לא יאיים על ג'ופרי בעתיד הנראה לעין. קשה לקרוא לסדרה שמתעסקת ביצורים אפלים ואנשים שמתקשרים עם מוחות של זאבים "ריאליסטית", אבל יש משהו מפוקח בהסתכלות של משחקי הכס על ההיגיון של העולם: גיבורים קטנים ומלאי אידיאלים נולדים ומתים מדי יום, אבל בצמרת נשארים דווקא הכוחות הדורסניים והכוחניים של העולם. "כשמשחקים את משחקי הכס, מנצחים או מתים", אמרה סרסיי לנד בעונה הראשונה, ובמשחק הזה אין מקום למי שלא מוכן להתלכלך.
אהבה זה כואב
כל זה מוביל אותנו אל נקודת האור הכמעט יחידה בתוך הפרק האפל הזה: ההשתלטות של דאינריז על יונקאי, קרב שאת החלק המכריע שלו השאירה לנו הסדרה לדמיין (יכול להיות שנגמר התקציב?). דבר אחד בטוח: דאריו נהאריס תופס לאט את מקומו של חאל דרוגו כחביב ליבה של אם הדרקונים. בכל סדרה אחרת היינו רואים בבשורה הזאת סוג של תקווה לעתיד טוב יותר, אבל ב"משחקי הכס" כבר למדנו שאהבה היא בדרך כלל הסימן לתחילת הספירה לאחור לקראת האסון הגדול הבא.