לפעמים, כשאני מנסה להבין את המניע של סדרת טלוויזיה, אני מנסה לדמיין מהי הסיבה הגרועה ביותר לאופן שבו היא מתנהלת, ואז שואל את עצמי עד כמה מוצלח מסבירה הסיבה הזו את ההתנהלות.

נכון, מעולם לא עשיתי את זה, אבל כמו סאנסה, למדתי כמה דברים מלורד בייליש זכר נבל לברכה.

"משחקי הכס" התנהלה בעונה האחרונה באופן שטחי, ראוותני, קצר רוח, נטול סאבטקסט, מנותק מהדמויות ומשולל היגיון (כן, גם לעולם של זומבים ודרקונים יש חוקים משלו). התחושה הכללית הייתה ש"משחקי הכס" לקחה את כל מה שאהבנו בה וצעקה "דראקאריס". הדבר הכי קרוב בה להזכיר את העבר זה האופן שבו ההיגיון עף מהחלון כמו בראן. כבר עייפנו מלהזכיר את הדילוגים המופלאים שלה בחלל ובזמן, שהגיעו בשבוע שעבר לשיא אבסורדי (אפילו הבמאי נאלץ להודות ש"מתחנו את גבול הסבירות"), אבל זה רק הסימפטום למחלה – ולא החמור שבהם. עם כל הלעג למסע מחוף לחוף של דאבוס או למסע הדילוגים שערך ג'ון סנואו ברחבי היבשת בזמן שהמהלכים הלבנים זחלו מהארדהום לחומה, הבעיה האמיתית של "משחקי הכס" היתה בהחלטות העלילתיות התמוהות שלה – שהגיעו לשיא, שוב, עם משימת ההתאבדות מעבר לחומה. 

משחקי הכס עונה 7 פרק 7 (צילום: באדיבות HOT)
לפחות הוא גידל ביצים. ת'יאון | צילום: באדיבות HOT

וכשאני מנסה להעריך מהי הסיבה הגרועה ביותר לעובדה שכך התנהלה הסדרה, אני חושב על הרצון לרצות את הצופים – והסיבה הזו מסבירה היטב למה "משחקי הכס" הפכה השנה לסדרה שונה כל כך. ריצוי הקהל הוא הסיבה הגרועה ביותר לא מפני שזה בהכרח רע; זה עניין של השקפה אמנותית (חנוך לוין, למשל, אמר שמבחינתו הקהל הוא יריב בקרב אגרוף; נדמה לי שרוב היוצרים יחלקו עליו). זו הסיבה הגרועה ביותר מפני שזו "משחקי הכס", הסדרה שאי-ריצוי הצופים היה פעם תו הזיהוי המובהק שלה. חרדת הספוילרים שהפכה לשמה השני נבעה מעזות המצח של הסדרה לפנות עורף לגיבוריה הטובים (בעיקר לסטארקים) – מהוצאתו להורג של נד, דרך החתונה האדומה, ועד האונס של סאנסה – ובכך לא להעניק לקהל את ההזדמנות להריע להם. אם "משחקי הכס" היתה בית אצולה, המוטו שלה היה "אל תתאהב בגיבורים", והסמל – אצבע משולשת (או בולבול, אם מתעקשים על בעלי חיים). 

בסיום העונה השישית, לאחר ש"רעים" חוסלו ומלכים הוכתרו, כתבתי ש"משחקי הכס" הפכה לסדרה שנותנת לצופיה את הסיפור שהם רוצים לקבל; סיום העונה השביעית לא שינה דבר. להפך – המרוץ לקתרזיס רק העלה הילוך: ג'ון ודאני שכבו, סאנסה ואריה התאחדו, ג'יימי ערק לצד של הטובים, ת'יאון גידל ביצים (וכמו הוכיח לברון שגם לגברים בלי זין יש על מה להילחם), וכמעט כולם בדרך להילחם במהלכים הלבנים. בלי בייליש, נדמה שסרסיי היא הנציגה הכמעט-אחרונה של ג'ורג' ר. ר. מרטין (שלמזלו עוד לא צפה בעונה) בעיבוד הטלוויזיוני של ספריו, היחידה שמזכירה עוד את האגואיזם והשאפתנות מסמאי העיניים של גיבוריו, היחידה שמסרבת לעלות על הרכבת הטולקינית שלוקחת את "משחקי הכס" אל הר הגזירה. 

 כי זה מגניב

אלמלא חזינו רק בשבוע שעבר בסיפורו של הסנואו פטרול (אף אחד בווסטרוז לא אמר לכם שאין לנו גיבורים למלחמות מיותרות?), סביר להניח שהיינו מכתירים את ועידת הפסגה במעלה מלך כמהלך המופרך של העונה. חשבתם שהרעיון של ג'ון סנואו לצאת לשלג היה מטופש? נסו להסביר למה דאינריז צריכה לסכן את עצמה בפגישה עם סרסיי רק בשביל הפסקת אש. למה לא לשלוח נציגות דיפלומטית נבחרת (ממילא זה היה בסופו של דבר טיריון שסגר את העסקה)? ולמה לעשות את זה במעלה מלך ולא במקום ניטראלי סטייל קמפ דייויד? ואיך יכול להיות שזה לא מעצבן אפילו לרגע את דאני – הדמות עם הכבוד העצמי הכי מנופח בשבע הממלכות? ולמה היא בכלל מקשיבה לטיריון אחרי שנכשל כמעט בכל עצה שנתן לה העונה? ולמה היא מנהלת את המו"מ מעמדת חולשה בשעה שהקונצנזוס בווסטרוז גורס שהיא יכולה לכבוש את מעלה מלך עם ידיים קשורות? ולמה כולם צריכים להיות במפגש הצמרת הזה? מה ת'יאון מביא לשולחן חוץ ממבוכה למשפחתו? מתי ההאונד הצטרף באופן רשמי לטארגאריינים? למה ברון לוקח צד אחרי שהבטיח להיעלם רגע לפני שהדרקונים מגיעים למעלה מלך? ומה לעזאזל עושה שם בריאן (חוץ מלשרת את תכניתה של סאנסה)? כמו בשבוע שעבר – הרבה שאלות, ורק תשובה אחת: כי זה מגניב. 

משחקי הכס עונה 7 פרק 7 (צילום: באדיבות HOT)
באופן מרשים מצליח לזכות באי אמונם של שני הצדדים. טיריון וג'ון סנואו | צילום: באדיבות HOT

עם זאת, בניגוד מפתיע לשבוע שעבר, יוצרי הסדרה לא בחרו הפעם לנצל את פוטנציאל המגניבות העצום של נבחרות הגיבורים שהוצבו זו מול זו בדרגונפיט (בעימות לא שווה-כוחות בעליל: דאינריז באה עם המלך שבצפון ודרקונים ודות'ראקים ושני שלישים מהקאסט; לסרסיי יש את קייבורן). ובניגוד לשבוע שעבר, דווקא הפעם זו היתה החלטה לא נבונה. אם כבר התעלמתם מהמופרכות הבסיסית של מפגש המלכים המיותר הזה והבאתם את כולם עד כאן, למה לא לנצל את זה ליותר מקרבות מבטים שכבר ראינו טובים מהם מעבר לחומה? 

זה היה אנטי-קליימקס מפואר. במקום קרב המאה בין האחים קלגיין קיבלנו שורה אחת מההאונד שרק מבטיחה שהמשך יבוא (ב-2019, כן?). במקום גרייג'וי נגד גרייג'וי, קיבלנו עקיצות משפחתיות ששמענו מעליבות מהן ב"סברי מרנן". המפגש המחודש בין בריאן לסנדור לא הוליד יותר מגעגועים לאריה, וברון לא נתן לפודריק וטיריון לחגוג את האיחוד. ג'יימי קר לבריאן כמו דרקון קרח (אבל נדמה שקריאת ה"פאק נאמנות" חודרת לליבו כמו פיגיון, למרות שאיננה סבירה כשלעצמה - בריאן היא נאמנות מכף רגל ועד ראש, וזה הרבה סנטימטרים של נאמנות). הדרקונים נתנו ביקור נימוסים, המהלך הלבן רק צווח. והשיא של האנטי-שיא – פגישת שתי המלכות, אותה אפשר לסכם ב"איחרת / סליחה". 

נדמה שכל העונה התכווננה לקראת הרגע הזה, שבו שתי השליטות הבכירות בווסטרוז ייפגשו פנים אל פנים. כשסרסיי נוזפת בדאינריז על האיחור האופנתי שלה, היא מהדהדת את מה שכולנו חושבים כבר במשך שבע עונות – למה לקח לך כל כך הרבה זמן?

זה היה יכול להיות רגע נפלא של אמוציות בין שתי מלכות שלא נודעות באורך אפיים, ושכבר הוכיחו, כל אחת בדרכה, את אכזריותן. דו קרב בלונד על בלונד. דמיינו לעצמכם את דאני מגיחה לפגישה לא בכניסת שופוני שחצנית ומאכזבת, אלא בתזמון מפתיע שתופס את סרסיי עם השמלה למטה. דמיינו את סרסיי טומנת לה מלכודת בדרגונפיט כפי שהבטיח טיריון. דמיינו את השתיים בפוזיציית טרום-קרב, ניצבות אחת מול השנייה כמו מיוות'ר ומקגרגור, משתוקקות לאחוז זו בגרונה של זו. דמיינו את סרסיי משחזרת מזימות לאניסטריות מהוללות כמו החתונה האדומה או שריפת הספט של ביילור, נותנת סימן לקייבורן ומעלה כמה מחביבי הקהל באש פרא. דמיינו את דאני הלא-נשרפת יוצאת מהלהבות, נזכרת שהיא דרקון ושולחת את הילדים המכונפים להחריב את הדרגונפיט שפעם כלא את אבותיהם. דמיינו את ג'ון נמלט על גבו של ריאגל. דמיינו את המצפון של ג'יימי קורא לו שוב לעצור מלך מטורף, את ההר ניצב בדרכו, את כלב הציד מזנק עליו, את בריאן בתווך. 

ובכן - תשכחו מכל זה. למעט הפסקה קצרה למופע של מאלף המהלכים הלבנים סנדור קלגיין, פגישת מנהיגי המעצמות התנהלה באורח הדיפלומטי המקובל והמשעמם. סרסיי, גם נוכח הדרקונים, החזיקה פאסון. דאני, שעברה כנראה שבוע של סימולציות עם טיריון בדרגונסטון כדי לא לאבד שליטה, אפילו לא קמה מהכיסא בכל פעם שסרסיי ניסתה להעליב אותה (ניסיונות עלובים למדי, אגב, שהעלו געגועים למעליבנית הגדולה בהיסטוריה של שבע הממלכות, אולנה טיירל הי"ד). 

המופע של ג'ון וסנדור

בהתאם לקו ההחלטות העלילתיות של העונה, את המשא ומתן הוביל טיריון – אדם שבאופן מרשים הצליח לזכות באי-אמונם של שני הצדדים. כבר שאלנו למה דאני הלכה בעקבות ימין המלך למעלה מלך, ולא ברור מדוע גם לשים את הסדין האדום שהוא טיריון מול השור המועד שהיא סרסיי. 

משחקי הכס עונה 7 פרק 7 (צילום: באדיבות HOT)
כל מה שהיא הייתה צריכה כדי להשתכנע זה מבט כחול מעיניים מתות. סרסיי וג'יימי | צילום: באדיבות HOT

משום מה (כלומר, משום התסריט), כולם מקשיבים לטיריון, ששוב מצטייר כמנהיג שמאלני ונושא נאום בסגנון "שלום עושים עם אויבים" (ציטוט יצחק-רביני שהעניק לנו בעונה הקודמת). אוקיי, לא שלום, אבל הודנה. זה הסימן של ג'ון סנואו, שהגיע לדרגונפיט במצב רוח פואטי (טוב, הבחור מאוהב), עם משפטים כמו "זה לא עניין של חיים בהרמוניה, זה עניין של חיים" ו"כשיש מספיק אנשים שמבטיחים הבטחות שווא, המילים מאבדות משמעות".

אבל סרסיי, שלא התפעלה מתצוגת העוצמה של דאני, לא מתפעלת גם מערב שירת הפורענות של ג'ון. כפי שטען טיריון, מהלכים לבנים הם אגדות בעיניה (אחרי שכבר ראתה במו עיניה את מעשיות הילדים על דות'ראקים ודרקונים קורמות עור שזוף וקשקשים, לא ברור למה היא ממשיכה להטיל ספק דווקא במהלכים הלבנים). זו הרי היתה ההצדקה המפוקפקת למסע מעבר לחומה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם סרסיי היתה משתכנעת מדבריו של ג'ון. ת'ורוס, מותך לא היה לשווא! 

למראית עין, תצוגת התכלית של צ'יקו סנואו ודיקו קלגיין, שבמסגרתה הם חוצים מהלך לבן לשניים, עושה את שלה. יורון מגיב באובר-דרמה שהיא למעשה אובר-אקטינג ומסיים עם קסם משלו – היעלמות (שנועדה להביא לסרסיי את פלוגת הזהב מאסוס מבלי לעורר חשד. אני לא יודע מה היתה התכנית המקורית שתהווה ליורון תירוץ לחתוך מהנשף, אבל הוא אלתר היטב. וזה גם המקום להזכיר שסרסיי עשתה לג'יימי בדיוק את מה שהכעיס אותה - פעלה מאחורי גבו. כבר אמרנו בשבוע שעבר, מוסר כפול מאץ').

מהלך הנסיגה של יורון היה חלק מהתכנית, אבל לא כך תגובתה של סרסיי. המלכה שהייתה קולית כמו הפונז כשדרקונים ריחפו מעליה רק דקות אחדות קודם לכן, נחרדת כששלד מהלך רץ לעברה (ואף אח או הר לא מזנק לעמוד בדרכו, באופן תמוה). כמו דאני לפניה, כל מה שצריך כדי לשכנע את סרסיי שמצפון תיפתח הרעה הוא מבט אחד בכחול של העיניים המתות.

משחקי הכס עונה 7 פרק 7 (צילום: באדיבות HOT)
מלכת המפגשים הדרמטיים. סרסיי | צילום: באדיבות HOT
 

אבל אנחנו כבר מכירים את סרסיי איזו עונה או שבע, ויודעים שזה שהיא מדברת פתאום כמו ג'ון סנואו לא הופך אותה לאחת שלא יודעת כלום. הדרישה שלה להשאיר את הצפון מחוץ לקרב בינה לדאינריז (דרישה שג'ון סנואו לא מסוגל לקבל כי, כמו ג'ורג' וושינגטון הצעיר, הוא לא מסוגל לשקר) היא רק חלק מתכנית המלחמה. סרסיי לא טיפשה; כשהיא אומרת (בדיוק כמו ג'ון ודאבוס) ש"אם הדברים האלו יבואו אלינו, לא יהיו ממלכות לשלוט עליהן", היא מתכוונת לזה. אבל זה שהיא יודעת ש"עד שהמתים יובסו, הם האויב האמיתי" לא אומר שהיא מתכוונת לקחת חלק בהבסתם.

זו לא סרסיי. לסרסיי לא אכפת מהעולם או מהאנושות. אפילו בתושבי ממלכתה היא מזלזלת ("בשביל רובם להיות בצבא המתים יהיה שיפור". הדרגונפיט, שבו נערכת הוועידה, הוזכר בפרק הפתיחה של העונה כסמל לריקבון בממלכה). כפי שאפשר היה להיזכר בפרק החמישי, לסרסיי אכפת רק ממשפחתה, ואם לדייק – מילדיה. היא ינקה זאת מאביה הנערץ עליה (שאמר ש"שם המשפחה הוא כל מה שממשיך לחיות"), היא אמרה זאת לא פעם ("תאהבי רק את ילדייך", למרג'רי). זהו המנוע שלה, והוא הותנע השנה מחדש כשנכנסה להריון. פעם זה היה "אני וג'יימי נגד העולם", עכשיו זה כבר היא והעובר. סרסיי לא תעשה דבר כדי להציל את המין האנושי – אבל היא תעשה הכל כדי להציל את ילדיה.

גם במובן הזה, דאני היא ניגודה המוחלט: חסרת משפחה (היא עדיין לא יודעת על ג'ון); עקרה (אם כי ג'ון מעלה את הספקולציה המתבקשת למדי לפיה היא בכלל לא באמת עקרה - ובדרך גם גורם לנו לספק בנבואות, כמו זו שניתנה לסרסיי וכמו זו שנושאת מליסנדרה); ומציבה את העולם לפני ילדיה – ואפילו איבדה אחד מהם במלחמה למען עולם טוב יותר.

פתאום כולם סומכים על טיריון

טיריון יודע מה מניע את סרסיי אולי טוב יותר מכל אחד אחר. בשיחה שניהלו השניים עוד בעונה השלישית, סרסיי אמרה לאחיה שילדיה "הם הסיבה שאני חיה". מאז, הילדים כבר אינם בחיים, אבל סרסיי לא זרקה את עצמה מהמגדל כפי שאמרה – ובינתיים, יש בבטן ילד חדש לדאוג לו, אחד שיישא את השם הלאניסטרי. וזו הסיבה שטיריון נופל בפח של סרסיי, ומאמין לה כשהיא חוזרת בה מהתנגדותה הראשונית. ובכל זאת, מוזר שטיריון – החכם מכל אדם והחשדן מכל אדם אחר בסרסיי (הוא עצמו הזהיר בפרק הקודם מפני המלכודות שלה) – מקבל בקלות כזו את כל מה שסרסיי מוזגת לו לכוס היין. "שקרים לא יעזרו לנו במלחמה הזאת", אומר ג'ון. אולי לך הם לא יעזרו, לסרסיי זה דווקא עובד לא רע.

לא פחות תמוהה העובדה שטיריון בכלל נפגש עם סרסיי ביחידות. דאינריז מנסה לרגע לעצור אותו, אבל מוטב לשאול מדוע היא חוששת לחייו במקום לחייה. יחסי האמון של המלכה וימינה הם כנראה הדבר הכי פחות עקבי ב"משחקי הכס"; אחרי שבמשך עונה שלמה דאני מסמנת את טיריון כבוגד פוטנציאלי שעדיין נאמן למשפחתו, רגע לפני שהיא יוצאת באופן רשמי בקמפיין "שתולים" נגדו, פתאום היא לא מתנגדת לרעיון שילך לבדו לעשות עסקים עם סרסיי? וגם כשהוא מודה שחייו יהיו בסכנה אבל מסרב שג'ון יתלווה אליו היא איננה חושדת? וגם כשהוא חוזר בריא ושלם כנגד רוב הסיכויים?

משחקי הכס עונה 7 פרק 7 (צילום: באדיבות yes,  יחסי ציבור )
לא תתגעגעו? אפילו קצת? בייליש | צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

המפגש בין טיריון לסרסיי אמור להיות דרמטי לא פחות מהמפגש שלה עם דאינריז - ומפחיד הרבה יותר. טיריון יודע שמבחינת סרסיי הוא רצח את אביהם, אחראי למות אימם, ואשם גם ברצח כל ילדיה. הוא מכנה אותה "האישה הרצחנית ביותר בעולם שניסתה להרוג אותי פעמיים – פעמיים שאני יודע עליהן". וכדי שנחשוש לגורלו, טיריון מתעקש ללכת לבדו, בנחיתות מוחלטת מול אחותו הנשענת על גב ההר, שניים על גמד.

אבל טיריון הוא לא אידיוט. כמונו, הוא צופה ב"משחקי הכס", והוא יודע שייצא מחדרה של המלכה בחתיכה אחת. זו סצנה דרמטית – מפגש אחים רגשני ("אני שונא את עצמי על שהרגתי את אבא!") ורווי איבה – אבל גם כזאת שמלמדת, בדיוק כמו סצנות הטביעה של ג'יימי ושל ג'ון בפרקים הקודמים, את השיעור שהעבירה אותנו "משחקי הכס" בשתי העונות האחרונות: אין צורך לחשוש לגורלן של דמויות. כל הגברים צריכים למות, אבל אף אחד לא אמר שזה יקרה בתוך שמונה עונות.

פרידה מאמן כאוס

ובכל זאת, גבר אחד (לפחות) מת הלילה. פיטר בייליש סומן על ידי רבים כגיבור שיגיע עד הסוף, ואולי אפילו כסוס שחור שישתלט על כס הברזל. בתרחיש האפשרי של שואת זומבים, בייליש – האיש עליו אמר ואריז שישרוף את הממלכה אם יוכל למלוך על האפר – היה יכול לשגשג. במידה מסוימת, זה היה סמלי; "משחקי הכס" הולכת ומתייצבת בשני מחנות: טובים מול רעים, בני אור מול בני חושך, בני אדם מול מפלצות. הכוחות הולכים ומסתדרים, זה לא זמן לבלגן. אם הכאוס הוא סולם, אז מישהו שבר לבייליש את החווקים והפיל אותו לתהום.

זה לא נורא לשקר קצת, מציע טיריון בדרגונפיט, אבל מסתבר שלשקר הרבה זו בעיה. ליטלפינגר סיים את תפקידו ההיסטורי כחתרן בלתי נלאה כשהלך צעד אחד רחוק מדי וניסה לסכסך בין סטארקים. ב"משחקי הכס" המחודשת, שבה הטובים עולזים, לנסות להקים סטארק על רעהו זה פשוט רעיון רע. ולכן, שוב - תמוה.

בייליש עוצב במשך שבע עונותיה של הסדרה כתככן מבריק, אופורטוניסט דגול, מניפולטור בחסד עליון. העונה המשיכה להדגיש את אופיו המתוחכם (בעיקר במזימת המכתב שטמן לאריה), וכך גם הפרק (עבודת אינספשן – די גסה, יש להודות – שנועדה לשתול בסאנסה את הרעיון שאחותה מבקשת לרצוח אותה כדי להשתלט על ווינטרפל. נו באמת). אבל בסופו של דבר, הוא עצמו נפל בפח של שלושת הזאבונים (ושל התסריט המוזר שלפיו אריה וסאנסה כנראה דיברו תמיד בחדר כשהיו לבד כאילו בייליש תמיד צופה בהן - אבל אם ככה, מתי הן תכננו את הכל?). הפגיון שבו זמם פעם לרצוח את בראן ושהפך למשמעותי כל כך בהסתבכויות העלילתיות בווסטרוז התהפך נגדו. כמו שנד סטארק אמר לבנותיו עוד בעונה הראשונה – בחורף, הסטארקים צריכים לשמור אחד על השני (נד, אגב, גם טען שמי שחורץ את הדין צריך גם להניף את החרב, כך שהאחיות לא תמיד נשמעות למצוותו). ובניגוד לג'ון סנואו, מסתבר שלסטארקיות אמיתיות אין שום בעיה לשקר כשצריך.

משחקי הכס עונה 7 פרק 7 (צילום: באדיבות HOT)
משחק עם המוות יותר ממלך הלילה. ג'יימי | צילום: באדיבות HOT

הטוויסט הצפוי למדי היה מתקבל על הדעת אלמלא היה מדובר בבייליש הארכי-תחבולן, האיש שרק לא מזמן הסביר לנו איך כולם ידידים וכולם אויבים וכל מה שקרה יקרה שוב והזמן הוא מעגל או משהו כזה. ודווקא הוא לא חשד באנשים מולם עמד – סאנסה (שבייליש הקפיד תמיד להחמיא לחוכמתה), בראן (שבייליש כבר גילה כי הוא יודע את סודותיו) ואריה (שבדומה לאביה, מעולם לא גילתה חיבה כלפיו). אמנם חשדנו שהאחיות טומנות פח לליטלפינגר ולא להפך, אבל האמת היא שציפינו ממנו למעט יותר זהירות ותחכום - ולמעשה, ציפינו מ"משחקי הכס" לקצת יותר כבוד לדמויות, לאישיות ולרקע שנבנו בעמל במשך שבע עונות. בייליש היה ראוי למוות הולם יותר. 

ליטלפינגר הוא החלל המשמעותי של העונה השביעית, אבל גם העובדה הזאת מלמדת על השינוי שעברה "משחקי הכס". בניגוד לגיבורים כמו נד ורוב, בייליש – חרף פופולריותו – תמיד נמנה עם הרעים. גם כשהסדרה אזרה אומץ וחיסלה את אחד מגיבוריה האהובים, היא חיסלה את מי שבגד בנד ובקאטלין ושהתעלל בסאנסה. היא לא הלכה נגד הסטארקים.

נתגעגע אליך, לורד בייליש. נתגעגע לאינטונציה היאיר-לפידית המגוחכת, לאישיות הקריפית, למיינד-פאקס. נתגעגע לאחד מהגיבורים האחרונים בווסטרוז שאי אפשר היה להאמין לאף מילה שהוא אומר, ושהיה בשל כך אחת הדמויות המסקרנות, המפתיעות והמעניינות בסדרה. במותך ציווית לסרסיי את השקרים.

אבל אל תמהרו להיפרד מליטלפינגר. האופן החד והנקי שבו אריה ביצעה את גזר הדין ("מי שצריך הגנה הוא מי שיעמוד בדרכה", אומרת בריאן), ועוד אזכור לעובדה שהיא רוצחת חסרת פנים, מעלים את האפשרות שאיידן גילן (המגלם את ליטלפינגר) לא התיר את החוזה שלו ב-HBO. עם המוח של סאנסה, העיניים של בראן, הידיים של אריה והפרצוף של ליטלפינגר, מי יודע אילו הפתעות עוד מחכות ללאניסטרים.

לא יודע כלום

ויש עוד קרבן אחד – ואני לא מתכוון לבריק דונדריון ות'ורמונד ג'איינטסביין, שיוכרזו כנעדרים עד העונה השמינית (זה יהיה פתטי אם הם ימותו עכשיו אחרי ששרדו את יחידת המתאבדים). אני מתכוון לחומה שממנה הם נפלו.

לא מעט תיאוריות הוטחו על קירות החומה בניסיון להבין איך המהלכים הלבנים אמורים לחצות אותה. רוב האצבעות (גם האצבע הכותבת מילים אלו) הצביעו על בראן, ש"הוכתם" על ידי מלך הלילה. אבל חיית המחמד החדשה של הגנרל הזומבי העלתה את כל התיאוריות המופרכות באש כחולה בעודה מפילה את החומה כמו מגדל ג'נגה ומאשרת לדאני המודאגת מפורום משפחות שכולות שהבן שלה לא מת לשווא – הוא מת כדי ש"משחקי הכס" תקבל אור ירוק לעונה שמינית. 

משחקי הכס עונה 7 פרק 7 (צילום: באדיבות HOT)
סנואו? סאנד? טארגאריין! | צילום: באדיבות HOT

אחרי שבע עונות, הסדרה שהחלה את דרכה עם מהלכים לבנים מעבר לחומה חוצה רשמית את הרוביקון – ואת החומה – בדרכה לעונת סיום שתהיה, אפשר להניח, שר-טבעותית באופייה (מלך הלילה כבר עשה לנו הלילה דז'ה-וו לנאזגול). הברית בין ג'ון לדאני מתחזקת עם מעברה מחדר המלחמה לחדר המיטות (שימו לב לטיריון במסדרון - חושש? מקנא? ירחיק את ג'ון כמו שהרחיק את ג'ורה ואת דאאריו?); דאני תזכה לבוסט אנרגטי כשתגלה שבנה ויסריון לא מת; ג'ון המשיך את מיצובו כאביר צדק אולטימטיבי (לא משקר לסרסיי, סולח לת'יאון, מוזר שלא הראו לנו איך הוא לא מסכים לגמור לפני דאני); וג'יימי, שהשלים את מהלך אובדן האמון הארוך שלו בסרסיי ונטש אותה עם בוא החורף למעלה מלך, נתן את החותמת. "יש רק מלחמה חשובה אחת - המלחמה הגדולה", אומר ג'ון, ואפשר רק לקוות שהוא טועה, כי בשביל מלחמה אפית בזומבים אנחנו לא צריכים את "משחקי הכס". נקווה שג'ון, כרגיל, לא יודע כלום. 

אה, כן, הוא באמת לא יודע כלום. הוא לא יודע שכשהוא אומר לת'יאון שהוא לא צריך לבחור בין גרייג'וי לסטארק ושהאבא שגידל אותו הוא האבא האמיתי שלו גם אם זה לא אביו הביולוגי, הוא בעצם מדבר על עצמו. הוא לא יודע את מה שכולנו יודעים כל כך טוב עד שאפילו בראן כבר לא מתאמץ להסוות ופשוט יורה עלינו במונולוג נטול מסתורין שפורש את כל הביוגרפיה הג'ון-סנואוית כמו ערך בוויקיפדיה. ברצינות? אחרי שהתיאוריה הזאת מלווה אותנו במשך שנים כמו צל של דרקון, ככה אתם בוחרים לאשש אותה? באופן הכי פשוט, ישיר ונטול ניואנסים שיש? לא הגענו עד לכאן בשביל לראות את בראן יושב מול האח ומספר סיפורים.

אז הנה לכם ג'ון שהיה סנואו: הוא הבן של ליאנה סטארק וראיגר טארגאריין; הוא איננו ממזר, אלא ילד שנולד לזוג אוהבים נשוי כהלכתו; קוראים לו אאיגון טארגאריין (כמו אאיגון הכובש, השליט שחישל את כס הברזל); והוא יורש העצר של שבע הממלכות (מתוקף היותו בנו הבכור של ראיגר, שמשפחתו הודחה מהמלוכה במהלך המרד של רוברט באראת'יאון - שהתברר כעת כשקר). נהדר, בראן, אבל בתור אחד שרואה הכל, לא היית אמור לראות שהוא מאוהב בדאינריז? לא יכולת לראות שהמתח המיני ביניהם הולך להפיל את החשמל במעלה מלך? לא יכולת לשלוח עורב ולמנוע את כל המבוכה שבגילוי ששכבת עם הדודה שלך?  _OBJ

קיוויתי בשבוע שעבר ש"משחקי הכס" תדע בעונתה האחרונה לאזן בין המלחמה הגדולה לפוליטיקה הקטנה. הסדרה הולכת יותר ויותר לכיוון הפנטסטי, ונראה שיחלוף זמן בטרם דאינריז תתפנה בחזרה למאבק בסרסיי. לא נותר אלא לשים את מבטחנו בג'ון ובזכותו לכתר, שאולי תסכסך בינו לבין דודתו שופעת החשיבות העצמית ותמריץ שוב את הדם במאבקים על כס הברזל.

פרק הסיום של העונה השביעית שוב סימן את המשפחות: הסטארקים נצמדים זה לזה כמו גורי זאבים בחורף, ת'יאון יוצא להציל את אחותו, ג'יימי נוטש את שלו. לדאני יש קרוב משפחה שלא ידעה עליו, לג'ון יש משפחה שלא ידע עליה. כל אלו מעוררים את התקווה ש"משחקי הכס" לא שכחה את הדנ"א האנושי שלה, את הבסיס הדרמטי הנשען על משפחה וכוח. אבל עד שנדע זאת, מצפה לנו לילה ארוך מאוד. ועכשיו, המשמרת שלי הסתיימה.

mako תרבות בפייסבוק