"אתה לא צריך לקנא בי. אני חי בעיקר בעבר"

(בראן סטארק)

בדיעבד היינו צריכים לצפות לזה. בראן סטארק הוא המלך הנבחר של ווסטרוז לא משום שראשי הבתים בחרו בו, אלא משום שדיוויד בניוף ודי. בי. וייס, יוצרי משחקי הכס, עשו את זה (יש להניח שבעקבות הסופר ג'ורג' ר. ר. מרטין, מחבר ספרי "שיר של אש ושל קרח"). אבל וייס ובניוף בחרו בבראן הרבה לפני הליך הבחירות המזורז במעלה מלך. הם בחרו בו כשהפכו אותו בעונות האחרונות לכלי השרת שלהם, נציג הכותבים בווינטרפל. את מה שהיה צריך לספר בשלושה פרקים בראן ניסח במשפט אחד - והמשפט הסמלי ביותר היה "אין לנו זמן לזה". בראן - ווייז של תסריטאים - עקף מכשולים עלילתיים כדי להגיע בזמן ליעד הסופי. 

גם הדיאלוג שניהל בראן עם טיריון בשולי משתה הניצחון בווינטרפל נשמע כאילו נלקח מרישום שיחות של וייס או בניוף עם הפסיכולוג. אפשר לדמיין אותם יושבים על ספת הטיפולים, שולפים ממחטה ומנסים להסביר מדוע לא צריך לקנא במי שיצרו את סדרת הטלוויזיה הגדולה והחשובה של העשור. וייס ובניוף מנסים לחיות בהווה, אבל העבר רודף אחריהם כמו אריה סטארק עם פגיון. והעבר המפואר הזה מאיים להטביע את מפעל חייהם.

לאור לפידי ההמון הזועם אפשר עדיין לראות את צל העבר על קירות הרשתות החברתיות, הבלוגים והפורומים. אפשר להיזכר במה שהיתה משחקי הכס פעם. היא היתה סדרה מעולה.

עידן הגיבורים

"אין בעולם דבר חזק יותר מסיפור טוב"

(טיריון לאניסטר)

משימתה המרכזית של דרמת טלוויזיה היא להחזיר אליה את הצופים מדי שבוע. מגנט הקהל הטוב ביותר, כמעט בכל הז'אנרים (למעט סדרות מתח מסוימות), הן דמויות. צופים מזדהים, מתעניינים, מתקוממים ומפתחים רגשות כלפי דמויות. הדמויות הללו לא חייבות להיות אנושיות - אבל הן חייבות להיות עגולות, שלמות ומלאות, ועדיף שיהיו מורכבות ומעניינות. הדרקונים אולי היו היהלום הנוצץ בכתר המלוכה של משחקי הכס, אבל לא עליהם צריכה להיות גאוותה. בניגוד לדאינריז, הדרקונים לא היו מקור כוחה של הסדרה. דרוגון הוא אחד היצורים המרהיבים שראינו על המסך, אבל אף אחד מכם לא היה רואה עונה שלמה בכיכובו.

למשחקי הכס היו דמויות נפלאות. היא הציגה מאות דמויות עם שם, היסטוריה, אילן יוחסין ותפקיד בסיפור (וגם עם שחקנים כישרוניים שלוהקו בדייקנות והפכו למזוהים לחלוטין עם בני דמותם הווסטרוזיים). לרובן היה פרופיל דרמטי מלא, עם מניעים ועם קונפליקטים. זו כנראה הגלריה העשירה והמרתקת ביותר של דמויות שנראתה אי פעם בטלוויזיה. 

משחקי הכס עונה 8 פרק 2, סנסה
דמויות מפותחות ומעוררות הזדהות - סאנסה סטארק | צילום: Helen Sloan/HBO

זה הושג לא רק בזכות היותו של גר"ר מרטין מעצב דמויות מוכשר ואובססיבי, אלא גם בזכות הבחירה שלו בז'אנר הפנטזיה. הערך המשמעותי שהעניק הממד הפנטסטי ליצירה הוא לא בקרקס הדרקונים והכישופים, אלא בחופש האמנותי שניתן למרטין לרקום ביוגרפיות קיצוניות ואכזריות מכפי שהמציאות יכולה להעלות על הדעת, לטוות פרופילים אנושיים מסיפורים מפלצתיים. מרטין לקח את תבנית הפנטזיה ויצק לתוכה ריאליזם פנטזיונרי בדרכו, אלים וקשוח להחריד.

ספרות ריאליסטית (אפילו בז'אנר של היסטוריה חלופית) היתה מתקשה לקבץ יחד להקה גדולה, רבגונית וססגונית שכזו: גמד נלעג, שנוא נפשו של אביו; מלכה שמנהלת רומן אסור עם אחיה ומאבדת את כל ילדיה; נסיך בלונדיני נפוח שמאבד את ידו ואת זהותו; בת אצילים מפונקת שנישאת לגברים הכי מתועבים שבראה האנושות; ילד שמושלך ממגדל והופך לנכה; ילדה שצופה באביה מאבד את ראשו; נסיכה שאחיה משיא בכפייה לגבר שאונס אותה; לוחם אימתני שאחיו האימתני אף יותר שרף את פניו וניתב את חייו במסלול הנקמה; נערה עם חזות גברית שהושפלה כל חייה; נער אשפתות שסורס בילדותו על ידי מכשף; שבוי מלחמה שמסורס בבגרותו על ידי פסיכופט. הגיבורים האלו התפתחו, השתנו, עברו תהליכים ארוכים ומורכבים - ושונים בתכלית: סאנסה עברה מסלול של 180 מעלות והפכה מעלמה עם חלומות ילדותיים להינשא לנסיך למלכה אמביציוזית, חזקה מכל גבר שניצב מולה; אריה, לעומתה, הכריזה מיד שהיא איננה ליידי וטיפסה בהתמדה במדרגות קורס אמנות ההתנקשות; דאני עברה מסלול מפותל, מנסה שוב ושוב לשלוט על גובה הלהבות שרוחשות בדמה ולא להעלות את העולם באש.

לשבור את הגלגל

אבל לא די בדמויות מעולות. צריך גם רב-אמן שישלוט בהן, בובנאי של גיבורים, מספר מחונן שידע להציב את הדמויות זו לצד זו, לחבר אותן ולדלג ביניהן מבלי לפגוע בשטף הסיפור. וייס ובניוף הם אויבי הציבור היום, נבלים גדולים יותר מכל נבל שאי פעם כתבו; אבל פעם הם היו המספרים המופלאים האלו. ההצלחה שלהם להריץ את כל הגיבורים בלבירינט הסיפורי מבלי לאבד אותם ולהחזיק בכל חוטי העלילה מבלי שהסיפור יהפוך לפקעת שאי אפשר להתיר - זו יכולת תסריטאית פנומנלית. העדות המובהקת לכך היתה האופן שבו הצליחו הצופים לזהות עשרות דמויות בדיוניות בשמותיהן - ולא שמות שגורים כמו הנרי וצ'ארלס אלא שמות מופרכים כמו פודריק ויורון. את תסריטי העונות הראשונות של משחקי הכס צריך ללמד בכל בית ספר לטלוויזיה. זו כתיבה דרמטית לעילא, מופת של סטוריטלינג.

והיה גם סיפור לספר. הנרטיבים המרתקים של הדמויות הוצבו בתוך עלילות סוחפות. מרטין אסף את הדפים הכי מוכתמים של ההיסטוריה האנושית (קרבות האצילים של מלחמות השושנים, הדקדנס של ימי הביניים, מסעות הכיבוש של השבטים המונגולים) והטביע אותם בדם. הוא לקח את הזמנים האפלים והפך אותם לחושך צלמוות. 

ואם לא די בכך - מרטין גם שבר את הגלגל. הוא לקח את אחת הקונבנציות הדרמטיות העתיקות והאלמנטריות מכולן - נוכחותו הקבועה של הגיבור - וריסק אותה כמו היתה גולגולת בידיים של ההר. כבר בעונה הראשונה משחקי הכס הפילה את לסתותינו לרצפה כשחיסלה את גיבורה המובהק. בסדרות שקדמו לה גיבור כמו נד סטארק היה מגיע לכל הפחות אל הסוף, סביר להניח שאל הסוף הטוב; במשחקי הכס הוא אפילו לא הגיע לסיום העונה הראשונה. בעונה הבאה הבהיר מרטין שלא היה מדובר בצעד אקראי אלא במתודה חסרת הבחנה, כשחיסל את בנו ויורשו של נד, קומפלט עם האישה, האמא ויורש העצר שטרם נולד - ועוד בטקס חתונה. מאותו רגע היה ברור שעדיף שלא להיקשר לאף דמות במשחקי הכס משום שאיש לא בטוח. או כמו שאומרים את זה בוואליריאנית גבוהה: ואלאר מורגוליס.

כל עוד היה מדובר בספר, נותרו המהלומות המהממות של מרטין בגדר חוויה פרטית ואינטימית של קוראיו - איש איש וספרו, איש איש בעתו. אבל כשמתקפת ההלם והמורא הגיעה לטלוויזיה היא גם זכתה לאפקט מיידי והמוני. זה היה אפקט כפול: מחד, הטראומה הולידה צורך דחוף בשיח טיפולי, וכך הזינה טקסי אבל וסדנאות טיפול בהלם בחסות פייסבוק וטוויטר; מאידך, הקהל התאהב באלמנט ההפתעה והעדיף לספוג את מכות המוות של מרטין ללא התרעה. משחקי הכס הפכה לאילוסטרציה שמלווה כל דיון באחת החרדות הנפוצות ביותר בעולם המערבי, אחד מהאיומים הגדולים ביותר שמרחפים מעל האדם המודרני: הספוילר. דמויות וסיפורים הפכו את משחקי הכס לשיחת מטבחון; אפקט ההלם הקיצוני הפך את המטבחון לאזור סכנה. מאותו רגע לא נותרה לצופים ברירה: רוצים להכין קפה? לגלוש בפייסבוק? כדאי שתראו את הפרק האחרון, ומהר.

רק בכוח

כמו טוענים לכתר החגים במשחק הכיסאות סביב כס הברזל, כך גם כל העלילות של משחקי הכס סבבו כל העת סביב התמה המרכזית של הסדרה: הכוח. היא עסקה במאבקי כוח (כמו היחסים בין הלאניסטרים, הסטארקים והטארגאריינים); בכוח להשחית (אין מטאפורה מובהקת יותר מאשר המתקפה הפסיכוטית של דאני על מעלה מלך); ובמה שמגיע עם כוח גדול - האחריות אותה זרקו סרסיי ודאני, האחריות אותה נטל ג'ון.

גיבורי משחקי הכס וסיפוריהם הפכו אותה לסדרה מעניינת; העלילות הפכו אותה לרלוונטית. את הדיאלוג בין טיריון לדאינריז על האופן שבו צריך לכבוש את מעלה מלך היה אפשר לשכתב כדיון קבינט על עזה; עליית הדרורים היא תהליך הדתה קיצוני בהילוך מואץ; לפני שטיריון אמר ש"שלום עושים עם אויבים" אמרו את זה משה דיין ויצחק רבין. תיאוריית הכאוס של ליטלפינגר, האג'נדה הכוחנית של טייווין לאניסטר, קוד הכבוד של נד סטארק, תפיסות הצדק ההפוכות של ג'ון ושל דאני - כולן פילוסופיות מוסריות, חברתיות ופוליטיות שיכולות להחזיק קורסים אקדמיים, ובה בעת גם שיחות סלון ודיוני פייסבוק. הן אולי מתרחשות בממלכות דמיוניות שחיות תחת צל דרקונים, אבל הן שייכות לחיים שלנו. כוח הוא מה שמסובב את העולם - וזה לא משנה אם מדובר בווסטרוז או באמריקה, במעלה מלך או בירושלים.

אבל לא מדובר רק בתמות חברתיות ופוליטיות, אלא גם בתמות קטנות יותר - ורלוונטיות אף יותר, אנושיות ואוניברסליות: קשרי משפחה, יחסי זוגיות, קונפליקטים אישיים. צופים יכולים היו למצוא את עצמם בצלקות ההשפלה של טיריון ושל בריאן, בתקומה המעצימה של סאנסה ודאינריז, בקיר האהבה הנכזבת שמולו עמד ג'ורה, בדילמת ה"האהבה או החובה" של ג'ון. גם זה יתרונה של אספקלריית דמויות רחבה כל כך: כמעט כל צופה יכול למצוא בה את בבואתו.

זה כל הקסם

האלמנטים הפנטסטיים לא הזיקו. הם היו הערך המוסף. הם העניקו למשחקי הכס, מעבר לעושר האפשרויות הדרמטיות בעיצוב הדמויות וסיפוריהן (כמו החזרתו לחיים של ג'ון או הולדתו של הודור כהודור), גם ממד של אטרקטיביות. אי אפשר להתכחש לכוחם המאגי של דרקונים רושפי אש המעוצבים היטב ב-CGI או לאימה העל-טבעית שמטיל צבא מתים. אבל במקרים אחרים היתה הפנטזיה כלי אמיתי בשירות הסיפור. כך היה עם כוחות הניבוי והכישוף של מליסנדרה, בכתיבה מצוינת שהפכה את נבואותיה לצפנים מסקרנים; וכך עם יכולות הווארג והעורב של בראן, בכתיבה חפוזה שהפכה את ידיעותיו לקיצורי דרך עלילתיים.

אבל הפנטזיה מעולם לא היתה העניין המרכזי בסדרה - ואם הטייטל משחקי הכס לא מבהיר זאת, הרי שאי אפשר היה עוד לטעות לאחר שהמלחמה הפנטסטית (האנושות נגד המתים) קדמה למלחמה הריאליסטית (סטארקגאריין נגד לאניסטר). בין שם הסדרה לקרב האנושי שסגר אותה לא נותר עוד ספק מה באמת מעניין את מרטין, וייס ובניוף: לא דרקונים ולא מתים, אלא בני אדם.

יתר על כן: משחקי הכס לא הצליחה בזכות הדרקונים; היא הצליחה למרות הדרקונים. היא הצליחה להיחלץ מכלוב הפנטזיה שכלא סדרות רבות לפניה (בוודאי בישראל) ולהפוך לנחלת הכלל, ליצירה שאי אפשר לפלח את קהלה. כולם ראו את משחקי הכס: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, חילוניים ודתיים, תושבי מרכז ופריפריה. אנשים שעולמם רחוק מהפנטזיה כרחוק הים הדות'ראקי מאיי הברזל מצאו את עצמם מרותקים לסדרה שבה דרקונים יורקים אש, אנשים נכנסים לתודעתן של חיות ואל אור מקים אנשים לתחייה. הם לא עשו את זה בגלל הפנטזיה; הם עשו את זה בגלל הריאליזם. 

משחקי הכס עונה 8 פרק 3, מלך הלילה
האלמנט העל-טבעי לא היה העיקר - מלך הלילה | צילום: Helen Sloan/HBO

על כל זה צריך להוסיף רף הפקה שלא נראה כמותו בטלוויזיה. המדיום הטלוויזיוני הלך והתעצם בשני העשורים האחרונים, אבל אף אחד לא התקרב לגוף המנופח שפיתחה משחקי הכס. תקציב הפקת פרק צמח לאורך העונות מכ-6 מיליון דולר בעונה הראשונה ל-15 בשמינית. העונה השישית, שהיתה היקרה בתולדות הסדרה (מכיוון שהיתה ארוכה מהשמינית), עלתה כ-100 מיליון דולר. אלו עדיין לא תקציבים של בלוקבאסטרים קולנועיים, אבל מדובר בסכומים שמסך הטלוויזיה לא יכירם.

זה היה הכרחי כדי לתת למשחקי הכס את קנה המידה האפי שלה וכדי לשרת את הצרכים הפנטסטיים שלה. בלי תקציב כזה אי אפשר היה להחזיק קאסט גדול כל כך וצוותי צילום רבים ומפוזרים כל כך; ואי אפשר היה ליצור ממלכות עתיקות ומפוארות, קרבות ענק, שלדים מהלכים ודרקונים ראויים לשמם (מי זוכר היום את טיסת הדרקון המביכה של דאני בסיום העונה החמישית). משחקי הכס לא היתה לרוב סדרה קולנועית, כזו שמספרת סיפור באמצעות המצלמה; אבל אף סדרה לא התקרבה כמוה למגלומניות של הקולנוע, ליכולת ליצור ספקטקל ויזואלי מעורר השתאות. זו סדרה שראויה למסך הכי גדול שיש.

זה לא אותו דבר מלבד הגעגוע

"אני משהו אחר עכשיו"

(בראן סטארק)

כל זה יכול היה לשמש ככתב מועמדות לרשימת הסדרות הטובות בכל הזמנים. אבל דרמה טלוויזיונית - ובוודאי משחקי הכס שהיתה שלוחה כחץ עקרב אל יעד סופי - איננה צבר אקראי של עונות אלא יצירה שלמה. וכיצירה כזו משחקי הכס נושאת על חזה לא רק צל"שים, אלא גם צל"גים שמטילים בספק את מועמדותה לפנתיאון טלוויזיוני. אם HBO היו עושים למשחקי הכס את הג'ורג'-מרטין ומחסלים אותה בהפתעה בסיום העונה הרביעית, נניח, היא היתה מועמדת לגיטימית לפסגת הטלוויזיה (לא, לא הסופרנוס והסמויה, אבל בטווח ראייה מהן); אם שרשרת נמדדת בחוליה החלשה ביותר שלה, משחקי הכס לא יכולה להיכנס להיכל התהילה אפילו כמבקרת.

שוועת המעריצים עלתה השנה לשמיים נוכח סיומה של הסדרה, אבל משחקי הכס טבעה ברוביקון כבר לפני שתי עונות. קו פרשת המים היה היום שבו וייס ובניוף פרשו כנפיים ויצאו מחסותו של אב הדרקונים מרטין: הוא לא סיים את הספרים, וייס ובניוף נאלצו לנווט באופן עצמאי אל הכס - ואיבדו את הדרך. ההתעקשות שלהם להסתפק בשתי עונות (על פי הטענות בגלל רצונם לעבור לפרנצ'ייז הבא, "מלחמת הכוכבים") למרות ש-HBO ביקשה יותר (לאו דווקא מטעמים אמנותיים) התגלתה כהרת אסון והובילה את הסדרה בריצת גנדרי-חוזר-לטירת-שחור אל סיומה תוך שהיא דורסת את כל מה שבנתה בדי-עמל.

לא אחזור על הדברים שכבר כתבתי באריכות בסיום העונה הקודמתקראו אותם ותגלו שכמעט דבר לא השתנה, ומה שכן - השתנה לרעה. הדילוגים המופרכים במרחב ובזמן שאפיינו את העונה השביעית אמנם צומקו עם דחיסת העלילה לשני לוקיישנים, אבל חוסר ההיגיון המשווע רק החמיר כשברקע נשמעו תקתוקיו העצבניים של הטיימר הסופר לאחור את קץ הסדרה. תקצר היריעה מלמנות את כל קריאות ה"ווט דה פאק" שליוו את הצפייה בעונה האחרונה (הם הועלו כאן שוב ושוב במהלך השנה), אבל אפשר להזכיר בערך כל פרט שהתרחש בשני הקרבות הגדולים של העונה: משורת ההחלטות הקטסטרופליות בקרב על ווינטרפל ועד היירוט המושלם של ראיגל לעומת תמרוני ההתחמקות המושלמים לא פחות של דרוגון. שיאה של ההתנהלות הבהולה אל קו הגמר היה בחשיפת עץ המשפחה של ג'ון סנואו, שדלף יותר מהר מתמלילי חקירה ביאח"ה וחצה בתוך פרק אחד ארבעה זוגות אוזניים. זה היה הסוד הגדול שהחזיקה הסדרה מפני הצופים במשך שבע עונות - ומפני הגיבורים בקושי שלושה פרקים.

הקרבות חשפו גם את חולשתם המוכרת של יוצרי משחקי הכס, החולשה שנחשפה מאז נפרדו מהחרב חסרת הרחמים של מרטין: אהבתם לגיבורים. והרי אהבה, כפי שאמר טיריון, חזקה מהיגיון. משימת ההתאבדות מעבר לחומה בעונה השביעית הסתיימה במספר מגוחך של הרוג בודד ושולי (ת'ורוס) והיתה הרגע שבו הסדרה קפצה את הדרקון, אבל היא נראית בדיעבד כמו תרגיל מודל לקראת הקרב על ווינטרפל: קרב עצום בקנה מידה היסטורי שלקראתו התכוננו צופי משחקי הכס להיפרד פחות או יותר מכל גיבוריהם. זה נגמר בג'ורה ות'יאון. 

משחקי הכס עונה 8 פרק 2, גנדרי
הבעיה: היוצרים התאהבו בדמויות - גנדרי | צילום: הדר טנדלר

העובדה שמדובר בעונה האחרונה בהחלט אילצה את ווייס ובניוף לחתום בכל זאת על תעודות הפטירה של רוב הקאסט. כך קיבלנו, למשל, את מותן של סרסיי ושל דאינריז. אלו אולי היו מיתות שהלמו את סיפוריהן - כל אחת מהן בזרועות אהובה ובנסיבות שונות לגמרי - אבל לא היה בהן את שאר הרוח שאפשר היה לצפות לו עם מותן של שתיים מהגיבורות הגדולות של הסדרה. זה היה המאפיין הייחודי והמאכזב של עונת הסיום, והוא נכון באותה מידה גם לגורלן של הדמויות שנותרו בחיים: המלך בראן השבור נראה פחות כמו הבחירה הטבעית לכס ויותר כמועמד פשרה; סאנסה היא אמנה המלכה בצפון הבדלני, אבל דרכה הארוכה לשם היתה צריכה לזכות אותה לפחות בניצחון פרטי על יריבותיה האגדיות; וג'ון, ה-גיבור של הסדרה, רוכב אל גורל לא ידוע מעבר לחומה, וכל אילן היוחסין שלו מושלך כאילו מדובר בפיסת רכילות ולא בסוד המטלטל של הסדרה כולה. אלו סיפורים שזכו לסוף ראוי והגיוני - אבל חסר השראה. אולי אלו היו הבחירות הנכונות, אבל יש מחיר לעשיית הדבר הנכון, כפי שלמדנו מג'ון - ואת המחיר הזה שילמו הצופים שציפו לקתרזיס אורגזמטי וקיבלו אנחת שחרור חלושה.

סדרה אפית ראויה לסיום אפי - ומשחקי הכס לא העניקה סוף כזה לגיבוריה ולצופיה. זה אולי הסוף שאליו מכוון גם מרטין - ווייס ובניוף יודעים, לפחות במידה מסוימת, מה הוא מתכנן - אבל ייתכן שגם הסופר צריך לחשב מסלול מחדש. ובכל מקרה, לא כל מה שעובד בספרות יכול לעבוד בטלוויזיה.

אם דמויות היו מעלתה הגדולה ביותר של משחקי הכס, ברור שמה שנעשה להן בעונות האחרונות היה מכת מוות קטלנית בנוסח אריה נגד מלך הלילה. סיפורים שנבנו בחוכמה ובסבלנות עלו באש כמו עיר עתיקה שפגשה את דרוגון. שמונה עונות שבהן ג'יימי הפך מנסיך יהיר ואנוכי לאדם שמפקפק בעצמו וללוחם בשירות האנושות נמחו בתוך פרק אחד שבמהלכו הוא טולטל בין מור"קים מהקרב בווינטרפל ללילה במיטה עם בריאן ומשם לחציית הקווים באישון לילה אל האויבת/אוהבת במעלה מלך; שמונה עונות שבהן הקדישה אריה את חייה לרשימת החיסול נמחו בזכות משפט אחד של סנדור; ואריז, רב המרגלים האגדי, גילה את הסוד של ג'ון רק בזכות טיריון, ולא הצליח להחזיק בסוד הזה אפילו פרק אחד; ומלך הלילה, הרוע הגדול והדמוני של הסדרה, נפל כמו ארנבת במלכודת השקופה בווינטרפל (ולכל אלה יש שיוסיפו גם את דאני, שהפכה בתוך שני פרקים ממשחררת עבדים לרוצחת המונים, אם כי זו דווקא היתה החלטה סבירה בעיני).

הקורבן הגדול ביותר של העונה היה דווקא אחד שנותר בחיים: טיריון, שהפך בעונות האחרונות מאדם מבריק עם יכולת נדירה לקרוא את המפה הפוליטית ליועץ כושל והרסני. אפילו אקורד הסיום שלו, שהחזיר אותו לכאורה לעמדת המשכנע (ומזל שפיטר דינקלג' שם - הוא אכן מסוגל לעשות את זה), היה למעשה קמפיין מביך שמריץ את בראן לכתר "כי יש לו סיפור טוב". תחת התפניות המואצות וההחלטות המאולצות של חדר הכותבים הפסיקו גיבורי הסדרה להיות נאמנים לעצמם. משחקי הכס בגדה בצופיה - והם הגיבו בדרקאריס.

חסד נעורים

"מה מאחד בני אדם? סיפורים"

(טיריון לאניסטר)

אם משחקי הכס היתה מכונית, דו"ח התקלות המקוצר הזה היה מוריד אותה מהכביש. אבל זו לא מכונית, ומשחקי הכס דהרה קדימה להתנגשות חזיתית עם המעריצים. זה לא היה רחוק מלהסתיים בטוטאל-לוס. באופן אירוני, דווקא כשנראה היה שמשחקי הכס מנסה לרצות את צופיה במה שנראה כפאן-פיקשן במירעו (רומנים בין חביבי קהל, גיבורים חסיני מוות, זיקוקים פירוטכניים אקסטרווגנטיים) היא עוררה את זעמם. הכעס היה מובן ומוצדק - אבל גם מופרז. העצומה שדרשה את כתיבתה המחודשת של העונה השמינית "עם כותבים ראויים" אמנם גרפה יותר ממיליון חתימות, אבל היא לא תיזכר כיותר מאנקדוטה משעשעת ברובריקת המורשת בערך הוויקיפדיה של משחקי הכס.

אבל העצומה הזו, כמו כל סערות הרשת שגעשו מעל משרדי HBO השנה, צריכה בסופו של דבר להיזקף לזכותה של הסדרה. עוצמת הרגשות שהופגנו כלפיה מלמדת עד כמה גיבוריה חדרו לנו ללב, עד כמה היה אכפת לנו מגורלם. סדרות מעטות זוכות לקבל מהקהל שלהן מעורבות רגשית עמוקה כל כך; אף סדרה לא זכתה למעורבות רגשית בהיקף כזה.

משחקי הכס עונה 8 פרק 1, טיריון
מעורבות רגשית חסרת תקדים - טיריון לאניסטר | צילום: הדר טנדלר

נכון, זיקנתה של משחקי הכס ביישה את נעוריה. כמו מליסנדרה שמסירה את הענק וחושפת עור פגום בן אלף שנים, כך משחקי הכס הסירה את מרטין וחשפה חדר כותבים שלא יודע איך לרכוב על הדרקון. אבל מגיע לה שנזכור אותה אחרת. מגיע לה שנזכור אותה כפי שהיתה בשיאה. היא מעולם לא היתה הסדרה הכי טובה שראינו, אבל היא היתה האירוע הטלוויזיוני הגדול של המילניום. במשך תשע שנים ושמונה עונות משחקי הכס איחדה אותנו כמו מדורת שבט שהובערה בלהבת דרקון. נאומו של טיריון בעד בראן היה מגוחך, אבל בדבר אחד הוא צדק: סיפורים מאחדים אנשים, ושום דבר לא יכול להביס סיפור טוב. ולמשחקי הכס היו סיפורים טובים כל כך שגם שלושה דרקונים לא היו יכולים לעצור.